הסיפורים המועמדים לפרס גפן השנה קצרים – כולם יחד מכילים רק קצת יותר מ-12,000 מילים. סיפורים כאלה מוגבלים מעצם טבעם ביכולת לפתח עולמות, דמויות ומערכות יחסים, ואכן רובם מסתפקים בעולמות ובדמויות מעטות. אני אוהב סיפורים קצרים ואפילו קצרצרים, אבל בכל זאת צר לי שאין יותר סיפורים ארוכים ומורכבים.
אני לא הולך לנסות להתנבא מי יזכה, כפי שגיליתי בשנים האחרונות טעמי וטעם הקהל שונים למדי (וכבר אמרה מי שאמרה "להחליף את העם").
אמא של חייל / לאורה הדס
לטעמי זה הסיפור החלש ביותר מהחמישה. זהו סיפור פוליטי מובהק בפציפיזם שבו ובפמיניזם שבו, ואף על פי שאין לי בעיה עקרונית עם סיפורים פוליטיים, הסיפור הזה גובל בהטפה מהסוג שמסוגל להרגיז אותי. בעיה אחרת שלי עם הסיפור היא שמידת הרגש שבו מוגזמת לטעמי, גולשת מהמרגש והדרמטי אל הפאתוס והמלודרמה. ולבסוף, הוא פשוט צפוי מדי. בכל שלב ושלב בעלילה ציפיתי להפתעה כלשהי, פשוט מכיוון שלא נראה לי הגיוני שהסיפור יימשך בצורה כה צפויה.
הסיפור בקובץ טקסט, מאתר פרס גפן.
בלדה לחובש / קרן לנדסמן
במובנים מסוימים הסיפור הזה פוליטי לא פחות מ"אמא של חייל", וניחן באותם רגשות חזקים. שני דברים עיקריים עומדים לזכותו – אורכו הקצר והטכנולוגיה שבו. האורך הקצר ושלל התיאורים של הציוד של החיילים מונעים מנת-יתר של רגש ושל הטפה. המסר עדיין ברור ובהיר, אבל הוא מרוכז ולא חוזר על עצמו. "בלדה לחובש" ו"אמא של חייל" מתארים אותה סיטואציה קלאסית של המדע הבדיוני – מלחמה בחייזרים – אבל "בלדה לחובש" מספר לדעתי סיפור הרבה יותר מעניין ויוצר עולם מעניין יותר.
הסיפור ב"בלי פאניקה".
גרטרוד בישלה דייסה / יעל פורמן
סיפורי אימה וסרטי אימה משעממים אותי בדרך כלל כי התבנית המקובלת של "המפלצת שבארון" לא מצליחה להפחיד אותי, וסיפור כזה צריך להיות כתוב היטב בשביל שאני אקרא אותו. "גרטרוד בישלה דייסה" בהחלט עומד בקנה המידה הזה. האריגה של שני הסיפורים יחד אל שיא אחד, השילוב של הסגנונות השונים, מעצימים זה את זה ועוזרים לבניית המתח והסקרנות לאורך הסיפור כולו. יש לו קצב טוב ומאוד אהבתי את הרעיון של הפיכת משחק ילדים תמים למשהו אפל ומאיים. זה מסוג הדברים שמשעשעים אותי. הבעיה שלי היא עם סוף הסיפור, שחוזר לתבנית "המפלצת שבארון" ולטעמי האישי מהווה אנטי-קליימקס לסיפור כולו ולעניות דעתי הוא עושה עוול לסיפור משובח.
הסיפור ב"בלי פאניקה".
כוכב ציפור האש / יעל מיכאלי
"כוכב ציפור האש" הוא הסיפור הארוך ביותר בין המועמדים לפרס גפן השנה, ארוך כפליים מהסיפור הבא באורכו, וזה עומד לזכותו. יעל מיכאלי משכילה לנצל את היריעה כדי לבנות את העולם של הסיפור בצורה יפה וכדי לבנות את מערכת היחסים המשולשת של ניקו, רוני ואמם. זה הסיפור השלישי מבין סיפורי גפן שעוסק במלחמה בחייזרים, והוא טומן בחובו הפתעה יפה בנושא זרות ואנושיות. המחזוריות שטבועה בהנחת היסוד שלו מאפשר משחק נחמד על מבנה של חזרה-תוך-שינוי.
הסיפור ב"בלי פאניקה".
מחשבות באפלה / קרן לנדסמן
סיפורים שמצליחים להפחיד אותי הם כאלה שנוגעים איכשהו בפחדים האישיים שלי, ו"מחשבות באפלה" מצליח לעשות את זה ולעורר מרבצם את שדי הקלאוסטרופוביה שלי.
הסיפור קצר מאוד מכיוון שהוא נכתב תחת ההגבלות של תחרות סיפורים, ובמובנים מסוימים זה הסיפור המועדף עלי מכיוון שהוא כה מצומצם. הוא מכיל רק את הדברים ההכרחיים – בלי שום קישוטים ותוספות – וזה מדבר אל הנטיות המינימליסטיות שלי. הוא בונה מספיק מהעולם כדי לבסס את הרגש שעומד בבסיס הסיפור, כשהוא משאיר לקורא את המשימה של השלמת העולם סביבו – עוד מאפיין שאני אוהב בסיפורים.
הסיפור באתר האגודה.
אני לא הולך לנסות להתנבא מי יזכה, כפי שגיליתי בשנים האחרונות טעמי וטעם הקהל שונים למדי (וכבר אמרה מי שאמרה "להחליף את העם").
אמא של חייל / לאורה הדס
לטעמי זה הסיפור החלש ביותר מהחמישה. זהו סיפור פוליטי מובהק בפציפיזם שבו ובפמיניזם שבו, ואף על פי שאין לי בעיה עקרונית עם סיפורים פוליטיים, הסיפור הזה גובל בהטפה מהסוג שמסוגל להרגיז אותי. בעיה אחרת שלי עם הסיפור היא שמידת הרגש שבו מוגזמת לטעמי, גולשת מהמרגש והדרמטי אל הפאתוס והמלודרמה. ולבסוף, הוא פשוט צפוי מדי. בכל שלב ושלב בעלילה ציפיתי להפתעה כלשהי, פשוט מכיוון שלא נראה לי הגיוני שהסיפור יימשך בצורה כה צפויה.
הסיפור בקובץ טקסט, מאתר פרס גפן.
בלדה לחובש / קרן לנדסמן
במובנים מסוימים הסיפור הזה פוליטי לא פחות מ"אמא של חייל", וניחן באותם רגשות חזקים. שני דברים עיקריים עומדים לזכותו – אורכו הקצר והטכנולוגיה שבו. האורך הקצר ושלל התיאורים של הציוד של החיילים מונעים מנת-יתר של רגש ושל הטפה. המסר עדיין ברור ובהיר, אבל הוא מרוכז ולא חוזר על עצמו. "בלדה לחובש" ו"אמא של חייל" מתארים אותה סיטואציה קלאסית של המדע הבדיוני – מלחמה בחייזרים – אבל "בלדה לחובש" מספר לדעתי סיפור הרבה יותר מעניין ויוצר עולם מעניין יותר.
הסיפור ב"בלי פאניקה".
גרטרוד בישלה דייסה / יעל פורמן
סיפורי אימה וסרטי אימה משעממים אותי בדרך כלל כי התבנית המקובלת של "המפלצת שבארון" לא מצליחה להפחיד אותי, וסיפור כזה צריך להיות כתוב היטב בשביל שאני אקרא אותו. "גרטרוד בישלה דייסה" בהחלט עומד בקנה המידה הזה. האריגה של שני הסיפורים יחד אל שיא אחד, השילוב של הסגנונות השונים, מעצימים זה את זה ועוזרים לבניית המתח והסקרנות לאורך הסיפור כולו. יש לו קצב טוב ומאוד אהבתי את הרעיון של הפיכת משחק ילדים תמים למשהו אפל ומאיים. זה מסוג הדברים שמשעשעים אותי. הבעיה שלי היא עם סוף הסיפור, שחוזר לתבנית "המפלצת שבארון" ולטעמי האישי מהווה אנטי-קליימקס לסיפור כולו ולעניות דעתי הוא עושה עוול לסיפור משובח.
הסיפור ב"בלי פאניקה".
כוכב ציפור האש / יעל מיכאלי
"כוכב ציפור האש" הוא הסיפור הארוך ביותר בין המועמדים לפרס גפן השנה, ארוך כפליים מהסיפור הבא באורכו, וזה עומד לזכותו. יעל מיכאלי משכילה לנצל את היריעה כדי לבנות את העולם של הסיפור בצורה יפה וכדי לבנות את מערכת היחסים המשולשת של ניקו, רוני ואמם. זה הסיפור השלישי מבין סיפורי גפן שעוסק במלחמה בחייזרים, והוא טומן בחובו הפתעה יפה בנושא זרות ואנושיות. המחזוריות שטבועה בהנחת היסוד שלו מאפשר משחק נחמד על מבנה של חזרה-תוך-שינוי.
הסיפור ב"בלי פאניקה".
מחשבות באפלה / קרן לנדסמן
סיפורים שמצליחים להפחיד אותי הם כאלה שנוגעים איכשהו בפחדים האישיים שלי, ו"מחשבות באפלה" מצליח לעשות את זה ולעורר מרבצם את שדי הקלאוסטרופוביה שלי.
הסיפור קצר מאוד מכיוון שהוא נכתב תחת ההגבלות של תחרות סיפורים, ובמובנים מסוימים זה הסיפור המועדף עלי מכיוון שהוא כה מצומצם. הוא מכיל רק את הדברים ההכרחיים – בלי שום קישוטים ותוספות – וזה מדבר אל הנטיות המינימליסטיות שלי. הוא בונה מספיק מהעולם כדי לבסס את הרגש שעומד בבסיס הסיפור, כשהוא משאיר לקורא את המשימה של השלמת העולם סביבו – עוד מאפיין שאני אוהב בסיפורים.
הסיפור באתר האגודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה