7.8.2009

צלה של המהפכה - חלק חמישי: מורין מק'קיו וסיכום


הר סין ז'אנג / מורין פ' מק'קיו (1992)

"הר סין ז'אנג" נכתב בשנת 1992 והוא משקף בצורה מאלפת את העידן הפוסט-סובייטי. העולם המתואר בו הוא עולם שבו האידאולוגיה והמהפכה הפכו מכוחות רבי עוצמה לגורמים שוליים, הן בעיצוב העולם כולו והן בעולמם של הגיבורים. זהו עולם שבו ברית המועצות אינה קיימת, והמעצמה המרכזית בעולם היא סין. מרכזיות זו של סין אינה נובעת מכוחה הצבאי אלא מעוצמתה הכלכלית, שמקורה ביכולת של סין ליצור "בועות" של כלכלה קפיטליסטית משגשגת בעודה שומרת על מראית עין של נאמנות אידאולוגית לקומוניזם. ארצות הברית של העולם של מק'קיו היא מדינה מרוששת שעברה את "המהפכה האמריקנית השנייה" שהפכה אותה לסוציאליסטית – גרורה כלכלית ואידאולוגית של סין הקומוניסטית. הדמות המרכזית בספר הוא ז'ונג שאן ז'אנג, הנקרא גם רפאל, הנדסאי ניו יורקי שהוא ABC – American Born Chinese. למעשה ז'ונג שאן הוא סיני רק מצד אמו, אך עוד לפני לידתו הוא עבר ניתוח גנטי שיגרום לו להראות סיני, עובדה שבפני עצמה מעידה על החשיבות של ה"סיניות" בעולמו, שעולה פעמים רבות על חשיבות האידאולוגיה.
מקומה השולי של האידאולוגיה בעולמו של ז'אנג ובני חוגו ניכרת לאורך כל הספר. הפוליטיקה, המהפכה והאידאולוגיה אינם רלוונטיים להם למעשה. בספר מוזכרים שלושה אירועים היסטוריים שבחברה קומוניסטית "קלאסית" היינו מצפים שיהיו מרכזיים – המהפכה הסינית המקורית, המהפכה האמריקאית השנייה ו"רוחות הטיהור הגדולות" (מעין גרסה אמריקאית של מהפכת התרבות בסין של שנות ה-60) – אך לגבי ז'אנג הם בגדר היסטוריה וזיכרון, מאורעות שהאזכור היחיד שלהם כמעט הוא כתעמולה. ז'אנג מצהיר על עצמו בתחילת הספר "אני לא מאמין בסוציאליזם, אבל גם לא בקפיטליזם. אנחנו קטנים, ממשלות הן גדולות, אנחנו שורדים בסדקים" וחוזר על ביטויים דומים מאוד בהמשך הספר. [ע' 6, 38] ואכן נראה שעיקר העיסוק שלו בספר הוא השרידה. בפעם האחת והיחידה שהוא נקלע לדיון אמתי ב"רוחות הטיהור הגדולות", מעבר לאזכור אקראי של המאורע, הוא חושב "זה לא היה מאבק אידאולוגי באמת, זה רק כוח. זה תמיד רק כוח." [ע' 123] אבל באופן משמעותי הוא אינו מבטא מחשבה זו בקול ואינו מנסה להגן על עמדתו בדיון עקרוני.
האנשים שלגביהם האידאולוגיה חשובה הם אנשים שוליים בעולמו של ז'אנג. אלה הם סביו (שמתו) והוריו (שאתם הוא כמעט ולא נמצא בקשר); זהו מנהל העבודה, הבוס שלו בראשית הספר, שלגביו האידאולוגיה חשובה מכיוון שהוא הסתבך בחטא אידאולוגי זה או אחר ולכן גלה מסין לארצות הברית; זוהי קבוצת הלימוד האידאולוגית שבה הוא נתקל לרגע קל (ואשר גם היא זקוקה לכסף כדי שתוכל להפוך לקומונה אמתית). האדם האידאולוגי ביותר בכל הספר היא סאן-שיאנג, בתו של מנהל העבודה שלו שאתה הוא יוצא פעם או פעמיים. היא טוענת באוזניו בלהט "כולם פוליטיים. אתה לא יכול לעשות שום דבר בנוגע לזה. אתה מקבל החלטות פוליטיות כל הזמן, בדיוק כמו שאתה מקבל החלטות מוסריות". [ע' 24] אפילו החלטתו לא להיות חבר מפלגה, שלטענתו נובעת מעצלות ומכך שהדבר היחיד שבשבילו צריך להיות חבר מפלגה הוא קידום בעבודה, היא לגביה החלטה פוליטית. אי אפשר להתעלם מכך שסאן-שיאנג היא דמות שוליים, היא סובלת ממום מולד בפניה והיא, במידה ידועה, מנודה חברתית. לא במקרה, לדעתי, מק'קיו מדגישה פעמים אחדות את הכיעור והלהט האידאולוגי שלה בעוד שסאן-שיאנג עצמה מדברת על "הראש היפה והריק" של ז'אנג (בשיחה שאליה התייחסתי לעיל) ומזכירה את העובדה שחבריו הבליינים הם אנשים נאים. [ע' 18] לקראת סוף הספר, לאחר שעברה ניתוח שתיקן את פניה ולכאורה היא יכולה למצוא את מקומה בחברת "האנשים היפים" (או סתם הרגילים) סאן-שיאנג מוצאת לעצמה שוליים חדשים, שבהם לאידאולוגיה יש חשיבות לקהילה ככלל. היא מתכוננת להגר לקומונה במאדים ואומרת לז'אנג "אני חושבת שיהיה טוב להתחיל מחדש במקום שבו אנשים מקדישים תשומת לב למה שחשוב" אם כי גם שם הקומונה היא, לדבריה, "פשרה בין המושלם למעשי". [ע' 221]
לפוליטיקה ולאידאולוגיה נגיעה אמתית לז'אנג ולאנשים הקרובים לו רק בנקודה אחת – כאשר זה נוגע לנטיות המיניות שלו. שכן ז'אנג הוא הומוסקסואל, וזהו עדיין חטא בעיני המדינה. וכך האידאולגיה הופכת חשובה רק כאשר ההומוסקסואליות שלו באה במגע אתה. יציאה מהארון עלולה לפגוע בסיכויי הקידום שלו, ואפילו לסכן את חייו. כאשר מוצע לו לראשונה לנסוע ללמוד ולחיות בסין הוא אומר לקוראים "בסין ההומוסקסואליות היא עברה שדינה מוות. אני לא בטוח שאני רוצה לחיות במדינה שבה עקב נטיותי הטבעיות אני עלול למצוא את עצמי עם התרופה המסורתית של כדור בראש". [ע' 15] כאשר מאוחר יותר בספר כן הוא נוסע ללמוד בסין ומוצא מאהב, אותו מאהב מתאבד כאשר עולה האיום של חשיפת הנטיות המיניות שלו. זוהי פחות או יותר הנקודה היחידה שבה ז'אנג מרחיב על נושאים אידאולוגיים – כאשר הוא דן ב"גורמים השליליים" על פי המהפכה (אינטלקטואלים, קפיטליסטים, אנטי-מהפכניים וכו') שכולם שוקמו או הוכחדו "אבל עקומים כמונו, אנחנו פושעים. זה לא השתנה מאז המהפכה". [ע' 121]
בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21, בעידן שבו כתבה מק'קיו את ספרה, לנטייה המינית חשיבות גדולה יותר מאשר להשתייכות אידאולוגית. המאמינים האמתיים, האידאולוגים הנלהבים, נדחקים לשולי החברה. לקראת סוף הספר ז'אנג יכול לעמוד בפני כיתה באוניברסיטה ולהוביל את התלמידים במהלך לוגי שהמסקנה שלו בלתי נמנעת – מרקס טעה. כל עוד הוא לא אומר את המילים המפורשות, איש לא יפריע לו ללמד. [עמ' 240-246] אבל הוא לא יכול להודות בגלוי בכך שהוא הומוסקסואל. מצב דברים זה בספר משקף עולם שבו ברית המועצות קרסה ורוסיה, כמו שאר מדינות מזרח אירופה, מאמצת בשמחה את הקפיטליזם; עולם שבו סין הופכת לאט-לאט למעצמה הכלכלית הגדולה בעולם; עולם שבו הקומוניזם והמהפכנות נדחקו לשוליים סהרוריים-משהו כגון קובה וקוריאה הצפונית. בעולמות של מק'קיו, העולם שבו היא חיה והעולם שהיא יצרה, האיום הגדול של הקומוניזם אינו טילים בליסטיים בין יבשתיים מברית המועצות, אלא הפרות של זכויות אדם בסין.

כפי שאמרתי בראשית דבריי מדע בדיוני טוב עוסק בחברה שבה הוא נכתב, ואנו יכולים לראות זאת בבירור ביצירות שנסקרו לעיל. כל יצירה ויצירה משתמשת במהפכות כדי לשקף את התהליכים שעוברים עליה. לוולס, הרואה סביבו את חוסר הצדק והעוני המרוד שהיו תוצאת הקפיטליזם הפרוע של המאה ה-19, הרפורמה הסוציאליסטית היא התקווה היחידה למניעת התדרדרות האנושות לשני מינים נפרדים, כל אחד מהם מנוון ומושחת בדרכו שלו. הוא מנסח כך בלשון המדע הבדיוני סכנות שעליהן הצביעו פעילים חברתיים בני דורו. אורוול מתאר שלטון סוציאליסטי שוויתר על האידאולוגיה שלו והוא טוטליטריות בהתגלמותה. הוא משתמש בו כתמרור אזהרה מפני טוטליטריות באשר היא, ולאו דווקא מפני הקומוניזם. חוויותיו האישיות והרשמים של המשטרים הטוטליטריים של ראשית המאה ה-20 הם שמונחים בבסיס הכתיבה שלו. עבור לה-גוין האנרכיזם הוא כלי נוסף לשינוי חברתי שיש לבחון אותו. לה-גוין כותבת באווירה של ניסויים חברתיים, מתוך ההכרה של הפעילים החברתיים בארצות-הברית של שנות ה-60 וה-70 שיש לחולל שינוי בחברה שבה הם חיים, ועבורה המהפכה, גם אם היא עלולה להיקלע לקשיים, היא סיכוי טוב ליצירת שינוי כזה. מרטין לא חש צורך בשינוי כיוון שהחברה התאצ'ריסטית המשגשגת לא חושבת שהיא זקוקה לשינוי ורואה בקומוניזם שריד פתטי של איום עבר שדינו להשמיד את עצמו. את מורין מק'קיו הקומוניזם כבר לא מעניין. קצת אחרי התפרקות ברית-המועצות וכאשר סין הולכת ותופסת את מקומה כמעצמה כלכלית, הקומוניזם כבר לא רלוונטי – אלא במקום שבו האידאולוגיה מתנגשת באישי.
המדע הבדיוני, הקומוניזם והסוציאליזם כולם תופעות מובהקות של המאה ה-20, אם כי השורשים של תופעות אלה עמוקים יותר, כמובן. לאורך התפתחותו, המדע הבדיוני שיקף את יחסה המשתנה של החברה המערבית לאידאולוגיות החברתיות האלה שלעתים איימו עליה, ולעתים נראו כהבטחה לגאולה.

-------------

הציטוטים מהספר מתוך: מורין פ' מק'קיו / הר סין ז'אנג. תרגום: רחביה ברמן. הוצאת אופוס, 2001.

-------------

חלק ראשון - וולס.
חלק שני - אורוול.
חלק שלישי - לה גוין.
חלק רביעי - מרטין.

אין תגובות:

פרסום תגובה