פוסט-אייקון

 או: אני והז'אנר זקנים (וזה לא בהכח רע)

באייקון, מצומצם ככל שהוא היה, יצא לי לדבר קצת עם אנשים. אחת מהן הייתה מישהי באמצע שנות ה-20 שלה, שבין השאר שאלה אותי על שם מי פרס גפן. סיפרתי לה שעמוס גפן היה ממייסדי האגודה, מתרגם שתרגם כמה מהקלאסיקות שיצאו לאור בארץ בשנות ה-70 וה-80. כשהיא שאלה מה הוא תרגם נקבתי בשמות של כמה מסופרי "תור הזהב" וקצת מאוחר יותר והיא אמרה שהיא מזהה רק את השם של אסימוב. התגובות שלי, לפי הסדר, היו:

1. אני זקן.
2. אוי.
3. טוב מאוד.

הדברים שהיא אמרה התחברו לי למשהו שהמבקר גארי ק' וולף אומר שוב ושוב – הדור החדש של הסופרות והסופרים לא בהכרח מכיר את הקלאסיקות של הז'אנר, וזה לא נורא. למשקיף מבחוץ אולי נראה שהכתיבה החדשה מתכתבת עם אסימוב או היינליין ומושפעת מהם, אבל למעשה היא מושפעת ממי שהושפעו מהם. יש כאן דור אחד, אם לא יותר של השפעה. וולף מרבה למשל לזהות את ההשפעה של סי ג'יי צ'רי (סופרת שאני מודה שכמעט לא קראתי שום דבר שלה) על הכתיבה של אופרות החלל המודרניות. ובראיונות עם סופרות מודרניות הן יאשרו הרבה פעמים את ההשפעה הזו. עולם הברית-האיחוד של צ'רי כולל יותר מ-30 ספרים ואוספי סיפורים קצרים שהחלו להתפרסם באמצע שנות ה-70. אין פלא שיש לה השפעה עצומה על מי שגדלו בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הזו.

זה הזכיר לי גם דברים שברנדון סנדרסון אמר כאשר ראיינתי אותו כשהוא היה בארץ לרגל אייקון. שאלתי אותו אם הפנטסיה שלו היא "פוסט-טולקין" והוא התחיל לדבר על גלי התגובות ותגובות-הנגד לטולקין. הוא אמר שהוא משער שהוא מעין "פוסט-פוסט-פוסט-טולקין".

שני דברים הובילו אותי לתגובה השנייה ברשימה שלעיל.

האחד הוא נוסטלגיה. כשאני גדלתי הזמינות של ספרות ז'אנר בארץ הייתה הרבה יותר קטנה. מה שהיה לנו היו בעיקר אותם תרגומים של עם-עובד, מסדה והוצאות אחרות, והן תרגמו לא מעט מהקלאסיקות. וכפי שכבר נאמר the golden age of SF is twelve. מה שקראנו בנערותנו והשפיע עלינו כאשר התחלנו לפתח את הטעם הספרותי שלנו אפוף הילת נוסטלגיה וקסם. גם שנים רבות אחר כך כאשר הזמן והניסיון מאפשרים לנו להבחין בפגמים שביצירות ובסופרים.

האחר הוא הנטייה האקדמית שלי. היא זו שגורמת לי להתחלחל מעט על "הבורות" (במירכאות כפולות ומכופלות) של "הנוער של ימינו" שלא מכיר את ההיסטוריה של הז'אנר. אבל בגלל שההתחקות אחר השורשים מעניינת אותי, זה לא אומר שהיא צריכה לעניין מישהי או מישהו אחרים.

אחזור רגע לאסימוב, שאמר פעם שהיה לו מזל – כשהוא היא צעיר הוא היה יכול לקרוא את כל מה שיצא בז'אנר, כי לא יצא הרבה. כיום, אין לנו סיכוי לקרוא אפס קצהו של מה שיוצא מדי יום. וזה טוב. זה מעיד על ז'אנר חי, מתפתח, צומח ומשגשג.

בלי קשר לשאלת האיכות של היצירות, העובדה שמי ששוחחתי איתה מוצאת מספיק דברים לקרוא ולצפות בהם עד כדי כך שהיא לא מכירה את סופרי "תור הזהב" היא טובה. זה אומר שלה ולדור שלה יש רקע הרבה יותר עשיר, הרבה יותר מגוון לצמוח ממנו מכפי שהיה לי ולדור שלי. זה גם אומר שהכתיבה שצומחת מהדור הזה מגוונת יותר, וזה משהו שאני רואה כל הזמן בחומרים החדשים שיוצאים לאור בארץ.

ועוד כמה מילים על נושא ההשפעה שנגעתי בו קודם. הניסיון למצוא קו השפעה ישיר הוא מפתה, אבל שגוי. גם אם ארקדי מארטין מדברת בפירוש על כך שהיא הושפעה מאסימוב, שלל השפעות נוספות עיצבו את הכתיבה שלה – בסגנון ובתוכן – בראשית המאה ה-21. זה לא מצב של "וולס וורן קיבלו תורה ממרי שלי ומסרוה לאנשי תור הזהב", זו רשת סבוכה של השפעות מתוך הז'אנר ומחוץ לו.

כשהיינו שואלים את סבתא שלי, כשכבר הייתה בשנות השמונים שלה, מה שלומה, היא הייתה עונה "מתבגרת". כולנו כך. זה גורם לנו לראות את נעורינו במבט נוסטלגי, אבל אם נסתכל בכנות על הז'אנר נראה שגם הוא מתבגר וזה דבר טוב. ז'אנר שמדשדש במקום הוא ז'אנר מת, והיצירות הטובות והחשובות באמת ממשיכות לחיות ולהשפיע, ישירות ובעקיפין.

ובכל זאת, אם בת שיחי תרצה כמה המלצות על סיפורים קלאסיים יש לי בשבילה. :-)