סיפור בחודש - הענק הטבוע

 

The Drowned Giant / J G Ballard

 

נתקלתי בסיפור הזה בסדרה Love, Death + Robots של נטפליקס, סדרת סרטוני אנימציה קצרים שמבוססים על סיפורי ז'אנר, שבה הוא חותם את העונה השנייה. בעקבות הסרטון הלכתי לקרוא את הסיפור. הסרטון עשוי היטב ונאמן למדי לסיפור המקורי ובהחלט שווה לצפות בו.

"בבוקר שאחרי הסערה הגופה של ענק שטבע נסחפה לחוף שמונה קילומטרים מצפון מערב לעיר". כך מתחיל הסיפור, שאין לו למעשה עלילה. הוא מסופר בגוף ראשון על ידי מספר ששמו לא נמסר לנו וכל מה שהוא אומר על עצמו, בהערת אגב, הוא שהוא ועמיתיו עוסקים במחקר כלשהו בספרייה. אין שום פרטים מזהים אחרים של המקום, הדמויות, הזמן וכן הלאה. הסיפור הוא בעיקרו שורה של תיאורים של ביקורים של המספר בחוף שאליו נסחפה גופת הענק. הוא מתאר את ההתרחשויות סביב הגופה, את התגובה אליה. באלארד בחר צורה מרתקת בעיניי לספר מחדש את אחד הסיפורים הכי יסודיים של הז'אנר – סיפור המפגש.

מפגשים עם יצורים זרים הם לחם חוקו של הז'אנר בכל צורותיו מאז ומעולם, בין אם אלה חייזרים או חדי קרן. למעשה המפגש עם יצורים שלא מן העולם הזה הוא מוטיב קדום הרבה יותר שנמצא במעשיות עם ואגדות, והוא גרסה של אחד הסיפורים האנושיים הבסיסיים ביותר – המפגש עם האחר. הדבר המעניין בסיפור של באלארד הוא הפסיביות של הזר. בניגוד לגוליבר בליליפוט מה שנשטף על החוף כאן היא גופה, ולא אדם חי. ההשפעה של המפגש עם השונה על העולם היום-יומי, שהיא לב לבם של סיפורים כאלה, מוגבלת מעצם עובדה זו. כל מה שאפשר לראות היא את התגובה של הסביבה ולא את ההשפעה של הפעילות של הזר. דבר נוסף שהפסיביות הזו מאפשרת לבאלארד לתאר בצורה מעניינת הוא את ההשפעה ההפוכה, זו של הסביבה על הגורם הפנטסטי, הענק.

 ההשפעה על הסביבה

באופן לא מפתיע, הופעת הגופה על החוף מעוררת עניין. הראשונים להבחין בה הם דייגים, והם מביאים את הבשורה לעיר, והחדשות מעוררות זרם של אנשים שמגיעים לחוף. אחרי החשש הראשוני שמעוררים המחזה יוצא הדופן והגודל של הגופה, מתחילה התנהגות אופיינית לתיירים. המוני אנשים מגיעים מהעיר, סקרנים אחרים צופים בגופה מסירות דיג בים, ולבסוף אנשים מתחילים לטפס על הגופה. המספר מתאר בשלב מסוים שהם ישבו על הפנים של הענק "כמו זבובים". השוטרים שמגיעים לחוף מוותרים על הניסיון להשליט סדר וביום הראשון "אלף אנשים היו על החוף, לפחות מאתיים מהם עומדים או יושבים על הענק". השוטרים מפנים זמנית את ההמון כדי לאפשר לקבוצת מדענים לבחון את הגופה, אבל בסופו של דבר היא נשארת לחסדי הקהל.

כאשר המספר חוזר לחוף שלושה ימים לאחר מכן הקהל הרבה יותר קטן, והחוף הפך למקום שאליו באים לערוך פיקניקים. מי שעוד מגיעים כעת לענק הם נציגים של העירייה שדנים בשאלה איך לפנות אותו ובעלי קרקסים ומוסדות דומים שרוצים אולי לנצל אותו, אבל גם הם הולכים כלעומת שבאו. ביום למחרת, כשהמספר מגיע אחר הצהריים, יש אפילו פחות אנשים, רק חמישים או שישים, וזו הפעם הראשונה שהוא עצמו מטפס על הענק (אדון בהשפעה על המספר מאוחר יותר). ככל שהזמן יעבור פחות ופחות יגיעו לחזות בענק ובמקום הסקרנים יגיעו חברות מסחריות שירצו לנצל את הגופה – חברה לייצור דשן תקטע ממנו חתיכות והשומן ינוצל לתעשייה.

בשלב זה לא רק התנהגות אנושית מושפעת מנוכחות הענק, אלא לגופה מתחילות להיות השפעות פיזיות על הסביבה. ראשית צחנת הריקבון מבריחה חלק ממי שבאו לראות אותה קודם ולאחר מכן נוזלי גוף יכתימו את החוף.

חודשים אחדים לאחר שנשטף לחוף ההשפעה בעת ובעונה אחת מתרחבת ומצטמצמת. היא מתרחבת בכך שהיא מגיעה לעיר עצמה (ולא מוגבלת לחוף) כאשר חלקים של הענק יחלו להופיע בכל מיני מקומות, בהקשרים שונים זה מזה. למשל חלק מאבריו נלקחו למוזאון לטבע, עצמות הירך מתנוססות מעל קצבייה גדולה וצלעות משמשות ליצירת שער קישוטי בגן של בית פרטי. אבל הענק עצמו כגוף שלם, וכאישיות, מפסיק להתקיים והנוכחות בחוף עצמו הולכת ומצטמצמת, כפי שאראה בחלק הבא.

 ההשפעה על הענק

כאשר יש בסיפור דמות חיה ופעילה של זר צפוי שהיא תשתנה בגלל האינטראקציה שלה עם הסביבה והדמויות האחרות, אבל באלארד מצליח בצורה מאוד מעניינת לתאר דרך עיני המספר שלו את השינויים שעוברים על הזר, הענק, שהוא רק גופה. ההשפעה היא לא רק פיזית, ולכן צפויה יחסית, אלא במפתיע גם על האופי שלו.

בראשית הסיפור הענק מתואר כגבר צעיר שמת בשיא אונו. הוא משדר כוח, אצילות ואפילו בריאות. באלארד מתאר אותו כפסל יווני ומתעכב על תיאור שרירי הזרועות הגדולים שלו. אפילו כאשר הגלים והגאות מתחילים להזיז את הענק התנוחה שלו היא תנוחה של גיבור הומרי. אבל עם הזמן, זה מתחיל להשתנות.

כוחות חיצוניים מתחילים להשפיע על הענק. הגלים והגאות, כפי שהזכרתי, משנים את התנוחה שלו ועם הזמן מרחיקים אותו עוד ועוד מקו המים. בני האדם שמטפסים עליו משאירים עליו עקבות של רגליים. ברֵכת מי הים הקטנה שהייתה בכף ידו מתרוקנת. ילדים בונים ארמון חול על החזה שלו.

תהליכי הריקבון הטבעיים והחשיפה לאיתני הטבע משנים את תווי פניו ואת עורו ומבגרים אותו. המספר אומר שהוא לובש מראה של "בגרות שניזונה היטב שכעת אפילו רמזה על ההשחתה הגוברת שתבוא בעתיד". והשינוי הזה משפיע גם האישיות שלו, או לפחות על האישיות כפי שהמספר תופס אותה.

שלב חשוב בשינוי המראה של הענק הוא הזמן שבו המספר מעז סוף-סוף לטפס עליו אחרי כמה ימים. השינוי נובע לא רק מההשתנות של הגופה, אלא גם מנקודת המבט החדשה של המספר. ראשית הוא עד מקרוב להשפעה האנושית על הגופה. בשלב מסוים הוא דורך בנקודה כלשהי על החזה ו"משב של גז מצחין" פורץ מהגופה. שאריות ההירואיות שהוא מייחס לענק נעלמות. זו גם הפעם הראשונה שהוא רואה השחתה של הגופה, כאשר הוא מגלה שאחת מכפות הידיים נגדעה. הוא מתאר את זה במילים "אני כנראה עד לקיצה המתקרב של אשליה מפוארת".

משם והלאה הגופה הופכת למשאב. פיגומים מוקמים סביבה, העור מקולף, איברים נגדעים ובשלב כלשהו הראש מוסר ונעלם. ככל שהתהליך הזה מתקדם האנושיות שהייתה בענק הולכת ונעלמת, מן הסתם. חלקים שלו מתפזרים ברחבי העיירה כפי שתיארתי, חלקים אחרים נלקחים למקומות מרוחקים יותר (איבר המין שלו מוצג במופע מוזרויות נודד, כשהוא מתואר בטעות כאיבר מין של לווייתן). לבסוף הוא הופך לחלק מן החוף, עצמותיו הן רק עוד מקום שעליו עומדים השחפים, והענק עצמו הופך בזיכרון האנשים לחיית ים אגדית כלשהי.

 ההשפעה על המספר

במידה ידועה כבר הראיתי את ההשפעה על המספר, מכיוון שהוא זה שמתאר לנו את השינויים בסביבה ובענק. התהליך שהענק עובר – מדמות הירואית למשאב ואז לעוד אחד מתוואי הנוף – הוא למעשה השתנות הדרך שבה המספר תופס אותו. זה תהליך של התפכחות מאשליה, של הפיכת יוצא הדופן, המוזר, החריג, ליום-יומי.

אבל יש עוד נקודה אחת לקראת סוף הסיפור שאני רוצה להתעכב עליה. כאשר המספר מתחיל לראות את חלקי הענק מופיעים בעיר יש לו התגלות. חלקים אלה בעיניו "נראים כמביעים יותר טוב את תמצית התפארת המקורית האמתית של הענק" ממה שנותר ממנו על החוף. ואז יש לו מעין "חזות עצמות יבשות" של הענק שבו השרידים שלו קורמים עור וגידים והענק עושה את דרכו חזרה אל החוף.

 

באלארד הוא אחד מהסופרים החשובים של "הגל החדש" של שנות ה-60 וה-70 (הסיפור נכתב ב-1964), זמן שתואר כתקופה שבה הדגש של הז'אנר עבר from outer space to inner space, שבה החל עיסוק רציני ועמוק יותר בדמויות ובדרך שבה הן מתפתחות. במידה ידועה, הסיפור הזה מייצג היטב את המגמה הזו. בכך שבאלארד כותב זר פסיבי לחלוטין, גופה, הוא מכריח אותנו לשים לב לשינויים שקורים לאנשים במפגש עם הזר הזה. למעשה הוא מכריח אותנו לשאול איך אנחנו היינו משתנים במפגש כזה. לשינוי הטכני לכאורה בסיפור מוכר יש השפעה עמוקה על הדרך שבה אנו קוראים אותו.