על סדרות, וספרים ראשונים בהן

עונת הפרסים בפתח. לפני ימים אחדים התפרסמה ההודעה שהצעת היצירות למועמדות להוגו נפתחה ואנשים מתחילים להעלות המלצות. אחד החידושים השנה הוא שאנשי וורלדקון ניצלו את האפשרות להוסיף קטגוריה מיוחדת* – הסדרה הטובה ביותר. (אצל מייק גלאייר תוכלו למצוא רשימה של היצירות הזכאיות למועמדות בקטגוריה זו.)

זו לא הפעם הראשונה שהצעה כזו מועלית, למעשה ביוני 2015 הזכרתי כאן הצעה כזו בדיוק, רק שאז הכוונה הייתה להחלפה – הכנסת הקטגוריה הזו והוצאת הקטגוריה של נובלטות. הנימוק להכללת הקטגוריה החדשה הוא שזה ניסיון להתאים את הפרס לתנאי השוק המשתנים, שבהם אנחנו רואים התארכות של הכתיבה. יוצאים ספרים ארוכים יותר, ועוד ועוד ספרים חדשים שיוצאים אינם עומדים בפני עצמם אלא הם חלק ראשון בסדרה. פעמים רבות ספרים אלה שהם ראשונים בסדרות הם אפילו ספרי ביכורים של סופרים חדשים.

אני לא חובב גדול של מגמת ההתארכות הזו, כי לעתים קרובות מדי היא פוגעת לדעתי בספרים עצמם, אותם חלקים ראשונים של הסדרות. הפגיעה מתבטאת בשתי צורות עיקריות, שלעתים קשורות זו לזו – השלמת מהלך העלילה והשלמת פיתוח הדמות. צמצום העלילה (כדי להשאיר משהו לספר הבא) עלול לא להשאיר מקום לפיתוח הדמות. יצא לי לקרוא כמה ספרים כאלה בשנתיים האחרונות, וההשוואה בין ספרים ראשונים מוצלחים לספרים ראשונים פחות מוצלחים מחדדת את הבעיה הזו.

הספר הראשון הכי בעייתי במובן זה שקראתי לאחרונה הוא "נקסוס" של ראמז נעאם (יצא בעברית בהוצאת "יניב"). "נקסוס" הוא סם מהונדס, ננו-מכונות שחוצות את מחסום הדם-מוח, שיכול לחולל מהפכה בעולם. וכל הספר הראשון, עב הכרס למדי, נועד להביא את הגיבור של הספר להחליט מה יהיה גורלו שם סם זה. כלומר, במקום לתאר את השינויים ש"נקסוס" עושה בעולם נעאם כותב 460 עמודים של הצגת הדילמה בנוגע לשינויים שאולי יקרו מתישהו בספרים הבאים בסדרה. מכיוון שזה לא ממש יכול להחזיק עלילה, הוא מתבל אותה בלא מעט תיאורי אקשן שהיו עובדים הרבה יותר טוב על המסך מאשר בכתב.

יש כמה כשלים בספר הזה שאופייניים לספרים ראשונים. האחד הוא המחשבה המוטעית שהספר צריך להסתיים בנקודת שיא בעלילה, ולא בנקודה שבה מסתיים מהלך עלילתי. כל הספר מכוון לגרום לנו לשאול אם הגיבור יעשה או לא יעשה מהלך כלשהו, ומסתיים בהחלטה שלו, שעשויה להשפיע על העולם כולו. אבל שנעאם כותב כך את הספר הוא מחמיץ את ההזדמנות להשתמש באלמנט הספקולטיבי שלו בצורה אמתית ולתאר איך הוא משנה את העולם. מבחינת ההשפעה על העולם, באותה מידה ההתלבטות הייתה יכולה להיות מה לאכול לארוחת בוקר.

הכשל האחר הוא שנעאם לא באמת מצליח לפתח את הגיבור שלו. לכאורה הלבטים האלה היו יכולים להיות דרך מצוינת לראות את האישיות של הגיבור משתנה ומתעצבת, מופשעת משיקולים שונים. אבל למעשה זה לא קורה. במקום זה נעאם נופל באחת המהמורות השכיחות בכתיבה העכשווית, ומעניק לגיבור שלו טראומה. (למעשה, לכל הדמויות של נעאם בספר הזה יש טראומה כתחליף לעיצוב אישיות. די כבר, זה מייגע ולא מעניין.)

ספר ראשון בסדרה אחר שנכשל באופן דומה, אם כי פחות חמור, הוא Updraft של פראן ויילד. בניגוד לנעאם, ויילד מביאה את העלילה שלה לנקודת עצירה הגיונית. בלב העלילה עומד מאבק פוליטי, שמשתלב במאבק האישי של הגיבורה, ובעוד שברור בסוף הספר שהמאבק הפוליטי הזה לא תם, הרי שחלק מסוים בו בהחלט הוכרע. מעט התאכזבתי שוויילד לא מביאה את הדברים לכדי סיום (אני אישית לא מת על "הסיום המרגש – בכרך הבא!"), אבל בניגוד לנעאם היא מראה את העולם משתנה תוך כדי הספר. גם עיצוב הגיבורה של ויילד טוב יותר. הגיבורה של ויילד היא נערה בגיל העשרה וויילד מעדיפה לגלות לנו את הנסיבות שעיצבו את אישיותה עד כאן ופחות לתאר את השינויים שעוברים עליה, אבל זה בכל זאת טוב יותר ממה שנעאם עושה.

אני חושב שהפגמים של הספר של ויילד היו פחות בולטים לי לעין לולי הייתי קורא אותו מיד לאחר שקראתי ספר אחר ראשון בסדרה, שמצליח להימנע מהמכשלות האלה. The Just City של ג'ו וולטון מצליח לשלב בצורה נהדרת עיון פילוסופי עם מדע בדיוני. בגדול, האלה אתנה מחליטה להעמיד במבחן את תורת המדינה של אפלטון (כפי שהיא מתוארת בדיאלוג "המדינה" ובמקומות אחרים). לשם כך היא מקימה עיר שאליה מובאים ילדים מכל רחבי העולם היווני העתיק, ואותם מחנכים על פי תורתו של אפלטון מיטב חוקרי אפלטון משלל זמנים ומקומות. הסיפור מסופר משלוש נקודות מבט – של שני ילדים כאלה ושל אחת המחנכות.

תשכחו מהאקשן של נעאם וויילד. המחלוקות הפוליטיות כאן מוכרעות (או לא מוכרעות) בדיאלוגים סוקראטיים ובאספות עם, לא בקרבות בסמטאות אפלות. וזה כל כך הרבה יותר טוב לטעמי כי וולטון מציגה כך, באמת, את הצדדים השונים בוויכוח. היא יכולה להציג לנו כך את העולם הפשוט לכאורה של העיר הבודדה על כל המורכבות שלו. אבל יותר מכך, היא מציגה אנשים. היא בונה את האישיות של הגיבורים שלה ומפתחת אותה ומראה לנו כיצד היא משתנה. והיא עוצרת בנקודה הגיונית. ברור לקורא שאין הכרעה. העיר והאנשים הם יצורים מורכבים שימשיכו ויתפתחו, וג'ו וולטון אומרת את זה במפורש, אבל זה לא cliffhanger כזה שנעאם וויילד בונים. יש פה סיום פרק בחיים של העיר ובחיים של הגיבורים, ובסוף הספר הם עומדים להתחיל פרק חדש. גם אם לא ממשיכים לקרוא את הספרים האחרים בטרילוגיה (The Philosopher Kings; Necessity) לפחות יש לנו עלילה וגיבורים שהשלימו מהלך משמעותי.

אני חושב שחלקית האופי הזה של הכתיבה מושפע גם מן "הנוסחה ההוליוודית" שבה סרטים נעים אל קרב מכריע, ולא בהכרח לסיום של פרק עלילתי. זה בולט מאוד בסרטי גיבורי-העל של השנים האחרונות. זה גם מתאים לנוהג ההוליוודי ליצור סרטים שהם חלק מסדרות, או לפחות כאלה שאם יצליחו בקופות אפשר יהיה להרחיב אותם לסדרות.

-----------

* זה אומר שהיא תיכלל השנה, ובשנה הבאה חובבים יחליטו אם היא תהפוך לקבועה החל מ-2018. רק לסבר את האוזן – כבר עכשיו יש 16 קטגוריות.