מחשבות קצרות על סרטים וספרים

לפני אי-אלו שנים השתתפתי בפאנל על ספרות ז'אנר לנוער, ושם עלתה הטענה שחלק מן הספרות הזו נכתבת עם עין אחת מופנה להוליווד. כלומר, במודע או שלא במודע סופרים כותבים כשהאפשרות של עיבוד היצירות שלהם לטלוויזיה או לקולנוע מרחפת ברקע. אני עדיין חושב שזה נכון, אבל קריאה של ספרים שיצאו בשנים האחרונות גורמת לי לחשוב שהתופעה מורכבת יותר. אני חושב שבשנים האחרונות יש השפעה אקטיבית של הכתיבה לקולנוע (ובעיקר של כתיבת סרטי גיבורי-על) על הכתיבה של ספרים בז'אנר.

זה נובע משני גורמים. האחד הוא הנוחות של "הנוסחה ההוליוודית", שמקנה מסגרת נוחה לכתיבה והיא משענת נוחה לסופרים (בעיקר בראשית דרכם). האחר הוא ההצלחה של סרטי גיבורי-העל, שגם משפיעים על הכותבים (שחלקם גדלו על דמויות הקומיקס האלה) וגם מהווים מודל לחיקוי. להלן אפרט כמה נקודות שבהן אני חושב שאפשר לראות את ההשפעה.

הצורך בטראומה

אחד הדברים שהפכו נפוצים מאוד בשנים האחרונות הוא שדמויות, בעיקר דמויות ראשיות, סבלו טראומה כלשהי שמעצבת את השקפת עולמן או את אישיותן. פחות ופחות דמויות מתפתחות לאורך זמן, מתוך הצטברות של חוויות וניסיון. יתר על כן, הדמויות מתקבעות על ידי הטראומה הזו. מעטות הדמויות שמנסות להתמודד עם הטראומה שנגרמה להן ולשנות את הדפוסים שבהם הטראומה קיבעה אותן. העיצוב על ידי טראומה הוא מאפיין מובהק של הקומיקס, בעיקר בעיצוב גיבורי-על ונבלי-על.

זו כתיבה קצת עצלנית בעיניי, כי היא לרוב לא מכריחה את הסופר לעצב דמות על פני ספר שלם או לתת לה רקע מלא. וזה ניכר בדמויות חד-ממדיות.

קרבות

יכול להיות שאני יוצא דופן בעניין הזה, אבל תיאורים ארוכים של קרבות משעממים אותי, והם הולכים ומתרבים. ואני לא מדבר רק על תיאורי קרבות אפיים, גם על קרבות של שלושה-ארבע אנשים בסמטה. באחד הספרים האחרונים שקראתי מתואר קרב כזה בדיוק – בין כמה דמויות בסמטה – על פני שניים או שלושה פרקים, כאשר הסופר מספר את הקרב משתיים-שלוש נקודות מבט. פירוט הפגיעות שכל דמות סופגת, המהלכים המדויקים והאחיזות הוא מייגע ומשעמם. והוא לא חשוב, תוצאת הקרב היא החשובה. תיאור מהלכי הקרב הוא חשוב אם אנחנו יכולים דרכו לראות את העיצוב מחדש של הדמויות או העולם.

למעשה יש לנו פה ניסיון להעלות על הכתב את סצנות הקרב המרהיבות שעובדות בקולנוע, אבל הן עובדות שם כי הן חזותיות בטבען. מגניב לראות את המגן של קפטן אמריקה פוגע בראשים של חמישה אנשים ולבסוף חוזר לידיו. משעמם לקרוא את התיאור הזה.

הסוף

אני מתכוון להקדיש פוסט נפרד לסופים של כמה ספרים חדשים, כאן אומר רק את זה – יותר מדי ספרים נגמרים בקרב אפי מכריע. כמה וכמה ספרים חדשים שקראתי נבנים כולם אל ההתמודדות המתוארת בפרקים האחרונים בפירוט רב, וזהו. אחר כך הולכים לאכול שווארמה. זה סוף הולם לסרט אקשן קליל, זה סוף גרוע לספר. נראה שיש סופרים ששוכחים שהקרב המכריע אינו מטרה בפני עצמה. הקרב המכריע אמור להביא לשינוי כלשהו – בעולם או בדמויות. אם השינוי לא קיים, הקרב חסר משמעות. ואז הקורא (או לפחות אני) גומר את הספר בתחושה שרימו אותו. אם הקדשת ארבע מאות וחמישים עמודים כדי להביא אותי אל הקרב, תקדיש עוד עשרים כדי להראות לי את הדמויות והעולם שלך אחרי הקרב, לא עמוד וחצי.

יכול להיות שאני טועה, אבל לתחושתי אלה מאפיינים של הכתיבה שהופכים רווחים יותר בשנים האחרונות, ואני חושב שהם בהחלט קשורים להשפעה של עולם הקולנוע והטלוויזיה.

ותודה לקרן לנדסמן על חלק מהתובנות ועל כמה שיחות בימים האחרונים שעזרו לי לגבש את המחשבות האלה.