בונוס – ילדותם של מבוגרים בחולית

שני דברים מעניינים מאפיינים את הספרים האחרונים בסאגה של חולית, שנמצאים הרבה פחות בספרים הראשונים. האחד הוא התפקיד הבולט של הנשים, שהופכות להיות הדמויות המרכזיות בעלילה ובעולם. זה נכון בעיקר לשני הספרים האחרונים, עם דמויות כמו דארווי אודראדה, מורבלה, טאראזה, המטרונות הכבודות ואחרות, אם כי אפשר לראות את זה כבר ב"הקיסר-האל של חולית" עם החשיבות של דמויות כמו סיונה וצ'ינאה. כמו כן יש בהם דיונים חדשים שעוסקים באהבה, וספציפית באהבת הורים וילדים. המשמעות היא שיש לנו דמויות אחדות של מבוגרים שמובא לנו תיאור של ילדותם, ושלילדות שלהם יש חשיבות. לא דנתי בזה בהרצאה, כי זה חרג מהנושא שלה ומהזמן שעמד לרשותי, אבל אני אנצל את הבמה הזו לתאר שלושה גיבורים כאלה.

מיילס טג

טג גדל בבית הוריו וגם הילדות שלו הייתה ככל הנראה רגילה למדי, אם כי הוא זכה מידי אמו, בת גשרית, בהכשרה העמוקה של בנות גשרית. הילדות הזו היא שקבעה את הזהות שלו, היא זו שאפשרה לו להיות הבאשאר-המנטאט, אחד המצביאים הטובים ביותר בהיסטוריה האנושית. יש לנו תיאור שכאשר הוא הלך לאיבוד ב"אולם המראות" של הנפש שלו, כפי שקורה לעתים למנטאטים, הזיכרון של אמו הוא שמשיב לו את גרעין הזהות שבו הוא יכול להיאחז, שלב ראשון הכרחי ליציאה מן האולם. זה מה שהפך אותו למנטאט רב-עוצמה כל כך, ולמצביא מצליח כל כך.

מורבלה

מורבלה מופיעה בשני הספרים האחרונים של הסאגה. היא הייתה מטרונה כבודה צעירה שניסתה להפעיל על הע'ולה של דנקן איידהו את טכניקת השעבוד המיני של המטרונות, אבל הוא הצליח להתנגד לה והצליח לגרום לה להשתעבד לו. מורבלה באה בעקבותיו לבית הלשכה של בנות גשרית, מתחילה לעבור את ההכשרה של בנות גשרית, ובסופו של דבר הופכת להיות האדם שבאמצעותו מטמיעות בנות גשרית את המטרונות הכבודות ויוצרות את המסדר החדש.

מורבלה נושאת אתה את טראומת הילדות שלה, "הסריקה", שבמסגרתה גויסה למטרונות הכבודות. הסריקה הזו, שאירעה כאשר מורבלה הייתה בת 10, הייתה כרוכה בהחרבת הקהילה שבה גדלה, וככל הנראה במות הוריה. זה לא מובהק, אבל אפשר להבין מתוך הספרים שלטראומה הזו היה חלק בכך שמורבלה יכלה לנטוש את המטרונות הכבודות לטובת בנות גשרית.

דארווי אודראדה

דארווי אודראדה היא אחת הדמויות החשובות ביותר (אם לא הדמות החשובה ביותר) בשני הספרים האחרונים בסאגה של חולית. היא אם נערצה של בנות גשרית שהופכת להיות האם הראשה, והיא זו שמכינה את המסדר לקלוט את המטרונות הכבודות ולשנות את דמות המסדר מן היסוד.

אודראדה היא בתו של מיילס טג, אך איש מהם אינו יודע זאת בתחילה, והיא לא גדלה אתו. היא נמסרה למשפחה מאמצת שאצלה גדלה במשך עשר השנים הראשונות לחייה, במה שנראית ילדות נורמלית למדי, לפני שהתחילה את הכשרת בנות גשרית שלה. שנים מעצבות אלה, יותר מהכשרת בנות גשרית, הן שמאפשרות לה לערוך שינויים כה מקיפים במסדר בכך שהן מקנות לה מחד עוצמה ומאידך גמישות.

אודראדה היא "ילדת הים" כפי שהרברט מכנה אותה יותר מפעם אחת. כילדה היא הרבתה לשחות בים ולמדה להכיר אותו. יותר מכל היא למדה לזהות את הזרמים בו, לנצל אותם ולרכוב עליהם. הרברט מתאר יותר מפעם אחת איך היא מנצלת את היכולת הזו בבגרותה כדי לזהות את הזרמים במים העכורים של הפוליטיקה של הגלקסיה כדי לשרוד בתהפוכות של שיבת הגולים מן הפזורה. זוהי הגמישות שלה.

העוצמה שלה נובעת מהאהבה. אודראדה הייתה אהובה על ידי הוריה המאמצים, מה שהעניק לה את היכולת לאהוב את עצמה. היכולת הזו הקנתה לה ביטחון עצמי שאפשר לה להשתנות, ולשנות את המסדר. מכיוון שהייתה בטוחה בגרעין הזהות שלה, היא יכלה להחליט החלטות קשות ולהבין שהמסדר ישרוד את תהליך השינוי.

 חולית - ילדים ללא ילדות: חלק ראשון; חלק שני.

חולית - ילדים ללא ילדות (חלק שני)

בחלק הראשון של המאמר עסקתי בילדים בספרים הראשונים של הסאגה, בחלק הזה אני עוסק בילדים המוזכרים בספרים המאוחרים בה, ומנסה להסביר מדוע לילדים בחולית אין ילדות.

~~~~~~~~~~~~

שיאנה ברוג

שיאנה היא ילדת דררים בת 8, רגילה לכל דבר ועניין, החיה בראקיס (הלוא היא אראקיס, חולית) כ-1,500 שנים לאחר מותו של לטו השני, הקיסר-האל, ושובם של העקלתונים לאראקיס. חייה רגילים לחלוטין עד שבאחד הימים עקלתון המגיח מן המדבר מחריב את הכפר שלה והורג את כל מי שהכירה בחייה. כאשר היא  מתייצבת בפני העקלתון הוא מסרב להרוג אותה, ובמקום זה לוקח אותה לכוהני ראקיס. באחד הספרים נאמר על שיאנה "לימים תלמד שיאנה שכל מי שנותר בחיים אחרי שהחליט למות, מפתח לעצמו איזון רגשי חדש", אבל גיל 8 אינו בהכרח הגיל הנכון ללמוד לקח זה. מאורע זה מעיב על כל ילדותה של שיאנה, ויעצב את בגרותה.

לאחר האבדן שחוותה, העובדה שהעקלתונים לוקחים אותה לכוהני ראקיס גם היא לא תורמת לילדות מאוזנת של שיאנה. הכוהנים הם, פשוטו כמשמעו, הגורם המפחיד ביותר בחייה עד כה. הם האנשים שבהם מאיימים על הילדים כדי שיתנהגו יפה. ושיאנה מוצאת את עצמה בעמדה מוזרה בשלוש השנים שלאחר מכן, מכיוון שבעוד שהכוהנים הם מפחידים, הרי שהם מזהים אותה כילדה שהוזכרה בנבואות, זו שתוכל לשלוט בעקלתונים. זה מעניק לה כוח עליהם, והיא מוצאת את עצמה, ילדה יתומה וגלמודה שעלמה חרב עליה והיא נדחתה על ידי העקלתון, בעמדה שבו יש לה כוח בלתי מוגבל כמעט על אחד הגורמים המפחידים ביותר בעולמה.

לשיאנה מוחזר איזון מסוים שנים אחדות לאחר מכן, בגילי 11, כאשר היא עוברת לידי בנות גשרית. ובכל זאת גם ילדות העוברת בהכשרת בנות גשרית יאנה בדיוק נורמלית. מה גם שהן מחליטות שעליה להתחיל בהקדם האפשרי בהכשרה מינית, כאשר היא בת 11. וכמו כן יש לזכור שלאורך כל הדרך היא מודעת היטב לייחודה כאישה שיכולה לשלוט בעקלתונים ולכך שבנות גשרית מעוניינות בה גם בגלל תכונה זו שלה.

הע'ולות

בספרים של הרברט ע'ולה הוא שיבוט – אדם שהוצמח מתאיו של אדם שמת. ב"משיח חולית" פול אטראידס מקבל ע'ולה שהוצמח מתאיו של דנקן איידהו, ומתברר שהלם פסיכולוגי נכון (במקרה זה, התניה להרוג את פול) יכול להשיב לע'ולה את זיכרונות הגוף המקורי. משמעות הדבר היא שע'ולה המודע לזהותו ככזה חי בהמתנה, בידיעה שיום אחד מישהו ישתלט על גופו וחייו. ידיעה זו מעצבת את ילדותו. בספרים המאוחרים של חולית – "כופרי חולית" ו"בית הלשכה חולית" – יש שני ע'ולות כאלה.

הע'ולה של דנקן איידהו

במשך אלפי השנים שבהן חי ושלט לטו השני, הקיסר-האל, הוא הזמין ע'ולות של דנקן בזה אחר זה. לאחר מותו, גם בנות גשרית הזמינו כמה ע'ולות כאלה. "כופרי חולית" מתחיל בתיאור של אחד הע'ולות האלה כאשר הוא בן 12. דנקן הזה מודע לכך שהוא ע'ולה ושיום אחד הוא יוחלף בידי האישיות המקורית של הגוף. הוא מודע לכך בערך מאז גיל 6, מה שהופך את הילדות שלו לבעייתית, לכל הפחות.

אם לא די בכך, גם דמויות ההורים שלו אינן בדיוק מודלים חיוביים. האם הנערצה הראשונה שטיפלה בו, שאכן הייתה אמהית, סולקה. במקומה באה האם הנערצה שוואנגיו, שממנה דנקן פוחד ואותה הוא שונא. הוא מכנה אותה שוואנגיו "המענישה". הדבר הקרוב ביותר שיש לו לדמות אב הוא הבאשאר הזקן, מיילס טג. טג הוא מצביא צבאי מהולל ומדריך את איידהו ביסודיות בתורת המלחמה ובלחימה, אבל הוא אינו בדיוק דמות אב אידאלית.

הילדות הבעייתית הזו מסתיימת בגיל 15, כאשר האישיות המקורית מושבת לו. ובמקרה זה לא רק האישיות המקורית אלא כל האישיויות של דקן איידהו בכל גלגולי הע'ולה השונים שלו במהלך אלפי השנים שחלפו מאז שחי דנקן איידהו המקורי.

הע'ולה של מיילס טג

ב"כופרי חולית" אנחנו קוראים על הבאשאר הזקן מיילס טג, המצביא של בנות גשרית, אחד המצביאים הטובים ביותר בהיסטוריה. הספר מסתיים במותו, ו"בית הלשכה חולית" מתחיל בלידת הע'ולה שלו. אם דנקן איידהו היה מודע להיותו ע'ולה מגיל 6 בערך, מיילס טג מודע לכך מגיל שנתיים וכל החיים שלו מאז והלאה עוברים בהמתנה שיושב לו הזיכרון המקורי שלו והוא למעשה ייעלם. כמעט ואין הצדקה אחרת, עצמאית, לקיומו.

זה קורה בגיל 10, ומרגע זה והלאה מיילס הע'ולה חדל להתקיים והבאשאר חוזר. טג מתייחס אל עצמו לאחר מכן כאל הבאשאר הזקן, וכך גם כל הסובבים אותו. שני הסימנים היחידים לכך שהוא למעשה אינו הבאשאר הזקן הם תיאורים של ממדיו הפיזיים שאנחנו נתקלים בהם מפעם לפעם, וקולו הילדותי והצפצפני שמכעיס אותו.

למה?

 אין עוד הרבה דמויות של ילדים ונערים בסאגה של חולית (ילדיו של ג'אמיס, אסאן טריק ועוד כמה) ורובן ככולן שוליות. מדוע, אם כן, הילדות נגזלה מן הילדים המשמעותיים ביותר ביקום של הרברט? יש לכך שתי סיבות, אחת כללית והאחרת ייחודית לכתיבתו של הרברט.

הסיבה הכללית יותר קשורה להבדל יסודי בין כתיבה למבוגרים לכתיבה לנוער. בכתיבה לנוער יש לילדים ונערים יכולת פעולה (agency) שאין להם בדרך בכתיבה למבוגרים. בספרים כמו חולית, המיודעים למבוגרים, אם רוצים להעניק לצעירים יכולת פעולה כזו, יכולת לעצב את העולם, יש "לבגר" אותם בדרך כלשהי.

אבל בעולמו של הרברט יש מאפיין נוסף שבשלו נגזלת מן הילדים הילדות שלהם. הכוחות האמתיים השולטים בעולם של הרברט אינם אנשים, אלא הכוחות הלא-אנושיים של הסביבה והתורשה. במקרה שלנו, הציווי העיוור של הגזע – שרוד והתרבה – הוא ששולט בגורלם של הילדים האלה. הצורך להציב את האדם הנכון במקום הנכון במצב הנכון גוזל מהילדים את האפשרות להיות ילדים.

בכל אחד ואחד מן הספרים של הסאגה אפשר למצוא ביסוס לכך ש"העתיד מהווה את ההווה", (ילדי חולית, ע' 386) כלומר שההווה מעוצב על ידי תכלית עתידית כלשהי. אביא כאן רק משפט אחד כזה, שאותו אומר לטו השני לאביו, פול, " אני כאן כדי להקנות תכלית לאבולוציה ומכאן, תכלית לחיינו". (ילדי חולית, ע' 455) על פי לטו, התכלית היחידה לחייו ולחיי אביו, שני כוחות חזקים להפליא שעיצבו את גורל האנושות במשך אלפי שנים, היא התכלית האבולוציונית. זו ההצדקה לקיומם, "התכלית הנוראה" כפי שפול עצמו קרא לה. וכל אחד מהילדים האלה חייב לאבד את ילדותו כדי למלא את חלקו בתכלית זו.

•  ההכשרה של פול דרושה לו כדי שיוכל להנהיג את הדררים, להיות לקיסר ולהביא את הג'האד שיערבל את מאגר הגנים האנושי.
• הניסיון והכישלון של עאלייה דרושים כתמרור אזהרה ללטו בנוגע לסכנות הטמונות במורשת המיוחדת שלו.
• היכולת המולדת של גאנימה מאפשרת ללטו להשתחרר מהכוחות שמנסים לשלוט בו ולהפוך לקיסר-האל, והיא זו שנועדה להוריש את הגנים של בני אטראידס לדורות הבאים.
• לטו נועד להביא את שביל הזהב. לא היה די בג'האד של פול, דרוש היה חיזיון מקיף יותר וצעדים דרסטיים הרבה יותר, ואת זה מספק "שביל הזהב" של לטו.
• שיאנה נועדה לשלוט בעקלתונים, מה שיאפשר את שרפת אראקיס ואת שינויו של מסדר בנות גשרית בצורה כזו כך שיוכל לקלוט את המטרונות הכבודות ולשרוד. היא גם דרושה עבור היקום החדש שאליו יוצאים אחדים מגיבורי הספרים המאוחרים בסופו של "בית הלשכה חולית".
• הע'ולה של דנקן דרוש כדי לגייס את מורבלה שתאפשר את שינוי המסדר, וכדי למצוא דרך אל היקום החדש, שאינו נשלט בידי רקדני הפנים של הטלילאסו.
• הע'ולה של מיילס טג דרוש כדי להביס את הכוח הצבאי של המטרונות הכבודות ולהביא אותן לקבל את השילוב עם המסדר, ומאוחר יותר כדי לצאת ליקום החדש.

 כל אלה נעשים בשם ציווי השרידה של המין האנושי. "צרכי השבט קודמים לכול" אמרה האם הנערצה רומאלו לג'סיקה כאשר עאלייה התעוררה. העיקרון הדררי הבסיסי הזה, מוכפל אלפי מונים, הוא השולט בגורל כל האנשים הצעירים הפועלים בסאגה של חולית.

חולית - ילדים ללא ילדות (חלק ראשון)

הפוסט הזה הוא עיבוד של ההרצאה שלי מכנס "מאורות" השנה שנושאו היה "קץ הילדות". החלק הראשון הזה יעסוק בספרים חולית, משיח חולית וילדי חולית.

צעירים – נערים וילדים – ממלאים תפקידי מפתח בסאגה של חולית. מעשיהם מעצבים את היקום ומשפעים על מיליארדי אנשים בקיסרות כולה. ולאיש מהם אין ילדות, או לפחות לא מה שהיינו מכנים ילדות נורמלית. אני אנסה לתאר להלן את הילדים האלה, ולהסביר מדוע לדעתי אין להם ילדות. בנוסף אנסה להסביר מדוע, לדעתי, הילדות נגזלה מהם.

פול-מואד'יב אטראידס

הקוראים אינם מכירים את פול כילד. הם פוגשים אותו כנער, בן 15, ולמעשה בעיצומו של טקס התבגרות חשוב מאין כמותו, מבחן גום ג'באר. ובכל זאת יש מעט אזכורים של ילדותו שמעידים על כך שזו לא הייתה ילדות נורמלית. ה"אשמה" בכך שאין לפול ילדות נורמלית היא בהוריו, וליתר דיוק בהכשרה שאלה מעניקים לו. פול הוא בנם של הדוכס לטו אטראידס והגבירה ג'סיקה מבנות גשרית. הגבירה ג'סיקה מעניקה לפול את ההכשרה העמוקה בדרך בנות גשרית, שכוללת אימונים גופניים מעמיקים מגיל צעיר ופיתוח מודעות חדה לעצמו ולסביבה שלו. זו הכשרה שנוגדת את התפיסה המקובלת שלנו את הילדות כתקופה פטורה מדאגות שבה המודעות העצמית שלנו פחותה.

לטו מכשיר את פול לשלטון. הוא מכשיר את פול להיות דוכס אחריו, ואולי אף יותר מכך. משפט אחד של האם גאיוס הלן מוהיאם לפול חושף משהו מן הכרוך בהכשרה זו ואת השפעתה. היא אומרת לו "בנו של דוכס חייב להכיר רעלים". (חולית, ע' 15) הסיבה לכך היא שבנו של דוכס הוא מטרה להתנקשות. כלומר, פול גדל בידיעה שיש אנשים שמעוניינים לפגוע בו ולהרוג אותו, ומוכשר מגיל צעיר לזהות סימנים לכך ולהתמודד עם איום זה (כפי שאפשר לראות, למשל, בתקרית הצייד המונחה לאחר הגעתו לאראקיס).

אבל אולי הקטע הארוך ביותר המלמד על ילדותו של פול הוא הקטע המצוטט מתוך ספרה של הנסיכה אירולן "תולדות מואד'דיב לילדים".

קראתם שלמואד'דיב לא היו חברים למשחק מבני-גילו. הסכנות היו רבות מדי. אבל היו למואד'דיב מורים שהיו גם בני-לויה נפלאים. היה גורני האלק, הלוחם-הטרובדור. עוד תשירו כמה משיריו של גורני כשתמשיכו לקרוא בספר הזה. היה תופיר חוואט, המנטאט וראש המתנקשים הזקן, שהטיל פחד אפילו בלב הקיסר הפדישאח. היו דונקן איידהו, הסייף מגינאז; דוקטור וולינגטון יואה, ששמו מוכתם בבגידה אך צח בחכמה... (חולית, ע' 38)

האנשים האלה, מבוגרים שחלקם נמנים על האנשים המסוכנים בקיסרות, אינם בדיוק בני לוויה רגילים לילד.

ואם ילדותו נגזלה מפול הרי שגם בחרותו אינה בדיוק סוגה בשושנים. בגיל 15, שבו אנו פוגשים אותו, עוברים על פול הדברים הבאים: עמידה במבחן גום ג'באר; עקירה מביתו לעולם חדש; תבוסת משפחתו בקרב מול בית הארקונן; מות אביו; גלות יחד עם אמו אל הדררים; תחילת החזיונות שלו; פילוס דרכו בחברה החדשה והלא מוכרת; הריגת אדם לראשונה בחייו; קבלת אחריות על משפחתו של האדם שאותו הרג; התמודדות עם מעמדו החדש בקרב הדררים.

שנתיים לאחר מכן פול הוביל את הדררים במרד מוצלח, ובגיל 17 הדיח את הקיסר שאדם הרביעי ועלה לכס הקיסרות. בגיל זה פול הוא קיסר ונביא, קפיצת הדרך ומשיח שבשמו נערך הג'האד ברחבי הקיסרות. הוא נתון במרכזה של רשת סבוכה של כוחות שחלקם מנסים להדיח אותו מכהונתו, ואחרים לשלוט בו. אני חושב שאפשר לומר בביטחון שילדותו של פול ובחרותו נגזלו ממנו.

עאלייה אטראידס

בעוד שלפול הייתה ילדות כלשהי, לעאלייה אחותו לא הייתה ילדות כלל.

כאשר פול וג'סיקה נמלטו למדבר לאחר תבוסת צבאות אטראידס בקרב אראקין, ג'סיקה הייתה בהיריון עם עאלייה. כחלק מהניסיון למצוא מקום בקרב הדררים ג'סיקה עוברת את "מסת הסם" שהופכת אותה לאם נערצה. כחלק מתהליך זה ג'סיקה קולטת את זיכרונותיה של האם הנערצה הקודמת (רומאלו) ואת הזיכרונות והאישיות של כל האמהות הנערצות שבאו לפניה. מכיוון שג'סיקה הייתה בהיריון, עאלייה מתעוררת להכרה כחלק מתהליך זה וקולטת גם היא את כל אותם זיכרונות ואותם חיים, וכל זה לפני שנולדה.

כאשר אנו רואים מנקודת מבטה של ג'סיקה את חוויית התעוררות המודעות של עאלייה בקרבה, היא מודעת לפתע לגרעין מודעות ש"אימה טהורה קרנה ממנו". (חולית, 427) כלומר, זה הרגש הראשון שעאלייה חשה, עוד לפני הולדתה. כשהאם הנערצה הישישה, רומאלו, מבינה שג'סיקה בהיריון (לאחר התחלת המסה) היא אומרת שלא ברור אם הילדה תוכל לשמור על שפיותה אך "צרכי השבט קודמים".

אנו מוצאים את תיאור החוויה הזו גם מנקודת המבט של עאלייה עצמה. היא אומרת, כאשר היא בת 16, "הייתי חסרת צורה, עוד לא נולדתי, אך הפכתי לאישה זקנה שם ואז." (משיח חולית, ע' 51) כעשר שנים מאוחר יותר אנחנו מוצאים תיאור מפורט יותר של ילדותה והתבגרותה של עאלייה כאשר היא נושאת את כל החיים הללו בתוכה:

... היא נאבקה באימתנים ביותר שבכל אבותיה, והשיגה לזמן מה ניצחון פירוס, שנמשך לאורך ילדותה. היא גיבשה אישיות פרטית, אך לא נמצאה לה בזה חסינות מפני החדירה האקראית של מי שחיו את חייהם כפי שאלה השתקפו דרכה.

[...]

הפחד הילך אימים על ילדותה. הוא נמשך בגיל ההתבגרות. היא נאבקה בו, מעולם לא ביקשה עזרה. מי היה מבין איזו עזרה נדרשה לה? (ילדי חולית, ע' 75)

ילדותה ונעוריה של עאלייה עוברים בניסיון לשמור על זהות ואישיות בתוך המון החיים הגועשים בתוכה, שחלקם מנסים להשתלט על תודעתה. ואין איש שמסוגל להבין אותה ולעזור לה. אפילו החוויות של פול והחיזיון שלו שונים משלה. בהזדמנות אחת היא אומרת לקיסר שאדם "אם לא נולדתי כמותך, לא אוכל לחשוב כמותך". (חולית, ע' 556) ואיש לא נולד כמותה.

התוצאה של אלה היא זרות וניכור שאין דומים להם, שעאלייה מודעת להם מרגע לידתה. את ההצהרה שבפסקה הקודמת היא הצהירה כאשר הייתה בת 3.

אם לא די בכך, הרי שהנסיבות החיצוניות של ילדותה ונעוריה גם הן אינן נורמליות. היא גדלה כילדת דררים, על כל המשתמע מכך, בתקופת מרד שבה כוחות השלטון הופכים אותם לפליטים. בגיל 3 היא הורגת, במודעות מלאה ובכוונה תחילה, את סבה, הברון הארקונן. בגיל 16 פול, אחיה והאדם האחד שאולי היה יכול להבין את חוויותיה, יוצא אל המדבר לאחר שהתעוור, היא נישאת לע'ולה של דנקן איידהו והופכת להיות אפוטרופסית של אחייניה שזה עתה נולדו ועוצרת הקיסרות.

לטו השני וגאנימה אטראידס

לטו וגאנימה, ילדיהם של פול וצ'אני, דומים לעאלייה בכך שגם הם התעוררו טרם לידתם, וגם הם נושאים בקרבם חיי עבר רבים מספור. בניגוד לעאלייה, שהייתה בודדה לגמרי, הם מבינים זה את זה ויכולים לחלוק את החוויה. אין לנו תיאור שיסביר את ההתעוררות שלהם כפי שיש אצל עאלייה אלא רק השערות מעורפלות של פול. למרות היעדר תיאור של החוויה שלהם ברחם אמם ובשעת ההתעוררות, כפי שיש אצל עאלייה, יש לנו כמה התייחסויות שיכולות להבהיר את העובדה שגם הם לא נולדו כילדים, אלא כבוגרים (והרבה יותר מכך) בגוף של ילדים.

התייחסות אחת קשורה לחיזיון של פול. עוד לפני שצ'אני נכנסת להיריון, פול יודע שהילד שהיא תלד יגרום למותה (בחיזיון שלו יש רק ילד אחד, לא תאומים). בהתחשב בידע המוחלט שיש לתאומים את אביהם, משמעות הדבר היא שהם באים לעולם בידיעה שלידתם גרמה למות אמם. גם בלי אותם חיים נוספים שבקרבם, די בידיעה כזו כדי לעוות כל ילדות.

אבל זה לא תם שם. המעשה המודע הראשון של לטו, שעות ספורות לאחר לידתו, הוא לשמש עיניים עבור אביו העיוור כדי שפול יוכל להרוג אדם. וכאשר מבטו של לטו/פול פונה לעבר שותפתו לעריסה, הוא רואה שמתוך עיניה של גאנימה הציץ "ערב רב" של אנשים.

לאורך רוב הספר "ילדי חולית" ניכרת דואליות בתאומים, הבדל בין הדרך שבה הם נראים מבחוץ לאופי האמתי הפנימי שלהם. למעשה, דואליות זו היא שפותחת את הספר. הספר נפתח בתיאור מתוק למדי של שני ילדים בני 9 ישנים, ודמות שמביטה בהם. ואז אנו שומעים את מחשבותיה של הדמות (סטילגאר). הוא חושב "כל עוד הם חיים, מאוד'דיב חי בתוכם, אף כי מת" ובכך מטיל על הילדים בני ה-9 את העול של אביהם – הקיסר, הנביא, מי ששילח את הדררים ביקום והביא עליו את הג'האד. והוא ממשיך וחושב לעצמו: "אלה לא היו סתם ילדים בני תשע; הם היו איתן טבע, גורמים המעוררים הערצה ופחד." (ילדי חולית 7)

אופי כפול זה ניכר לאורך כל הספר – הם משחקים משחקי ילדים, אך יושבים במועצה הקיסרית וחורצים גורלות של מיליארדים.

הרברט הביא את התיאור של ילדותה של עאלייה מנקודת מבטה רק בגיל מבוגר יחסית, אצל התאומים אנחנו רואים את משמעות החיים האלה עוד בילדותם, בגיל 10-9 שבו מתרחש הספר. פול אומר לג'סיקה, סבתו באחת מן השיחות ביניהם: "היא את במידה כזו שבחייך אין אף לא סוד אחד מפניה, ממש עד לרגע שבו ילדת את אבינו. ואני! איזה קטלוג של הקלטות גשמיות הנני!" (ילדי חולית, 122) ואת אבדן הזהות הזה שלו (ושל עאלייה לפניו) הוא מבטא באופן מפורש הרבה יותר באוזני סטילגאר כאשר הוא אומר "אין לי שום גוף ראשון יחיד". (שם, 154) מכיוון שלטו הוא הדמות הראשית בספר אנחנו רואים את החוויה הזו בעיקר דרך עיניו, אבל אפשר למצוא גם מפי גאנימה ציטוטים כמו: "וכי מדוע אפחד מן המוות? הרי הייתי שם – פעמים רבות." (שם, 178) ויש לזכור – כל זה מפי ילדים בני 9.

תהליך אחר ששולל מהתאומים את ילדותם, היא הקבלה שלהם אחריותם כבוגרים במסגרת המאורעות ההיסטוריים, לא משהו שהיינו מצפים מילדים בגיל זה. עבור גאנימה זה אומר ראשית לקבל את תפקידה בתכנית שנועדה לאפשר את שחרורם מהכוחות שמנסים לשלוט בחייהם. עבור זה היא צריכה לבנות למעשה אישיות חדשה, שכוללת את הידיעה שהיא צפתה במותו של לטו. לאחר שהתכנית שלהם מצליחה ולטו מגיע לעמדת שליטה, הזיכרונות המקוריים שלה מושבים לה, ובשלב זה היא מקבלת על עצמה את תפקידה ההיסטורי הרחב יותר כמי שאמורה להנחיל לדורות הבאים את הגנים של בני אטראידס, שהם חיוניים לשרידת הגזע.

עבור לטו קבלה זו משמעותה היפרדות למעשה מן המין האנושי. הוא מקבל על עצמו את המטמורפוזה שתהפוך אותו בסופו של דבר ליצור כלאיים שחציו אדם וחציו עקלתון, הקיסר-האל, שיחיה וישלוט במשך 3,500 שנים ויתווה את גורלה של האנושות.
~~~~~~~~
לחלק השני של המאמר.