סופרמן של אלן מור - רשומה ראשונה

מפעם לפעם קורה משהו שמזכיר לי עד כמה אני בור בכל מה שקשור לקומיקס. דוגמה קטנה מהזמן האחרון הייתה הכעס של מישהי על הסרט "האוונג'רס" על שלא הייתה בו דמות נשית חזקה ובעלת תפקיד משמעותי. היא הסבירה לי שיש בין האוונג'רס המקוריים בקומיקס דמויות כאלה שהיה אפשר בקלות לשלב בעלילה. שוב הסתבר לי שזהו עולם עצום ועשיר שאני לא מכיר.*

אני נוכח בזה שוב ושוב כשאני מדבר עם אנשים שגדלו עם קומיקס או אנשים שקוראים קומיקס זמן רב, ומבין מחדש איזה תפקיד גדול יש לקומיקס בעולם התרבותי שהמדע הבדיוני הוא חלק ממנו. הבעיה שלי בקריאת קומיקס היא שיש לי נקודה עיוורת ענקית בכל מה שקשור למדיום הזה. אני מוטה כל כך לכיוון של מילים ועלילה, שאני בדרך כלל מחמיץ לחלוטין את האלמנטים הגרפיים של צורת האמנות הזו. לכן גם כמעט לא אתייחס לנושא כאן. מעט הקומיקס שכן קראתי ונהניתי ממנו התרכז בדרך כלל בעלילה ובסיפור.

וכך כאשר באייקון האחרון ראיתי ספר בשם "סופרמן – מה עלה בגורלו של איש המחר?" מה שמשך אותי אליו לא הייתה הכותרת אלא שמו של הכותב – אלן מור. הספר מכיל שלושה סיפורי סופרמן שכתב מור: "סופרמן – מה עלה בגורלו של איש המחר?" שהוא סיפור מותו של סופרמן (ספטמבר, 1986); The Jungle Lime שהוא סיפור משותף של סופרמן ו-Swamp Thing (ספטמבר, 1985); "לאיש שיש לו הכול" (Superman Annual מס' 11, 1985). זהו הסדר שלהם בספר, והסדר שבו אכתוב עליהם כאן.

מה עלה בגורלו של איש המחר?

יקומי קומיקס, המתקיימים במשך עשרות שנים ונכתבים על ידי כותבים רבים, נוטים להסתבך לאין שיעור. לכן מפעם לפעם המוציאים לאור הגדולים של קומיקס, מארוול ו-DC, מאתחלים את היקומים שלהם. זה מאפשר להתחיל קווי עלילה חדשים ולא מחויבים למה שקדם להם ולפתור תסבוכות שהתפתחו במהלך השנים. DC עשו אתחול כזה ב-2011, ולפניו בשנים 1986-1985. "מה עלה בגורלו של איש המחר?" (סיפור בשני חלקים) הוא חלק מהאתחול של שנות ה-80. מתוארות בו המערכה האחרונה של סופרמן והיעלמותו.

כסיפור, הוא משעמם למדי, אקשן לא מתוחכם במיוחד. אויבים ישנים של סופרמן, שהיו שקטים או נחשבו מתים, מתעוררים לפעולה וזורעים הרס. זהותו של סופרמן כקלרק קנט נחשפת וחבריו נהרגים בזה אחר זה. לבסוף סופרמן אוסף את חבריו הנותרים ומתבצר אתם ב"מבצר הבדידות" בקוטב, שם מוטל עליהם מצור ואויבים וידידים נוספים מ"עידן הכסף" של הקומיקס מגיעים לביקורים, שרובם חסרי משמעות מבחינה עלילתית. לבסוף סופרמן מסיק שמי שעומד מאחורי כל ההתרחשויות הוא אויבו, Mxyzptlk, הקוסם מהממד החמישי. הם מתעמתים, וסופרמן הורג את Mxyzptlk בלית בררה.

אבל כידוע סופרמן נשבע לעולם לא להרוג, ולכן המוצא היחיד שנותר לו הוא להרוג גם את עצמו, או לפחות ליטול מעצמו את כוחות-העל שלו. הוא נכנס לחדר שבו נשמר הקריפטוניט הזהוב, ולא נראה יותר. חבריו הנותרים מוצאים יציאה מהחדר לשממת הקוטב, ומניחים שהוא יצא לקפוא למוות. אני מניח שבשעתו לקוראי סופרמן ותיקים (וקוראי קומיקס בכלל) זה היה הלם לא קטן ובטוח שהריגת סופרמן דרשה אומץ מצד DC, אבל כספרות הסיפור הזה לא מרגש.

מה יש בסיפור כזה עבורי, כמי שקורא אותו יותר מ-25 שנה אחרי שהוא נכתב, שלא מגיע מעולם הקומיקס, שחזה בסופרמן מת יותר מפעם אחת? יש בו ניצוצות של אלן מור שנמצאים לעתים בפרטים אך בעיקר בסיפור המסגרת. דוגמה אחת להבלחות בפרטים: באחד הפאנלים חבריו הגיבורים של סופרמן מגיעים לנסות לפרוץ את שדה הכוח שבו הקיף ברייניאק את מבצר הבדידות. הם מצוירים כשהם הולמים בשדה הכוח בשלל כוחות-על, ובאטמן ורובין עומדים למרגלותיו ומכים בו במקלות.

אבל כפי שאמרתי, הייחוד נמצא בעיקר בסיפור המסגרת שבו אפשר לראות את החשיבה מחדש של מור על עולם גיבורי-העל, שבוטאה במלואה ב"ווטצ'מן", שהגיליון הראשון שלו יצא לאור באותו חודש ממש (ספטמבר 1986). הסיפור מתחיל עשר שנים לאחר היעלמו של סופרמן, עם כתב של הדיילי פלאנט שבא לראיין את לויס ליין, היום גברת ג'ורדן אליוט. לויס היא עקרת הבית המושלמת – מתגוררת בפרוורים בבית מסדר ונקי למשעי, יש לה תינוק קטן (שישן בשלווה במהלך כל הריאיון הארוך) והיא מחכה לבעלה שישוב מהעבודה. בעיניי, מור לועג כאן בגלוי לתרבות שנות ה-50 שבה פרח הקומיקס. הוא לוקח את העיתונאית העצמאית, אשת הקריירה שהייתה מעורבת עמוק בהתרחשויות הדרמטיות של דורה, והופך אותה ליושבת בית פסיבית, עדה מרוחקת. זה ניכר בבירור בהיפוך התפקידים שלה ממראיינת למרואיינת.

ערעור המוסכמות של עולם גיבורי-העל ניכר שוב בסוף הסיפור, בסגירת סיפור המסגרת. בשני העמודים האחרונים, אחרי שלויס גומרת לספר לכתב את סיפור הקרב האחרון, היא ובעלה (שחזר בינתיים מהעבודה) נפרדים מהכתב לשלום, ואז מסתבר לנו שסופרמן לא מת. ג'ורדן אליוט הוא למעשה סופרמן שוויתר על כוחותיו.

בפאנל הלפני אחרון לויס שואלת את ג'רודן אם הוא לא החמיר קצת בדבריו על סופרמן קודם לכן, כאשר עוד לא ידענו שג'ורדן הוא סופרמן ("הוא לא היה משהו מיוחד. אנחנו, הבחורים העובדים הרגילים, הם הגיבורים האמתיים"). ג'ורדן עונה לה: "הוא זכה להערכה מוגזמת והיה שקוע מדי בעצמו. הוא חשב שהעולם לא יוכל להסתדר בלעדיו." מהמעט שאנחנו רואים מהעולם שלאחר סופרמן, זה נראה עולם שלו ונעים שסופרמן לא חסר לו.

בטור של קלהן על סיפורי סופרמן של מור, הוא מראה קשרים הדוקים יותר בין העמדה האחרונה של סופרמן למבצרו של אוזימונדיאס ובין ג'ורדן המיושב לדן דרייברג ("ינשוף הלילה") בבגרותו, אבל גם בלעדיהם קל לראות את הקשרים הנושאיים. אבל אלה לא באמת מצליחים להרים את הסיפור הזה מהסתמיות שלו, בטח למי שכבר מכיר את הווטצ'מן ואת ההשפעה שהייתה למור על עולם הקומיקס מאז אמצע שנות ה-80.

בכל זאת יש משהו סיפורי משעשע שקשור ל"מה עלה בגורלו של איש המחר?", והוא נמצא בהקדמה לקובץ. פול קופרברג, שכתב את ההקדמה, מביא את הסיפור הבא מפי ג'וליוס שוורץ, העורך של DC באמצע שנות ה-80 שהיה אחראי על הריגת סופרמן. שוורץ מספר שהוא הגיע לכנס קומיקס בניו יורק בכוונה לבקש מג'רי סיגל, אחד היוצרים של סופרמן, לכתוב את סיפור סופרמן האחרון. סיגל לא יכול היה לעשות את זה, ובבוקר שלמחרת שוורץ מצא את עצמו מתנה את צרותיו באוזני אלן מור בארוחת בוקר. "בנקודה זו הוא פשוטו כמשמעו קם מכיסאו," אומר שוורץ על מור, "כרך את ידיו סביב צווארי ואמר, 'אם תיתן למישהו אחר חוץ ממני לכתוב את הסיפור הזה, אני אהרוג אותך.' מכיוון שלא רציתי להיות שותף לרצח שלי עצמי, הסכמתי."

עוד סופרמן של מור מנקודת מבטו של בור קומיקס, בפעם הבאה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 * כדי להבין קצת יותר את היקום שבו מור כתב את הדברים שלו, נעזרתי בסדרת הרשומות שפרסם טים קלהן עליו באתר TOR.