סקירת הנובלטות המועמדות להוגו

שישה חודשים ושלושה ימים / צ'רלי ג'יין אנדרס

"לאיש שיכול לראות את העתיד יש דייט עם האישה שיכולה לראות עתידים אפשריים רבים."

זו שורת הפתיחה של הנובלטה הזו של אנדרס, שעוסקת בנושא שעסקו בו בספרות ובדת מאז ומעולם – גזרה קדומה מול רצון חופשי. שם הסיפור הוא פרק הזמן של מערכת היחסים בין ג'ודי ודאג, גיבורי הסיפור, שבזכות יכולם לראותא ת העתיד שניהם נכנסים אליה בידיעה בדיוק מתי ואיך תיגמר.

מכל הנובלטות שקראתי, "שישה חודשים ושלושה ימים" עושה את השימוש הטוב ביותר באלמנט הספקולטיבי, ומעמתת את גיבוריה עם היכולות המיוחדות שלהם והדרך שבה הן משפיעות על חייהם. אנדרס בונה היטב את הדמויות שלה, והשאלות שהם מתחבטים בהן – האם להיכנס ביודעין למערכת יחסים שנדונה לכישלון? האם הם יכולים לשנות את העתיד (או העתידים) שהם רואים? האם יש להם רצון חופשי? – קצת חסרות משמעות מעבר להיותן מניע לסיפור. סופו של הסיפור הרי יכול להיות אחד משניים – הליכה בדרך שהם ראו מראש, או בריחה מהדרך הזו, שינוי הגורל, ואין לכך באמת חשיבות במסגרת הסיפור כפי שהוא נתון. כמו אצל המלט (המתחבט באותה שאלה בדיוק במונולוג המפורסם שלו), הדגש הוא על הדרך שבה מתמודדים הגיבורים עם הדילמה הזו, וההתמודדות הזו, הדמויות האלה, כתובים היטב. נהניתי לקרוא את הנובלטה הזו.

 “Six Months,Three Days” by Charlie Jane Anders (Tor.com)

שדות הזהב / רייצ'ל סבירסקי

לא אהבתי במיוחד את הדברים של סבירסקי שקראתי בעבר, והנובלטה הזו לא יוצאת דופן. הסיפור מתחיל במותו של דניס, גיבור הנובלטה, שמגיע לעולם שלאחר המוות לקבלת פנים שנראית כמו נשף סיום התיכון שלו, רק שבניגוד לאותו נשף קבלת הפנים היא מסיבה טובה. הוא פוגש שם מתים שהכיר בחייו, ואנשים מפורסמים שמתו ומתנהגים כמו הסטראוטיפים של עצמם.

סבירסקי מאמצת כאן בחום את ההנחה הפסיכולוגיסטית האמריקאית כל כך שאם רק נדבר על הדברים, הכול יבוא על פתרונו בשלום. משמעות הדבר היא שהנובלטה מורכבת משורה של שיחות של דניס עם אנשים מעברו, פלאשבקים לחייו, ורשימות של הדברים שהוא רצה לעשות לפני גיל 35 (הגיל שבו הוא מת) ולא הספיק. כן, גבירותיי ורבותיי קהל נכבד, המוות הוא סשן הפסיכולוגיה האולטימטיבי. הכתיבה סבירה, הסיפור מיותר למדי.

“Fields of Gold” by Rachel Swirsky (Eclipse Four)

פרשנות קופנהגן / פול קורנל

זהו הסיפור השלישי של קורנל שגיבורו הוא הסוכן החשאי ג'ונתן המילטון. המילטון פועל בעולם של היסטוריה אלטרנטיבית בעלת ניחוח של סטימפאנק. הניחוח הזה נובע בעיקר משניה דברים, המבנה המדיני של אירופה הוא עדיין מלוכני ברובו ומזכיר את אירופה שלפני 1914, והשימוש של קורנל במונחים כמו "כרכרות" למה שאנחנו היינו מכנים מכוניות ומטוסים (ואפילו חלליות) או "רקמה" (embroidery) למה שהיה מכונה "רשת" או "מטריקס" בלשון הסטנדרטית של המדע הבדיוני. בנוסף לכך יש בעולם של קורנל כל מיני טריקים נחמדים כמו עיוותי מרחב שאפשר לפתוח כרצונם של אנשים (אם ניחנת בטכנולוגיה המתאימה).

הסיפור עצמו סביר, אבל לא יוצא דופן. זהו סיפור הרפתקאות וריגול שגרתי למדי, כשהפעם קורנל החליט להעניק לדמות שלו קצת היסטוריה, ואולי אפילו עומק, תלוי איך רוצים להתייחס לגילויים הביוגרפיים בסיפור. אהבתי יותר את הנובלה של קורנל שהייתה מועמדת להוגו בשנה שעברה, שהייתה יותר קלילה ולקחה את עצמה פחות ברצינות. העיקר בסיפורים של קורנל הוא העולם הנחמד שהוא בונה והאקשן, וזה נעשה לא רע כאן, אבל נראה שעיצוב דמויות הוא לא הצד החזק שלו, וכאשר הוא מנסה להעמיק את הדמויות שלו על חשבון מרכיבים אלה, הסיפורים סובלים.

אה, כן, קורנל מכניס פה משחק חביב למדי על תולדות הפיזיקה (כפי שנרמז גם בשם הנובלטה).

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Copenhagen Interpretation” by Paul Cornell (Asimov’s July 2011)

מה שגילינו / ג'ף ראיין

עוד אחד מסיפורי העתיד הקרוב שהוא כמעט כבר כאן אם לא עבר.

הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של בחור ניגרי מהעיר מאקורדי (בירת אחת המדינות בניגריה) בבוקר של יום חתונתו. הוא חושש להתחתן מכיוון שהוא חוקר העוסק בגנטיקה וגילה במחקריו שחשיפת עכברים ללחץ גורמת להשפעה זו אחרת על הזרע שהם מפיקים. ההתנהגות שלהם בתגובה ללחץ (אלימות וכו') עוברת כך בירושה לבניהם. כפי שאפשר לנחש, העבר שלו אינו סוגה בשושנים והוא מתחיל לספר לנו אותו.

בעיקרון, זה סיפור מסוג שאני ממש לא אוהב – סאגה משפחתית המתפרשת על פני שלושה (ארבעה?) דורות. את האלמנט הספקולטיבי מספק המחקר של הגיבור, שמגלה שכאשר הוא מנסה לחזור על התוצאות שלו הוא לא מצליח. זה מוביל לתגלית מדעית מרעישה שצפייה בתוצאות ניסויים משנה אותם והופכת את החזרה עליהם לבלתי אפשרית (אבל אל דאגה, יש דפוס ברור בדעיכה של יכולת הסקת המסקנות המדעיות ויום אחד גם מסקנה מחקרית זו תישחק ואפשר יהיה לחזור לערוך ניסויים). ההקבלה לסאגה המשפחתית די ברורה. הבעיה היא שהחיבור של שני החלקים, הסאגה המשפחתית והמחקר, לא משכנע. אפשר היה להוציא את המחקר מהסיפור, ושום דבר לא היה נגרע ממנו.

הכתיבה סבירה, אבל כאמור אני לא אוהב סאגות משפחתיות של שמונה-עשר דורות של סבל ומזל רע ואני חושב שהאלמנט הספקולטיבי כאן קלוש וכפוי על העלילה.

“What We Found” by Geoff Ryman (The Magazine of Fantasy & Science Fiction March/April 2011)

קרן אור / בראד ר' טורגרסן

“Ray of Light” by Brad R. Torgersen (Analog December 2011)

לא הצלחתי להשיג את הנובלטה הזו.

אלא אם כן הנובלטה של טורגרסן היא יצירת מופת, שלל הנובלטות השנה לא מרשים במיוחד. הדגש על הרגש מאוד בולט כאן, ופעמים רבות הוא מטביע את האלמנט הספקולטיבי. אפילו הנובלטה של קורנל נוטה לצד הרגש באופן בולט יותר מהסיפורים האחרים באותו עולם. אישית, כנראה שהייתי מצביע לאנדרס.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

והנה הקיטור הקבוע שלי השנה, למה הדברים לא זמינים, או לא זמינים בפורמט סביר?

הנובלטות של ראיין וטורגסון לא זמינות ברשת. את הנובלטה של ראיין קיבלתי בהשאלה מחבר שמקבל את כתב העת. אנאלוג לא העלו לאתר שלהם את הנובלטה של טורגרסן במלואה. הם לא חושבים שזו יכולה להיות נקודת מכירה טובה? איסמוב'ס העלו את הנובלטה של קונרל בקובץ PDF. אני מניח שזה הקובץ שהוכן לדפוס, אבל בהתחשב בכך שכתב העת נמכר גם במהדורת קינדל, לפלא הוא לי למה בחרו להעלות אותו דווקא בפורמט זה.

סקירת הנובלות המועמדות להוגו

כמנהגי בשנים האחרונות, אני אנסה לסקור את היצירות הקצרות המועמדות להוגו. פוסט ראשון - הנובלות.

האיש שגישר על הערפל / קיג' ג'ונסון

לא גמרתי את הנובלה הזו. קראתי את ג'ונסון עד עכשיו רק כאשר היא הייתה מועמדת לפרסים, ולא אכפת לי לאיזה פרס היא תהיה מועמדת בעתיד, אני לא אקרא יותר שום דבר שלה. "פונים" ו-Spar (שהיו מועמדים לפרסים בשנתיים האחרונות) היו כתובים בגסות ולא מעניינים, אבל הם היו קצרים. "האיש" הוא כל אלה, אבל גם ארוך. הנה הסיפור בקצרה – אדריכל מגיע מעיר הבירה לבנות גשר שיקשר בין העיירות Nearside ו-Farside שיושבות על גדות נהר הערפל. (כן, גם תושבי "צד רחוק" קוראים לה כך. אל תשאלו למה.) ואז קורה משהו.

אין לי מושג מה הרקע של ג'ונסון, אבל היא כותבת כמו סטודנט צעיר לכתיבה יוצרת שגילה את הכלים הספרותיים לפני יומיים וחצי. כך למשל לגיבור יש שם משפחה "אמתי" אבל תושבי המקום נקראים על שם עיסוקיהם ("בנאי", "מעבורת", "פונדקית") כי הם רק דמויות משנה, אתם מבינים, שחקני משנה ברקע של הגיבור. האימפריה נקראת "אימפריה" (אפילו בלי יידוע) כי זה רק סיפור, אתם מבינים, משל שגו'נסון מספרת. את שמות העיירות כבר הזכרתי. נשברתי אחרי שלוש שנים בעלילה וכמה אלפי מילים שרובן תיאורים, חלקם הגדול תיאורים של נהר הערפל, כאשר סוף-סוף קרה משהו בעלילה. בנקודה זו במקום לספר איך המאורע הזה השפיע על הגיבור ויחסיו עם אנשי העיירה, ג'ונסון דחפה פלאשבק לימי לימודיו שבו מורתו הזהירה אותו שבפרויקט ארוך שבו הוא יבוא כזר למקום כלשהו ויתפתחו יחסים בינו לבין אנשי אותו מקום, עלול לקרות משהו שישפיע על היחסים האלה. די, ברצינות. לא קורא אותה יותר.

הקישור הוא למסמך word.

“The Man Who Bridged the Mist” by Kij Johnson (Asimov’s September/October 2011)

ינשוף הקרח / קרוליין איב גילמן

"ינשוף הקרח" הוא סיפור התבגרות. הגיבורה שלו היא נערה בגיל העשרה שגרה בעיר "תהילת האל". ת'ורן (קוץ) שייכת ל-Wasters, האנשים שחיים ב-Waste בשולי הערים של עשרים העולמות. היא ואמה עוברות מעולם לעולם, משכונת "שממה" אחת לאחרת. כאשר הקנאים הדתיים של תהילת האל שורפים את בית הספר שלה, ת'ורן מוצאת לעצמה מורה, אדם שת'ורן שפגשה בפארק. המפגשה הזה מניע את סיפור ההתבגרות האישי שלה, כשברקע יש סיפור של טיהור אתני שבוצע באחד העולמות 141 שנה קודם לכן.

ינשוף הקרח היא נובלה טובה. הדמויות שלה כתובות היטב ומערכות היחסים ביניהן כתובות היטב, הן משכנעות ולא מאולצות. העולם שגילמן יוצרת עשיר, מלא ומעניין, והיא מצליחה ליצור אותו בלי להציף את הקורא במידע. גם העלילה טובה, זורמת היטב ומצליחה להפתיע במקומות הנכונים (אם כי זו אינה נובלה שמנסה להיות סיפור פואנטה). גילמן עושה שימוש טוב באלמנטים המד"ביים של סיפורה, ריבוי העולמות והמסע מעולם לעולם שנעשה במהירות האור בעוד בעולמות הזמן עובר כרגיל. הביקורת העיקרית שלי נוגעת לינשוף הקרח, הציפור שמופיעה בסיפור ומעניקה לו את שמו. השימוש הסמלי של גילמן בינשוף הקרח קצת בוטה מדי לטעמי, אבל אני באמת נטפל כאן לקטנות.

“The Ice Owl” by Carolyn Ives Gilman (The Magazine of Fantasy & Science Fiction November/December 2011)

ספירה לאחור / מירה גרנט

הנובלה הזו היא מבוא לטרילוגיית Newsflesh (זו אינה טעות כתיב) של גרנט. הטרילוגיה עצמה מתרחשת בעולם שלאחר אפוקליפסת זומבים, וחלק מהביקורות שקראתי עליה היו משתפכות. הנובלה הזו מתארת את יצירת הווירוס שיצר את הזומבים. היא כתובה מנקודות מבט אחדות, ומתכנסת לקראת התפרצות המגפה.

זה בערך מה שאפשר להגיד על הנובלה הזו. הסדרה אולי נהדרת, הנובלה הזו מיותרת. אני מתכוון בכך לפן העלילתי שלה, מכיוון שאין לה באמת הצדקה בפני עצמה וככל הנראה הסדרה עומדת היטב בלעדיה. הדמויות סבירות, אבל לא הרבה יותר מזה. למרות ריבוי נקודות המבט אין שום ניסיון ליצור פוליפוניה אמתית בכתיבה. מכיוון שהסוף ידוע, גם אלמנט המתח נעדר. הכתיבה סבירה, אבל אין בה משהו יוצא דופן. יש לי הרגשה שהמועמדות הזו נובעת יותר מההערכה וההצלחה של הטרילוגיה מאשר מהאיכות של הנובלה עצמה.

שימו לב – הנובלה אינה זמינה ברשת בחינם באופן חוקי. הקישור הוא לאמאזון.

"Countdown" by Mira Grant (Orbit)

בשקט ובמהירות רבה / קתרין מ' ואלנטה

זוהי הנובלה המורכבת והמעניינת ביותר מבין המועמדות. הסיפור כתוב מנקודת מבטה של בינה מלאכותית המתקיימת בעולם הפנימי של בני משפחה, ועוברת מבן משפחה אחד לבא אחריו לאורך הדורות. הסיפור מתרחש כאשר היא נמצאת אצל בת הדור החמישי, ומספר במקביל את המאורעות העדכניים ואת ההיסטוריה שהובילה אליהם. כל ניסיון לתאר את העלילה של הנובלה המורכבת הזאת יעשה לה עוול, בין השאר מכיוון שהמוקד שלה הוא לא בעלילה אלא במערכות היחסים המורכבות והמתפתחות. הבעיה העיקרית של הנובלה הזו היא שהיא מתחילה "להיגרר" אי-שם אחרי האמצע שלה, אבל זה נפתר כאשר העלילה ובניית העולם החיצוני מאיצות מעט.

אם השימוש של ג'ונסון באמצעים ספרותיים גס ומגושם, היא מוזמנת ללמוד שיעור מואלנטה. ואלנטה משלבת התייחסויות ומחוות למיתוסים וסיפורי עם שמעשירים את הנובלה שלה ומעניקים לאותם סיפורים משמעויות חדשות. היא מחלקת את הנובלה לשמונה עשר תת-פרקים, אבל מצליחה להצדיק את החלוקה הזו ולקשור את הקצוות יחד לקראת הסוף. היא יוצרת דמויות אמינות ומלאות, גם כאשר הן דמויות משנה. ואלנטה גם עושה עבודה נהדרת ביצירת עולם מנקודת המבט המוגבלת מאוד של הבינה המלאכותית, ומספקת הצצה מסקנרת להתמודדות של בני אדם עם עולם שבו קיימות בינות מלאכותיות. זה עשוי בצורה מוצלחת במיוחד, כי ואלנטה מניחה לקורא להשלים לבדו הרבה מתוך המעט שהיא מספרת.

הקישור הוא לחלק הראשון מתוך שלושת חלקי הסיפור. עקבו אחרי הקישורים בסוף החלק לחלקים האחרים. יש גם גרסת אודיו.

"Silentlyand Very Fast" by Catherynne M. Valente (WSFA)

נשק אותי פעמיים / מרי רובינט קוואל

אם הייתי מתבקש לסכם את הנובלה הזו במילה אחת המילה הזו הייתה "חמודה". "נשק אותי פעמיים" הוא סיפור בלש משטרה קלאסי – הגיבור והשותף שלו יוצאים לפענח פשע, שמתגלה כקשור לפשע אחר והפתרון בא מכיוון לא צפוי. הגיבור במקרה זה הוא בלש צעיר וזוטר למדי, והשותפה שלו היא הבינה המלאכותית המשטרתית שלובשת את דמותה ואישיותה של מיי ווסט.

קוואל מציירת בצורה מצוינת את העולם שבו בינות מלאכותיות פועלות לצד אנשים, ויותר מכול את מערכת היחסים שנוצרת בין סקוט (הגיבור) לבין מֶטַה/מיי ווסט שמתפתחת יפה במהלך הנובלה. אני לא אכנס לפרטי הפשע כאן, גם מחשש ספויילרים וגם מכיוון שטבעו לא ממש חשוב, אבל התעלומה בהחלט סבירה והפתרון שלה, כפי שראוי לסיפור בלשי טוב, גם מפתיע וגם מושרש היטב בעולם שקוואל יצרה.

“Kiss Me Twice” by Mary Robinette Kowal (Asimov’s June 2011)

האיש ששם קץ להיסטוריה: סרט דוקומנטרי / קן ליו

היה יהיה זוג בעתיד הקרוב – הוא היסטוריון אמריקאי ממוצא סיני שהתמחה ביפן, היא פיזיקאית ניסויית אמריקאית ממוצא יפני. היא מצאה דרך לצפות בעבר. אבל אי-אפשר לצפות בעבר באמצעות מכשירים ולהקליט אותו, צריך בן אדם שיחווה אותו. וכל רגע בעבר אפשר לחוות רק פעם אחת. (אם הטכנובבל שמאחורי זה באמת מעניין אתכם, קראו את הסיפור, אבל זה בסך הכול תעלול ספרותי ליצור את המצב שליו רוצה.) להיסטוריון יש אובססיה למעשיה של "יחידה 731", יחידה יפנית שביצעה ניסויים ומעשי זוועה באסירים סיניים במהלך מלחמת העולם השנייה.

זהו סיפור מפוספס. אני מבין את הכתיבה שלו כתסריט לסרט דוקומנטרי, כהד לעדות של האנשים למאורעות ההיסטוריים, אבל אני חושב שצורה זאת פוגעת בו. היא לא מאפשרת לו לפתח כראוי את הדמויות ו"תגובות האדם ברחוב" מיותרות לגמרי. את הדיון שאפשר היה לפתח לרמה הרגשית זה מגביל להצהרות של בעלי דעות (חברי קונגרס, היסטוריונים וכו') בפורומים שונים, ובניית הדמות המשמעותית ביותר, הפיזיקאית, מקוטעת ולא יוצרת דמות לכידה ומלאה. רוב הדיונים בסיפור – על הנצחה והכחשה, על היסטוריה אישית לעומת היסטוריה שכתובה ממסמכים, על קיום אמת היסטורית אחת לעומת נראטיבים היסטוריים שונים – מתקיימים היום בצורה הרבה יותר מעניינת בלי שום הזדקקות למסע בזמן. את הדיון האחד שנובע מהאלמנט המד"בי בסיפור ליו מביא במובלע ובלי להיכנס אליו באמת. אפשר היה לשלוף את המדע הבדיוני מהסיפור הזה, ועדיין רובו ככולו היה עומד בלי שום בעיה. הכתיבה סבירה, אבל אין בה משהו מיוחד. אם אתם רוצים לקרוא סיפור טוב שעושה שימוש בנושא זה, אבל מתייחס ברצינות לדרך שבה צפייה בעבר יכולה להשפיע על ההווה, קראו את "העבר המת" של אסימוב.

מילת אזהרה למי שמתכונן לקרוא אותה – היא כוללת תיאורים מפורשים של עינויים ואונס. לא רבים, אבל הם שם.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Man Who Ended History: A Documentary” by Ken Liu (Panverse 3)

אין ספק ש"בשקט ובמהירות רבה" של ואלנטה היא הנובלה הטובה ביותר מבין המועמדות. מבחינה ספרותית ומההבט של הדמויות היא העשירה והמורכבת ביותר. הקריאה שלה לא פשוטה, אבל היא שווה את זה. "ינשוף הקרח" של גילמן גם היא טובה, והעלילה שלה לינארית יותר מה שמקל על הקריאה שלה. מתוך המבחר הקיים היא תהיה זוכה ראויה. "נשק אותי פעמיים" קוואל היא נובלה חמודה שעושה שימוש טוב באלמנט המד"בי ויכולה להיות בחירה פופלרית.

הנובלה של ליו מפוספסת. הוא לא מנצל את האלמנט המד"בי של מסע בזמן כמו שצריך והאובססיה שהוא חולק עם הגיבור שלו למעשיה של יחידה 731 מובילה אותו לעתים לפורנו-זוועה (פשוטו כמשמעו בנקודה אחת של תיאור אונס) שהוא מיותר למדי. הנובלה של גרנט סתמית, וזו של ג'ונסון פשוט גרועה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הנה קיטור שהולך לחזור כנראה בכל הפוסטים האלה. אני מבין למה יש מי שלא רוצים לפרסם את היצירות בחינם ברשת (אסימוב'ס והמגזין לפנטסיה ולמדע בדיוני נוהגים כך בעקביות, לפחות בנובלות) אם כי אני חושב שהם טועים. אבל בימינו אלה, איזו הצדקה שבעולם יש לפרסם אותם בפורמט PDF? לפחות פורמט טקסטואלי עובר בצורה טובה לפורמטים דיגיטליים נוחים לקריאה ברידרים.