סיפור גן העדן – הבריאה החטא והגירוש – הוא אחד מסיפורי היסוד של התרבות המערבית. הוא מוכר ומזוהה מידית בהקשרים רבים ושונים והמרכיבים שלו משמשים אבני יסוד של לא מעט יצירות. מעניין לכן לבדוק את הגלגולים של סיפור זה ביצירות מדע בדיוני. במרכז סיפור גן העדן (אחד משני סיפורי הבריאה המופיעים בפרקים א-ג בבראשית) עומד "החטא הקדמון", או "הנפילה" כפי שהפרשה מכונה בנצרות לעתים, הכניעה לפיתוי של הנחש והאכילה מפרי עץ הדעת נגד הציווי המפורש של האל, שבשלהם נענשו כל המעורבים, עונש שבמרכזו הגירוש מגן עדן לנצח. בלבו של הפיתוי של הנחש (בראשית ג', 5) נמצא הביטוי "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", המכיל שני מרכיבים שחוזרים בגלגולים של סיפור גן העדן – השאיפה של האדם להידמות לאל והשאיפה לידע.
חשוב ככל שיהיה סיפור גן העדן והגירוש ביהדות, בנצרות יש לסיפור "הנפילה" חשיבות גדולה יותר. כל היצירות שאדון בהן נכתבו על ידי נוצרים, ולכן יש לומר כמה מלים על חשיבות זו. הנצרות היא דת גאולה אישית אוניברסלית. כלומר, הנחת היסוד היא שכל אדם ואדם צריך להיגאל כדי לזכות בחיי נצח. לצורך גאולה אישית אוניברסלית יש צורך בהנחת חטא אישי אוניברסלי, חטא שבו אשמים כל בני האדם מעצם היותם אנושיים, ואת התפקיד הזה ממלא סיפור "הנפילה". בפרק ה' של איגרת פאולוס אל הרומים אפשר למצוא בסיס תאולוגי לתיאור החטא האוניברסלי הזה, שמסתכם באמירה שכל צאצאיו של אדם ירשו את החטא שלו (טבעו של החטא והקשר בינו לבין המוות והתחייה היו נושא למחלוקות תאולוגיות רבות במהלך המאות). יתר על כן, פאולוס עושה בפרק זה את ההקבלה בין האחד שהמיט את החטא על כל האנושות (אדם) לבין האחד שהביא לאנושות את ההבטחה לגאולה ולתחיית המתים (ישו, המכונה לעתים בברית החדשה "בן האדם").
אני אבחן את גלגול הסיפור בארבע יצירות: "המנון ללייבוביץ" של וולטר מ' מילר (1960), "בז וניאלה" של מרגרט אטווד (2003), "המסע אל שלושה עולמות" של קורדווינר סמית (שלושה סיפורים שנכתבו בשנים 1965-1963) והסיפור "בפחד מ-ק'" של הרלן אליסון (1975, נכלל בקובץ "לראות").
המנון ללייבוביץ
המנון ללייבוביץ הוא ספר קתולי מובהק, וסיפור הנפילה בו הוא פרשנות קתולית מובהקת לסיפור גן העדן – ציביליזציה אנושית המקדשת ערכים חילוניים ואינה מודרכת על ידי הכנסייה מועדת לנפילה. מילר עושה זאת על ידי תיאור הנפילה של שתי ציביליזציות – הציביליזציה שלנו, שבה הוא כותב, הנחרבת במלחמה גרעינית והציביליזציה החדשה הצומחת על חורבותיה. הספר מספר את סיפורו של מנזר קתולי בדרום-מערב ארצות הברית בשלוש נקודות בזמן, לאחר שבשנות ה-60 או ה-70 של המאה ה-20 התחוללה מלחמה גרעינית שהשמידה את הציביליזציה שלנו. מבחינת ההתפתחות והחברה, נקודות זמן אלה מקבילות בערך לימי הביניים בסביבות המאה ה-12, לתקופה שבין הרנסנס לראשית ההשכלה, ולתקופה שבה נכתב הספר כאשר שוב יש לאנושות נשק גרעיני.
הנפילה הראשונה
תיאור הנפילה של הציביליזציה הראשונה ניתן כבדרך אגב תוך כדי סיפור המעשה, והוא תיאור של חברה שנכנעה לפיתוי הידע ולסכנות הכרוכות בו. משפט מפתח אחד שבו אפשר לראות את זה הוא בתיאור של "מבול הלהבות" (כפי שמכונה המלחמה בידי דורות מאוחרים יותר) ושל המאורעות שהובילו אליו, המובא ב"טקסט עתיק" שהשתמר בתרבות החדשה. בפרק 18 מתוארת בלשון כמו תנ"כית פרשה הדומה לסיפור איוב, שבה האל פוגע באחד מה"נסיכים" של העת העתיקה, אך הנסיך לא עומד בניסיון ומתפתה לפגוע בממלכה שכנה. בין השאר נאמר שם: "שכן האל הניח לחכמי הימים האלה לחקור את האמצעים שבכוחם להשמיד את העולם עצמו, ובידיהם הניח את חרב המלאך העליון שבה הוטל ממרומים לוציפר עצמו".[1] אך משפט זה אינו יחיד, ואנחנו יכולים למצוא מסר זה גם במקומות אחרים בספר. כך למשל כאשר מתוארת הערצת הברברים החדשים ל"מאכינה אנאליטיקה" של הקדמונים ("ששמה יצא לתהילה כחכמה מכל האלים שלהם", ע' 30). השאמאנים בולעים חלקים אלקטרוניים, שרידי מחשבים, בתקווה שהם יזכו ב"המנע טעות", אם כי לעתים זה פשוט הורג אותם.
ציביליזציה כזו חייבת להיכחד, מכיוון שנכנעה לפיתוי הידע החילוני. היא ניסתה לנכס לעצמה את הכוח האלוהי להשמיד עולמות, ולכן בסופו של דבר השמידה את עצמה. היא מותירה אחריה ארץ גזרה שאליה גורשו בני האדם, שבה מתחילה לצמוח הציביליזציה החדשה. לא מפתיע לכן שהסביבה הפיזית שבה פותח הספר היא מדברית, קשה ושוממה.
הנפילה השנייה
הנפילה השנייה, של הציביליזציה החדשה, היא סיפור של עיוורון מכוון, מכיוון שבניה כבר נוכחו לדעת מה קורה לתרבות המתעלמת מההדרכה האלוהית. את שלושת החלקים שלה, המתרחשים כל אחד בנקודת זמן שונה, אפשר להקביל לשלושת החלקים של פרשת גן העדן.
החלק הראשון, "יהי אדם", המתרחש בתקופה המקבילה מבחינת הסדרים החברתיים וההתפתחות הטכנולוגית למאה ה-12 בהיסטוריה של אירופה, הוא מעין מקבילה של גן העדן, אך זהו גם גן הכנסייה. הוא יכול להתקיים רק בחסות הכנסייה ובפיקוחה.
לאחר המלחמה ("מבול הלהבות") באה התנועה שכונתה "הפישוט", שהייתה בעיקרה עווית פראית של השמדת כל דבר שנראה כקשור לידע או לטכנולוגיה (כולל המדענים). אדוארד לייבוביץ, שהיה מדען שעסק בבניית נשק גרעיני, התנצר והקים מסדר נזירים שמטרתו לנסות להציל מה שאפשר מהידע של העולם שהושמד. בעולם שמילר בונה בחלק זה ידע יכול להתקיים רק כשהוא מפוקח ונשלט על ידי הכנסייה. ידע אחר הוא מסוכן, כפי שאפשר לראות בסיפורו של הנזיר הארכאולוג בואדולוס הנערץ שמצא "אתר שיגור טיל בין-יבשתי". החיטוט הנלהב של בואדולוס בידע האסור הוביל להשמדתו ולהשמדת המשלחת שלו והכפר שנבנה על חורבות אותו אתר שיגור, לפני שבואדולוס החליט לחטט בדברים לא-לו. (עמ'29-28) מקרה זה הוליך להוראה של אב המנזר שהגבילה את היקף חיפוש הידע של הנזירים.
ב"גן העדן" הזה שוכן גם "אדם", האח פרנסיס, שהוא גיבורו של החלק הזה. פרנסיס מתואר כתמים, ולא נבון במיוחד, תמימות המזכירה את אדם הראשון לפני שאכל מפרי עץ הדעת. הוא ילדותי וכמעט אינפנטילי בהתנהגותו, אבל טמון בו זרע הפורענות שעלול להוביל לנפילה השנייה – הסקרנות והתאווה לידע. מילר מתאר אותו במילים אלה: "כך דחף אותו טבעו של פראנסיס לבלוע ברעבתנות אותו ידע שניתן ללמוד בימים ההם". (ע' 56) אבל תאוות הידע הזאת של פרנסיס מרוסנת בתוך המסגרת הכנסייתית, מכיוון שבתי הספר היחידים שהיו באותה תקופה הם בתי הספר של הכנסייה.
העובדה שפרנסיס אינו יוצא מגן העדן הכנסייתי ניכרת גם במקומות נוספים. לפחות במקום אחד נאמר עליו במפורש שהוא אינו מכיר את העולם החיצוני שמעבר למנזר, אבל זה מובהר גם בצורות פחות בוטות. בעת שהותו בוותיקן החדש לטקס ההעלאה של לייבוביץ למעלת קדוש, יש לפרנסיס רגע של התגלות. לרגע אחד נמוג הזוהר של המקום הוא רואה את אותו על כל פגמיו – בלוי, מתפורר ומטולא. אך רגע זה עובר במהירות ופרנסיס חוזר לראות את העולם דרך משקפי האמונה. (ע' 104)
"יהי אור" – הפיתוי והנחש
בחלק השני, שמתרחש בתקופה שהיא פחות או יותר מקבילה של תקופת ההשכלה, אנו מוצאים את פיתוי הידע חוזר במעין התממשות של הפגם הבראשיתי מהחלק הקודם. ה"נחש" בסיפור הפיתוי החדש הזה, באופן לא מפתיע, הוא מלומד חילוני, ת'ון טדאו. רובו של החלק הזה הוא תיאור ביקורו של הת'ון במנזר, כאשר הוא בא לחקור את שרידי הידע שהנזירים הצליחו לשמר במהלך המאות וההתנגשות הבלתי נמנעת בינו לבין הכנסייה. אבל כבר בפתיחת החלק הזה בספר יש נזיפה לת'ון ולידע החילוני שהוא מייצג. הפרק הראשון של חלק זה מכיל שיחה בין הת'ון ובין איש כנסייה שבמהלכה תוהה הת'ון איך ציביליזציה גדולה וחכמה כמו זו שחרבה יכולה להשמיד את עצמה באופן כה יסודי. תשובתו של איש הכנסייה היא שאולי זה קרה מכיוון שהיא הייתה גדולה וחכמה מבחינה חומרית ותו לא. (ע' 120) הת'ון אינו נחש "אמתי", הוא לא בא בכוונת זדון לפתות את המאמינים, אבל הוא בכל זאת מאיים מכיוון שהוא מייצג תחרות ואלטרנטיבה מחוץ למסגרת הכנסייה. לא במקרה תיאור "מבול הלהבות" שהזכרתי לעיל מופיע בחלק זה, זו אזהרה מפורשת לסכנה שבידע לא מבוקר.
ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הלמדנות החילונית והכנסייתית מתרחשת, כמובן. היא סובבת סביב החופש להעלות השערות, ובתגובה לעמידה זו של הת'ון על עקרון החופש האקדמי המוחלט, אב המנזר מצטט לו את סיפור "הנפילה", הסיפור המקראי שבו אנו עוסקים. האב מאשים את הת'ון ב"שימוש לרעה בשכל מחמת גאווה, יוהרה או השתמטות מאחריות", שהם פירות החטא שראשיתו בפתוי של הנחש. (ע' 206) כדי לחדד את הניגוד בין הת'ון – המוכן לשרת שליט בור, לוחמני וחסר מוסר ולהעלים עין מעוולות מוסריות תמורת החופש לחקור מה שירצה – לבין הכנסייה וההדרכה המוסרית שהיא מציעה בחיפוש אחר ידע, יש לת'ון דמות מראה במנזר. האח קורנהאור אינו מדען, הוא חובב נלהב שמתעמק בכתבים העתיקים ועושה מהם קפיצות אינטואיביות. הוא מנצח את הת'ון במשחק שלו בכך שהוא מכין הפתעה לקראת בוא הת'ון – הוא בונה דינמו ומנורת קשת, הראשונים שהעולם ראה מזה מאות שנים. כאשר הת'ון מציע לו לבוא אתו ללמוד ב"קולגיום", קורנהואר אומר שעבורו המדע הוא רק משחק ושייעודו האמתי הוא בדת. (עמ' 201-200)
"ייעשה רצונך" – הנפילה והגירוש
החלק השלישי של הספר מתרחש, כאמור, בעידן שבו לבני אדם שוב יש נשק גרעיני והם יוצאים לחלל. זו ציביליזציה שגורלה נחרץ להיחרב מכיוון שהיא מושתתת על ערכים חילוניים ולא דתיים, מכיוון שזהו ניסיון אנושי לבנות גן עדן עלי אדמות. כל ניסיון כזה ליצור גן עדן חייב להיכשל מפני שגן העדן יכול להיווצר רק על ידי האל. העולם החילוני הזה מיוצג על ידי רופא המטפל בפצועים שנפגעו בפצצה גרעינית, ומציג בוויכוח עם אב המנזר שני ערכים מוכרים היטב מעולמנו: שהכאב הוא הרע היחיד שהוא מכיר, ושהחברה היא היחידה שיכולה לקבוע את מוסריותן של פעולות. התגובה של אב המנזר לזה היא שוב ציטוט מסיפור "הנפילה". המסר הוא שגורלה של החברה הזו נחרץ ליפול, ואכן פורצת מלחמה גרעינית בהיקף מלא.
לנפילה זו מצטרף סיפור הגירוש מגן עדן, רק שהפעם הכנסייה, המודרכת על ידי האל, יוזמת את הגירוש בעצמה. מאחר שהתרבות הדביקה את הידע שהמסדר שייסד לייבוביץ נועד לשמר, המסדר משנה את יעודו. אחת המשימות החדשות שהוא בוחר היא שימור הכנסייה על ידי הגירה לעולמות המיושבים האחרים. לקראת פרוץ המלחמה, ספינת חלל בבעלות הכנסייה עומדת להמריא כשהיא מאויישת באנשי חלל לשעבר שהצטרפו למסדר. ערב צאתה מזהיר אב המנזר את מפקד המשלחת לעולם לא לשוב לכדור הארץ: "והיה אם תשובו אי-פעם, עלולים אתם לפגוש בקצה מזרח הארץ את הכרובים השומרים על מבואותיה". (ע' 256) זו, כמובן, התייחסות ישירה לכרובים שמציב האל ממזרח לגן העדן כדי להבטיח שבני האדם לעולם לא יחזרו אליו, ובכך מעניק מילר להגירה זו תוקף של גירוש אלוהי.
לכאורה זה מוזר, מכיוון שהנוסעים לא מותירים מאחוריהם גן עדן אלא גיהינום רדיו-אקטיבי, אבל למעשה מה שנוצר בכדור הארץ לאחר הגירוש העצמי הזה והמלחמה הגרעינית הוא דווקא גן עדן חדש. גן עדן זה מתגלם בדמותה של רחל. רחל היא מוטציה, היא ראש נוסף הצומח מכתפה של גברת גריילס הזקנה שמוכרת למנזר עגבניות. בעוד שגברת גריילס זקנה ומקומטת רחל צעירה ורעננה, ולא מודעת. רחל הולכת ומתעוררת ככל שרמות הקרינה באוויר הולכות ועולות, ולבסוף מתעוררת סופית כאשר, בשעת וידוי של גברת גריילס בפני אב המנזר, המנזר נפגע בפצצה גרעינית. מכיוון שנולדה במהלך הסקרמנט של מחילת העוונות, רחל אינה זקוקה להטבלה ומסרבת לה כאשר אב המנזר הגוסס מנסה להציע לה אותה. יתר על כן, רחל תמימה לחלוטין, היא אינה מבינה מהם כאב וסבל, ממש כמו אדם וחווה לפני החטא. (הסבל הפיזי והקשר שלו לחטא הקדמון הוא נושא החוזר שוב ושוב בחלק זה של הספר.) המחשבה האחרונה שחולפת במוחו של אב המנזר לפני מותו היא שרחל היא יצור בעל "תמימות ראשונית" שהאל העניק לה "את התכונות העל-טבעיות של גן העדן ... שהאדם ניסה לכבשן בכוח מידי ההשגחה מאז שאיבדן לראשונה." הוא רואה בעיניה את ההבטחה לתחיית המתים, מטרתה הסופית של הכנסייה עבור מאמיניה. (ע' 293)
סיום זה של "המנון ללייבוביץ" מחדד את המסר שמילר מנסה להעביר בספר – בני אדם יכולים לזכות בגן העדן ובגאולה רק בחסד האל, ובנצרות הקתולית הדרך היחידה לזכות בחסד היא הכנסייה. הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות, הנהייה אחר ידע ללא הנחיה, הם נתיבים שיכולים להוביל רק ל"נפילה". הציביליזציה הראשונה זכתה בבשורה ובכל זאת הלכה בדרך זו בשל פיתוי הידע. חטאה של הציבילזציה השנייה גדול יותר מכיוון שהיא זכתה לא רק בבשורה אלא גם בלקח שהייתה אמורה ללמוד מגורל קודמתה. לכן החורבן שלה שלם יותר, ולכן בני האדם מגורשים מכדור הארץ שהפך להיות גן עדן ולא זוכים בהזדמנות נוספת.
------------------
[1] בתרגום העברי יש טעות חמורה, ונאמר בו "האל יסר את חכמיהם" (ע' 162, כל ההפניות הן למהדורה העברית משנת 1981). הפועל suffered המופיע במקור בא במשמעות "הניח" או "אִפשר". מעבר לעובדה שלפעול אין משמעות אקטיבית של "ייסר", שני שיקולים נוספים מכריעים לטובת קריאה זו. ראשית, יש ב"פסוק" זה הד לציטוט של ישו מהברית החדשה (ראו לוקאס, י"ח, 16 והמקבילות) ולכן מתחייב תרגום זה. כמו כן, מהמשמעות "ייסר" במקום "הניח" נובע שהאל הכריח את המדענים לעשות את הרע, ולא הניח להם את הבחירה בין הרע לטוב, מעשה בלתי אפשרי מבחינה תאולוגית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה