אבל למה?

קראתי השבוע ספר מדע בדיוני (בערך) ישראלי חדש ששמו "מצרפי המקרים". הדבר הכי טוב שאני יכול לומר עליו זה שהוא קריא. בבסיסו, זהו רומן רומנטי ולא מסוג הספרים שאני אוהב ולכן לא התחברתי אליו, אבל יש לו גם בעיות אחרות כמו דמויות המשנה שהן די שבלוניות, אם כי הוא היה מספיק טוב בשביל שאני אגמור אותו. אבל הבעיה העיקרית של הספר מבחינתי היא שונה, והיא נוגעת להנחת היסוד של הסיפור.

גיבורי הספר, כפיש מצוין על הכריכה האחורית, הם "מצרפי מקרים", הם אחראים לתמרן את העולם כך שאוהבים ייפגשו ואמנים שלא מודעים לכך שהם אמנים יממשו את הפוטציאל שלהם. למה? איש לא יודע. במהלך הספר מתברר שמצרפי המקרים חלק מקהל גדול יותר של ישויות שטיבן לא ברור לגמרי שעושות כל מיני דברים עבור אנשים, אני לא אפרט את התפקידים מחשש ספויילרים אבל גם מכיוון שהם חסרי כל חשיבות לדיון זה. למה הם עושים את מה שהם עושים? איש לא יודע. אין בספר ולו רמז לשאלת התכלית או הסיבה, וזו הבעיה העיקרית שלו.

לאורסון סקוט קארד יש תרגיל שהוא עושה בהרצאות על כתיבה – הוא מתאר מצב ואז שואל את הקהל "למה?". כלומר, מה הוליד את המצב הזה. בשורה של שאלות "למה?" כאלה הוא בונה את הסיפור לאחור. הנקודה שהוא רוצה להדגים היא נקודה חשובה – הקורא צריך לדעת מדוע הדמויות פועלות כפי שהן פועלות, מדוע העלילה מתפתחת כפי שהיא מתפתחת, המידע הזה צריך להיות חלק מהסיפור. חשוב מזה, הסופר צריך לדעת את זה. מקריאת הספר של בלום לא הצלחתי להשתכנע שיש לו מושג ברור מדוע קיימים מצרפי מקרים, חוץ מהנחה מעורפלת כלשהי שיש ישויות כלשהן שדואגות לרווחתנו בעולם הזה. זו גם הסיבה לסימן השאלה שהצבתי מאחורי התיאור של הספר כמדע בדיוני. מצרפי המקרים ושות' של בלום הם אנשים (בערך), אבל באותה מידה הוא היה יכול לקרוא להם "מלאכים" ושום דבר לא היה נגרע מהספר או נוסף לו. הוא יכול באותה קלות להיות פנטסיה או אפילו אלגוריה גרידא.

בכל  יצירה חשוב שהסופר ידע מדוע העולם שהוא יוצר מתפקד בצורה שבה הוא מתפקד, ויהיה מסוגל להסביר את זה לקוראים, אבל במדע הבדיוני זה חשוב במיוחד. כשאנחנו קוראים ספר המתרחש בעולם יום-יומי, אנחנו יכולים להסתמך על הניסיון שלנו כדי להשלים את מה שהסופר משמיט. בספר כמו "מצרפי המקרים", כשמדובר בעולם רגיל אך ביצורים שאינם בני אדם או שפועלים מחוץ לסדר הדברים הרגיל, אולי אפשר לוותר על הסבר העולם, אבל אז יש להסביר את היצורים. אפשר לשמור על זהותם המדויקת מעורפלת, אבל צריך להבהיר מדוע הם עושים מה שהם עושים.

ג'ון וו' קמבל, העורך האגדי של Astounding, קבע בזמנו את הכלל: If you can't explain, extrapolate. במקרה של קמבל הוא התייחס בעיקר למדע שבסיפורים שפרסם ודרש מהסופרים שלו לבנות את העולם המדעי שהם מתארים בצורה כזו שיהיה מתקבל על הדעת לקוראים שלהם. אצל קמבל וחלק מסופרי תור הזהב דרישה זו הגיעה לקיצוניות שבה בחלקים גדולים של סיפורים דמויות עמדו והסבירו זו לזו דברים שהיו אמורים להיות ידועים להן, כדי להסביר אותם לקוראים. במקרה מפורסם הדרישה של קמבל לביסוס מדעי אפילו סיבכה אותו עם רשויות החוק בארצות הברית. התחקיר שהוא והסופר קליב קרטמיל עשו לסיפור Deadline המתאר כלי נשק אטומיים היה כה מעמיק, שה-FBI איימו להוריד מהמדפים את גיליון מרץ 1944 של Astounding כי התהליך שתואר בסיפור היה כה קרוב לתהליך שעליו עבדו מדעני פרוייקט "מנהטן" באותה תקופה. דוגמה אחרת, קצת פחות קיצונית, יצא לי לראות בריאיון עם ג' ק' רולינג שבו היא שרטטה את אילן היוחסין של הדמויות שלה שלושה דורות קדימה. היא יודעת מה עולה בגורל הנכדים והנינים של הדמויות בספרים שלה. רמת פירוט כזו אינה דרישה שאין להתפשר עליה בכל ספר או סיפור. למשל, אין שום הסבר למה שקורה לגיבור "הילוך חוזר" המצוין של קן גרימווד, אבל גרימווד מצליח לבנות את הדמויות שלו בצורה כזו שההתפתחות שלהן מספיקה לנו כדי להשעות את חוסר האמונה ולשקוע בספר גם בלי הסבר זה.

בלום אינו יחיד בתופעה שכל מי שקורא מדע בדיוני מכיר – סיפור שבבסיסו רעיון מדליק, אבל חסרים לו עולם, עלילה או דמויות שיצדיקו אותו. הגיע הזמן לשרש את התופעה הזו.