זוכי פרס לוקוס

הוכרזו זוכי פרס לוקוס. להלן רשימת הזוכים עם כמה מילים משלי (אלה בעיקר הערות מסביב, כי את רוב הדברים לא קראתי).

- ספר מדע בדיוני: Blacout / All Clear של קוני וויליס. שמעתי על זה דברים טובים בכל מיני מקומות. לאור הספרים האחרונים שלה אני רק מקווה שהיא שוב נתנה שיערכו אותה והצמד לא מתמרח על פני יותר מדי עמודים (כמו "מעבר" למשל).

- ספר פנטסיה: "קראקן" של צ'יינה מוויל. כן, הוא ככל הנראה הכוכב הנוכחי של הפנטסיה, אבל די התקשיתי עם הדברים שלו שקראתי. הרעוינות והעלילה הולכים לאיבוד אי-שם בין התיאורים האינסופיים. אני אצטרך כנראה לתת לו הזדמנות נוספת.

- רומן ביכורים: "מאה אלף הממלכות" של ג'מיסין. קראתי סיפור או שניים של ג'מיסין, והם היו בהחלט לא רעים.

- ספר נוער: Ship Breaker של פאולו באסיגלופי. אהבתי את הדברים שלו שקראתי. "שנה בעיר הסרגל" שתרגמתי בזמנו ל"חלומות באסמפיה" הוא סיפור נהדר.

- נובלה: "מחזור החיים של עצמי תוכנה" של צ'יאנג. לא הפתעה גדולה, אבל מבין הנובלות שקראתי היא באמת הכי טובה.

- גיימן זכה בנובלטה ובסיפור הקצר. נפלתי מרצפה בכיסא, כמאמר הגשש. לא קראתי את רוב המועמדים האחרים, אז אני לא אביע דעה מושכלת, אבל בפרסים מבוססי דעת קהל הזכייה של גיימן היא רפלקסיבית פחות או יותר. טוב, לפחות קיג' ג'ונסון לא זכתה.

את שאר הזוכים תוכלו לראות בקישור שלעיל.

הדמויות של דריל גרגורי

אזהרה: פוסט זה מוקדש לדריל גרגורי. יש אנשים שטוענים שאני נוטה להזיל ריר כשאני מדבר עליו.

אני לא יודע אם חובבי מדע בדיוני בארץ יסכימו אתי, או עד כמה הם מודעים לכך, אבל צאתו לאור בעברית החודש של "פנדמוניום", ספרו הראשון של דריל גרגורי, הוא לדעתי אחד המאורעות החשובים ביותר שאירעו במדע הבדיוני בארץ בשנים האחרונות.

היצירה הראשונה של גרגורי שקראתי הייתה הסיפור "דמשק", ואני עדיין זוכר את התחושה של "ככה צריך לכתוב מדע בדיוני!" שהסיפור הזה עורר בי. גרגורי מממש בסיפור הזה את הפונטציאל האמתי של המדע הבדיוני – לוקח רעיון מדעי (במקרה זה מחלות פריוניות והשפעותיהן) ובודק אילו השפעות יכולות להיות לו על העולם. באותו סיפור גרגורי לוקח גרעין של סיפור דתי, סיפור ההתגלות לשאול התרסי, הלא הוא פאולוס, מעניק לו זווית חדשה ומשלב אותו בעלילת הסיפור עם הבסיס המדעי לסיפור שלו, ויוצר סיפור מיוחד כפליים. (תיאורים של ההתגלות לפאולוס אפשר למצוא בספר "מעשי השליחים" בברית החדשה, בפרקים ט, כ"ב ו-כ"ו). הקישור הזה, שאליו רומז שם הסיפור, מעניק עומק ורוחב נוספים לסיפור. אם לא די בכך, הוא עושה את זה בכתיבה נהדרת. מאז התחלתי לצוד כמיטב יכולתי את מה שהוא כתב. ככל שהמשכתי לקרוא אותו הבנתי שעם כל היכולת הנפלאה של גרגורי בבניית עולמות ובעריכת קישורים מרתקים, נקודת העוצמה המרשימה ביותר שלו היא בכתיבת דמויות.

ב"דמשק" וב"גוף שני, הווה" גרגורי משתמש בהסברים מדעיים קיימים ומבוססים כדי לשער מהם השפעות על היחיד ועל העולם, וזה תמיד עוזר להקניית אמינות לעולם הסיפורי. אבל במקומות אחרים הוא לא "טורח" לעשות את זה – והסיפורים עדיין מעולים ועומדים. כך למשל ב"פנדמוניום" ההסבר להופעת השדים הוא חלקי ולא שלם, וב"אלפבית השטן" (הספר השני של גרגורי) ההסבר המדעי של המחלה שפוגעת בעיירה ו"מניעה" את העלילה קלוש במקרה הטוב. אבל זה לא משנה, כי ההסברים האלה מניחים את דעת הדמויות בספרים ומאפשרים להן לתפקד בעולם באופן "חלק" וטבעי, והסיפור האמתי הוא סיפורן של הדמויות. אפילו בסיפור כמו "הביוגרפיה המאוירת של הלורד גרים", המתרחש בעולם שבו מלחמה המנוהלת באמצעות חיילים דמויי איירון-מן ושאר גיבורי על (שהם תוצרי הנדסה) ורובוטי ענק, גרגורי מצליח לבנות את העולם ואת הדמויות כך שלמופרכות העולם אין כל משמעות. העולמות שלו נכונים לדמויות, והדמויות שלו פועלות באופן טבעי ומובן מאליו בעולם שלהן וזה מה שמשכנע את הקורא להשעות את חוסר האמונה באופן מוחלט כמעט בקשר לעולם. יתר על כן, הדמויות כה מתאימות לעולמות וכה אמינות שאני לא חושב שנתקלתי אי-פעם במקום שגרם לי לחשוב שהסופר אילץ דמות לעשות משהו שחורג מאופיה.

במובן מסוים, גרגורי מגלה נאמנות קנאית לדמויות שלו. לא במובן של רצון להגן עליהן, אלא דווקא להפך, בכך שהוא מתעלל בהן (או שהן מתעללות בעצמן) במקומות שסופרים פחותים היו מוכנים לוותר להן קצת. פאקס, הגיבור של "אלפבית השטן", הוא אחת הדמויות המובהקות ביותר במובן זה. (אני אתאר להלן את הדברים רק באופן כללי ולא אכנס לפרטים כדי לחסוך מכם ספוילרים.) פאקס עובר חוויות שאותן אוהבים לכנות באמריקאית (ובפסיכולוגית) "חוויות משנות חיים" – גרגורי מעמת אותו מול התהומות העמוקים ביותר של נפשו והשפל הנמוך ביותר של ההתנהגות שלו. אלה חוויות מהסוג שאחריהן אפשר לסלוח לסופרים אם הם מחליטים להיות "נחמדים" אל הדמויות שלהן. אפשר היה להבין אם גרגורי היה מחליט להעניק לפאקס מעט נחמה והקלה בסוף הספר בכך שהיה מתאר שינוי בהתנהגותו, וזה אפילו לא היה נראה מעושה. אבל גרגורי לא הולך בדרך הקלה והצפויה הזו, הוא מכריח את פאקס להבין שמקורן של הבעיות שלו במאפיינים היסודיים של אופיו, ועליו למצוא דרך לחיות אתן, יהא המחיר אשר יהא. אותו דבר נכון גם לגיבורה של "דמשק", פולה, שמגיעה להכרה בסבל שהיא גרמה בפעולותיה ובמחיר של פעולות אלה לא רק לה, אלא לחברה כולה. אפשר היה לצפות מגרגורי שיהיה רחום קצת אליה ולקוראים, אבל זה אינו המצב. מבחינה סיפורית, כעלילה, אין צורך בסצנה האחרונה של הסיפור, בטח לא בדרך שבה היא כתובה. אבל גרגורי משתמש בה כדי לעמת את פולה ואת הקוראים פעם נוספת עם תוצאות מעשיה, הפעם ברמה האישית ביותר ולא ברמת החברה או העולם.

הקסם של גרגורי לגבי, הכוח שבכתיבה שלו, טמון ביכולת שלו לספר סיפורים אישיים מובהקים המאירים עולמות שלמים. זה ניכר כבר בסיפור הראשון שלו, In the Wheels (1990), שבו הוא משתמש בסיפור מערכת היחסים בין המספר וחברו הטוב, ומערכת היחסים של אותו חבר עם אביו, כדי לברוא עולם מרתק ומקורי.

במובנים אחדים, גרגורי מזכיר לי את טד צ'יאנג. שניהם כותבים מעט (בעשרים ואחת השנים האחרונות גרגורי פרסם חמישה עשר סיפורים ושני ספרים; ספרו השלישי עומד לצאת ב-28 בחודש), שניהם יכולים להיות מקוריים להפליא בטיפול שלהם בנושאים מוכרים ושניהם מפליאים לבנות עולמות. אבל אני חושב שגרגורי מצליח באופן עקבי יותר לבנות דמויות טובות ומלאות יותר. צ'יאנג, על כל כישרונו, יכול להיות לעתים קר ומנותק בעוד שגרגורי מצליח לשאוב אותי אל הדמויות שלו בכל פעם מחדש, אפילו בסיפור נטול עלילה כמעט לחלוטין כמו "צלילי זכוכית נשברת". אני מקווה שבקרוב מאוד גרגורי יזכה להכרה שהוא כה ראוי לה.

ב-28 בחודש אמור לצאת ספרו החדש של גרגורי, Raising Stony Mayhall. ברגע שזה נודע לי הזמנתי את הספר הבזמנה מוקדמת מאמזון, בלי לקרוא עליו ולו מילה אחת, ואני מחכה בשקיקה שהוא יגיע לקינדל שלי בעוד ימים אחדים.

האג'נדה הנכונה

באחד מפורומי הכתיבה התפתח לפני זמן מה דיון אם אפשר לכתוב סיפור עם אג'נדה, שעדיין יהיה סיפור טוב. התשובה היא כמובן כן, כפי שמוכיחים לא מעט ספרים וסיפורים. השאלה היא איך לעשות את זה.

נזכרתי בדיון הזה לאחרונה מכיוון שיצא לי להרהר שוב בשתי יצירות פוליטיות מובהקות שלהן נושא משותף, פמיניזם, שיצאו לאור בטווח של שנה זו מזו – הסיפור "רעיות" של ליסה טאטל (1979) והספר "על חומות העולם" של ג'יימס טיפטרי הבן (1978). טיפטרי הוא, כידוע, שם העט של אליס שלדון. שתיהן יצירות טובות ועושות את העבודה בהעברת המסר, הן רק עושות את זה בצורה שונה לגמרי, ולטעמי טיפטרי/שלדון עושה עבודה הרבה יותר טובה.

"רעיות" הוא סיפורם של מתיישבים אנושיים, גברים, על כוכב זר. הם שיעבדו את הגזע המקומי, שהוא דמוי-אדם במידה מסוימת, ומנצלים אותו למטרותיהם. הנקבות המקומיות מנוצלות במיוחד – הגברים האנושיים מאלצים אותן לעוות את גופן כדי שידמו יותר לנשים אנושיות ומאלצים אותן לשרת אותם בכול. טאטל מציגה גרסת "נישואים" שהם שיעבוד, שבהם האישה אמור לשרת את הגבר בכל גחמה ולדאוג לכל מחסוריו, ולה עצמה אין כל קיום מעבר למילוי צרכים אלה.

שלדון מספרת סיפור שונה לגמרי של מפגש עם חייזרים. המפגש מתבצע על ידי הקרנת נפשות של חייזרים לגופי בני אדם, ולהפך (העלילה מורכבת יותר, אבל די בכך לצורכי פוסט זה). בחברת החייזרים הזכרים הם הגדולים והחזקים, ולכן הם אלה שמתאימים ביותר לשאת את הביצים עד בקיעתן ואחר כך לטפל בצאצאים ולגדל אותם. תפקידם זה הוא אחד הגורמים החשובים שמקנה להם את מעמדם כמנהיגים בקהילה, כי עליהם מוטלת האחריות לעתידה. הנשים חופשיות להיות ההרפתקניות, החלוצות וכן הלאה. הפמיניסטיות של הגזע דורשות שוויון זכויות – גם הן רוצות להישאר בבית ולטפל בילדים. הקיצוניות שביניהן מזייפות היריון באמצעים מלאכותיים. אחת הנפשות שמגיעה לעולם זה היא נפשה של עקרת בית שכל מה שהיא עשתה בחייה בכדור הארץ היה לגדל כמה וכמה ילדים. למרבה הפתעתה והפתעת בני האדם האחרים היא זוכה שם למעמד מכובד; החייזרים מופתעים מזה שהיא נקבה.

כפי שאמרתי, שתי היצירות טובות. סיפורים בוטים כמו "רעיות" גורמים לי עוויתות, אלא אם כן הם כתובים מצוין. אבל טאטל מייגעת, היא מסמנת את המטרה שלה והולמת בה שוב ושוב בקורנס. די מהר בא לי לומר לה: "בסדר, הבנתי. מה הלאה?". יותר מזה, המסר שלה חד-ממדי: גברים=רוע. שלדון הרבה יותר יעילה, מכיוון שהיא גורמת לקורא להסתכל על החברה ועל תפקידי נשים וגברים בה בצורה כוללנית יותר, ואולי חשוב מזה אירונית יותר. היא מכריחה את הקורא לצחוק על עצמו, ותוך כדי כך לפקפק בעצמו. בהגחכה של התנועה הפמיניסטית החייזרית, למשל, היא מצליחה להביא לפני השטח את המצוקה האמתית והעמוקה שמולידה את הקיצוניות שלה. המסר שלה מעודן יותר, מקיף יותר ובעיקר הרבה יותר חתרני. המסרים של טאטל ושלדון אולי דומים, אבל הצורה שבה שלדון עושה זאת משרתת את המטרה המשותפת בצורה טובה הרבה יותר.

היינליין אמר באחד מספריו שתמיד צריך שתהיה לאדם דעה. אולי הוא יטעה מפעם לפעם, אבל מי שאין לו דעה יטעה תמיד. ובמילים אחרות – אג'נדה זה דבר טוב. היא יכולה להניע לכתיבה נהדרת (רק ראו את "1984"), אבל גם אותה צריך לדעת לכתוב. פסילה של כתיבה "פוליטית" בשם טוהר ספרותי היא מטופשת.

ותודה לקרן לנדסמן על הערותיה ועל התיקונים.

מועמדים להוגו - הנובלות

שלוש מחמש הנובלות המועמדות להוגו היו מועמדות גם לנבולה, ואת הסקירה שלהן שכתבתי אז אני מביא בהמשך. "טרויקה" של אליסטר ריינולדס לא זמינה ברשת ולכן לא קראתי אותה. בדרך כלל אני מעדיף את ריינולדס כשהוא כותב נובלות ומטה מאשר בספרים שלו, ולכן קצת חבל לי. הנובלה הנוספת שלא הייתה מועמדת לנבולה היא "טיסת הבתולין של ה'בלרופן' של מקולי", ובה אפתח.

“The Maiden Flightof McCauley’s Bellerophon” by Elizabeth Hand

שלושה גברים בגיל העמידה, שבעבר עבדו יחד כמאבטחים ומדריכים במוזאון לתעופה וחלל של הסמית'סוניאן, יוצאים לשחזר פיסת סרט משנת 1901 שבו נראית טיסה של מכונה מעופפת בשם ה"בלרופון". אליהם נלווים בנו בן העשרה של אחד מהם וחברו של הבן.

"טיסת הבתולין של ה'בלרופון' של מקולי" הוא סיפור על התבגרות והזדקנות, על נעורים שאבדו ועל חלומות על טיסה. ככזה, הוא כתוב היטב והדמויות שבו מעוצבות היטב. העלילה משנית כאן, מכיוון שהיא אינה לבו של הסיפור, וזו אחת מנקודות התורפה של הנובלה הזו. לקח לי לא מעט זמן לקרוא אותה מכיוון שכאשר עברתי לקרוא דברים אחרים באמצע (כהרגלי), לא היה הרבה שימשוך אותי חזרה אליה. השיוך שלה לז'אנר גבולי למדי, מכיוון שהאלמנט הספקוליטיבי בה שולי למדי הן מבחינת הנפח שהוא תופס בסיפור והן מבחינת ההשפעה שלו עליו.

“The Maiden Flight of McCauley’s Bellerophon” by Elizabeth Hand (Stories: All New Tales, William Morrow)

The Lifecycle of Software Objects / Ted Chiang

"מחזור החיים של עצמי תוכנה" הוא סיפורם של גבר ואישה, שבתחילת הנובלה עובדים בחברת היי-טק שכותבת דנ"א של יצורי מחמד ממוחשבים, בניסיון ליצור ישויות וירטואליות לומדות ומתפתחות. היא מטפלת בגן חיות שעשתה הסבת מקצוע והוא אנימטור. צ'יאנג מתאר היטב את הדמויות שלו – אנושיות וממוחשבות – ואת מערכות היחסים שלהן עם דמויות אחרות ועם העולם, ככל שאלה מתפתחים ומשתנים. כמו לא מעט מהדברים שהוא כותב, זו יצירה אטית שמצריכה סבלנות ואני לא בטוח לגמרי שהיא משתלמת. הסיום של הסיפור מצוין, אבל קשה לי להחליט אם כל הדרך הארוכה אליו מוצדקת. חסרה ב"מחזור החיים" קצת תחושת ה"וואו" שהייתה ב-Exhalation שלו, למשל, שהיה מועמד להוגו באחת השנים האחרונות. בכל זאת מהנובלות שקראתי היא זו הראויה לפרס לדעתי.

‘‘The Lifecycle of Software Objects’’, Ted Chiang (Subterranean)

The Sultan of the Clouds / Geoffrey A. Landis

מדענית ועוזרה / בן לווייתה / בן זוגה לרגע בעבר, מוזמנים להתארח בערים המעופפות של נוגה, אצל האדם העשיר במערכת השמש שהוא במקרה ילד בן 12. הם נקלעים לסבך של תככים פוליטיים, אישיים וכלכליים. יותר מכול הנובלה של לאנדיס הוא נובלה של בניית עולם, והעולם שהוא בורא בנוגה אכן מעניין. אבל חסר בו קצת תוכן בכל מה שקשור לדמויות. המדענית, כפי שהיא מצטיירת בעיני הגיבור שהוא המספר, היא דמות כל כך קלושה (ולעתים תלושה) שלא באמת ברור מה הוא מוצא בה, ולעתים נראה שהתפקיד העיקרי של הדמויות האחרות בסיפור הוא להרצות לגיבור על העולם ומבנהו. סיפור לא רע, אבל לא הרבה יותר מזה.

‘‘The Sultan of the Clouds’’, Geoffrey A. Landis (Asimov’s Science Fiction Magazine 9/10)

The Lady Who Plucked Red Flowers beneath the Queen’s Window / Rachel Swirsky

את הנובלטה של סבירסקי שהייתה מועמדת להוגו בשנה שעברה לא גמרתי לקרוא, כי בשלב מסוים נמאס לי מיצירה שבה התיאורים (הרגשיים בעיקר) הטביעו לחלוטין את העלילה. בנובלה זו זה לא קורה מכיוון שהיא אפיזודיאלית יותר. הגיבורה המספרת היא קוסמת, בת חסות ומאהבת לעתים של המלכה בממלכה שבה נשים שולטות, הגברים מכונים "תולעים" ויש מעמד של נשים שייעודן להיות מולידות. היא נבגדת ונשמתה נכלאת בלא-מוות לנצח. לאורך השנים, המאות והאלפים, מפעם לפעם מזמנים אותה והיא זוכה לכמה ימים או חודשים של חיים. למרבה הפלא העולם משתנה לנגד עיניה והערכים שעליהם גדלה מועמדים במבחן. הגיבורה של סבירסקי נוקשה ולא מתפשרת, ובי לפחות היא לא עוררה הזדהות כלשהי, ודמויות המשנה שסביבה קיימות בעיקר כדי לשרת את הסיפור ולא בזכות עצמן. את הסיום של הנובלה הזו ממש לא אהבתי.

‘‘The Lady Who Plucked Red Flowers beneath the Queen’s Window’’, Rachel Swirsky (Subterranean Magazine Summer ’10)

בסיכומו של דבר, אני נשאר עם ההעדפה המקורית שלי. הנובלה של צ'יאנג היא הטובה ביותר ממבחר זה. גם אם חסר לה הברק והקסם של חלק מהדברים האחרים שלו, זו עדיין היצירה השלמה ביותר מכולן, יצירה שהמכלול שלה גדול מסכום חלקיה.

עוד מועמדים לפרסים

הוכרזו המועמדים לפרסי קמבל וסטרג'ן (בין השאר מועמדות ללביא תדהר).
קצת מדכא כמה מעט מהם הספקתי לקרוא.

התלקחות - ביקורת

הביקורת שלי על "התלקחות", הספר השני בטרילוגיית "משחקי הרעב", עלתה לאתר האגודה.

אם אין לכם סבלנות לקרוא את הביקורת המפורטת הנה התמצית: קולינס מפתחת יותר את הדמויות שלה ועושה עבודה טובה מאוד במובן זה, אבל הפגמים שדיברתי עליהם בביקורת שלי על "משחקי הרעב" בולטים יותר. דווקא בגלל שהדמות של קטניס מפותחת יותר, העובדה שקולינס מסרסת אותה ולא נותנת לה להכריע הכרעות מוסריות פוגמת בה יותר, והעולם הפוליטי שהיא מתארת הרבה פחות אמין. זו בעיה קשה, כי כל הסיפור מבוסס על הרעיון שהעולם הפוליטי אמור לעבוד.

ג'ואל רוזנברג הלך לעולמו

ידיעה באתר SF Signal - ג'ואל רוזנברג נפטר אתמול. רוזנברג ידוע בארץ בעיקר בזכות ספרו "לא לשם תהילה", שהיה למעשה חלק שלישי בסדרה של ארבעה (אבל זה מעולם לא הפריע ל"עם עובד"), אבל עיקר פרסומו הוא על סדרת הפנטסיה "שומרי הלהבה".

בדיון 2011: סייברפאנק וסטימפאנק

עלה אתר כנס בדיון 2011: סייברפאנק וסטימפאנק. הכנס ייערך ב-23 ביוני בבית אריאלה אשר בתל-אביב המהבילה. עבדכם הנאמן מנחה את הפאנל על סטימפאנק שבו ירצו אנשים מאוד מעניינים, כמו גם בפאנל השני.

תבואו, יהיה תה עם סמי תודעה.

תחרות כתיבה

האתר Science In My Fiction הכריז על פתיחת תחרות הסיפרים השנתית שלו (נערכת זו השנה השנייה). בעיקרון הדרישות הן סיפור מדע בדיוני או פנטסיה  של 2,000 עד 6,000 מילה, הממוקם מחוץ לכדור הארץ ונכתב בהשראת חידוש טכנולוגי מהשנה האחרונה. באנגלית כמובן. פרטים נוספים:

Science in My Fiction: Off-Earth!

Here’s how it works: Authors write a science fiction or fantasy short story (2,000-6,000 words) which is inspired by a scientific discovery or innovation made or announced within the past year. It can’t be peripherally added: the science must be integral to the story. Writers must include a link to a relevant article or study of the applied science when they submit their stories.

This year, we have an additional twist to the contest: All submissions must be set off Earth!This can be in close orbit, on the moon or Mars, or traveling through deep space. Think forward with your extrapolation!

We’ll be looking for thoughtful, creative and well-researched application of science to a story. This doesn’t mean you should neglect your plot or characters, though! The best entries will be those which use science to enhance the plot, setting and characters, rather than dominate them.

Entries will be narrowed down to 10 finalists by the Crossed Genres editors. Then a panel of six judges will read and rank the finalists based on a points voting system. The top 3 stories will be published in the Science in My Fiction anthology along with a year of original monthly stories published on the SiMF website (release date: November 24, 2011).

The winner will receive professional pay ($0.05/word) for their story, plus print/ebook copies of the SiMF anthology. Second place will receive $0.03/word plus the anthology, and Third place will receive $0.01/word plus the anthology.

Submissions will be open from June 1 through August 31. So show us your science chops – prove to us there’s still a place for science in SFF!

.
CONTACT:

• All questions about the contest should be directed to simf@crossedgenres.com (Do not send entries via email.)