בלונדון של 1840 מפעיל כדור פורח נשכר על ידי ברון שהוא גם איל תעשייה לקחת אותו ואת בת חסותו בכדור הפורח לגובה רב מאוד. המסעות המגביהים והולכים יגלו פרטים מעניינים מאוד על בת הלוויה וישנו את גורלו של המספר.
זהו בעיקרו של דבר סיפור סטימפאנק חביב, אבל לא התלהבתי ממנו. ניחשתי די מהר את ה"סוד" שהגיבור מגלה, ואני לא חושב שאני לבדי בכך. מעבר לזה אין לו הרבה ערך מוסף, והייתה לי הרגשה שמקמלן היה יכול לעשות הרבה יותר עם הסיפור הזה. קריא, אבל אין סיבה לרוץ לקרוא דווקא אותו.
סיפורו של עובד לא מיומן ("כלבויניק") באחת המושבות על מאדים, שהולך ומאבד את שפיותו בגלל טרגדיה אישית. הסיפור מסופר מפי הבוס של אותו עובד.
"קיסר מאדים" הוא סיפור לחובבים, מלא וגדוש בציטוטים והתייחסויות ליצירות מדע בדיוני העוסקות במאדים. סטיל מצדיק יפה את ההתייחסויות האלה במסגרת הסיפור, ותוך כדי כך כותב סיפור אנושי מאוד על אדם המוצא את עצמו במצוקה נוראה. הבחירה של סטיל לכתוב מבחוץ, ולא מנקודת המבט של מי שעובר את התמוטטות העצבים, היא נכונה. יש בה עוצמה והיא מאפשרת חיבור רגשי קל יותר לגיבור, והיא לא מטילה עליו את המשימה הקשה של תיאור אמין של שיגעון. לא סיפור גדול, אבל בהחלט סיפור טוב שכתוב היטב.
בתחנה המרכזית בליבת השמש יושב מורמוני המנהיג את הקהילה שלו, שבין חבריה swales – לווייתני שמש. אלה הם יצורי פלזמה עתיקי יומין ממקור לא ידוע המתגוררים בשמשות, והגדולים שבהם מגיעים לעשרות אלפי קילומטרים.
רעיון היסוד של הסיפור הזה משעשע אותי עד אין קץ, וסטון כותב את הגיבור שלו בצורה מוצלחת מאוד. הוא גם עובר בצורה יפה מהפתיחה המשעשעת לדיון כבד ראש יותר בדת, אמונה ומוסר, אם כי אני לא מת על סוף הסיפור והמסקנה שלו. זה לא סיפור מעמיק מאוד, אבל הוא כיפי, מלא דמיון וכתוב במיומנות. במידה מסוימת קצת מזכיר את העידן הקלאסי של המדע הבדיוני.
שתי הנובלטות הנוספות המועמדות להוגו השנה הן The Jaguar House, in Shadows של אלייט דה בודארד ו"פחות או יותר" של ג'יימס פטריק קלי. שתי הנובלטות האלה מועמדות גם לנבולה, והתייחסתי אליהן שם. הנובלטות המועמדות להוגו מציבות אתגר קצת יותר רציני לדה בודארד וקלי, בעיקר "קיסר מאדים", אבל "בית היגואר, בצללים" היא בכל זאת המועדפת עלי. אף אחת מהאחרות לא משתווה לה במורכבות הדמויות ובעולם המעניין שהיא יוצרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה