זומבים על הצלב

הערה מקדימה

בפולקלור של רוב האזורים בעולם אפשר למצוא צורה זו או אחרת של מת שהוחזר לחיים באמצעים מאגיים. אבל הזומבי שהתקבע בתודעה הציבורית שלנו (בעולם המערבי) מבוסס בעיקר על הזומבי מהאיטי והגלגולים שלו בוודו של ניו אורלינס והלאה משם. אלה הזומבים שאליהם אני מתייחס להלן.

בסמסטר הנוכחי יש בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית קורס ששמו "האקדמיה למדע בדיוני". מדי שבועיים מתכנסים הסטודנטים לצפות בסרט מדע בדיוני, שלפניו הרצאה של מרצה אורח ולאחריו דיון (לקראת כל דיון הסטודנטים אמורים לקרוא מאמר). מרכזת הקורס, ד"ר ענת רוזנטל, הסכימה לאפשר לי להצטרף אף על פי שאני לא סטודנט ואין לי שום רקע בסוציולוגיה. השיעור של השבוע (14.3) הוקדש לזומבים. ראינו את Shaun of the Dead, המאמר שנדרשנו לקרוא היה A Zombie Manifesto של שרה ג'ולייט לאורו וקרן אמברי ואת הדיון ניהלה ד"ר כרמל ויסמן, שתמיד מרתק לשמוע אותה. תוך כדי קריאת המאמר עלה בי רעיון שהוא ככל הנראה מופרך לחלוטין, אבל הוא משעשע אותי.

אנחנו רגילים לתפוס את הזומבי והפופולריות שלו בהקשר החברתי – כייצוג של איום אובדן היחיד, האינדיבידואל, לכוחות הכישוף או למאורע שלא בשליטתנו (בחרו את אפוקליפסת הזומבים החביבה עליכם) ושקיעה שלו במסה חסרת המוח של ההמון. מחברות המאמר מצרפות לזה את הרעיון של הזומבי כמייצג את העבדות ומרד העבדים (במקור שלו בהאיטי) וכמייצג את הצרכן המשועבד לתרבות הצריכה (בגלגולים המודרניים שלו; אם כי אני עושה עוול למאמר שהוא הרבה יותר מורכב). נקודה שעלתה בדעתי ולא ראיתי התייחסות לה בדיון הזה, היא הפן הנוצרי של הזומבי ושל הפופולריות שלו.

המקור של הוודו הוא היא דת הוודון של מערב אפריקה, והגיבוש של הוודו נבע מהמפגש של הדת הזו, שהביאו אתם העבדים, עם הנצרות של הצרפתים. אף על פי שאל-מתים היו קיימים בוודון המערב אפריקאי והמילה "זומבי" עצמה גזורה מהלשון של הוודון, הרי שהזומבי של הוודו מהאיטי הוא שהצית את הדמיון של התרבות המערבית וקנה לו בה מקום. אחד המקומות החשובים שבהם פרחה הפופולריות של הזומבים ונוצרה הגרסה החדשה שלהם על בסיס הזומבי מהאיטי הוא ארצות-הברית – מדינה שלה תרבות נוצרית מובהקת. כפי שד"ר ויסמן אמרה בשיעור, כאשר סיזר רומרו יצר את הסרטים שלו הוא שיחק בעיקר על הפחד של אמריקאים מהפחד מהקומוניזם, אבל אולי ברובד נוסף הפופולריות המתמשכת בכל זאת קשורה באופי הנוצרי המובהק של התרבות האמריקאית, שאליו מתקשרים הזומבים. הרעיון שאני משתשע בו הוא שמקור פופולריות זו הוא בכך שהזומבי הוא תמונת מראה של סטראוטיפ הקדוש המעונה הנוצרי, סטראוטיפ שההתגלמות המובהקת ביותר שלו היא כמובן ישו. להלן כמה רעיונות לא לגמרי מגובשים בנושא.

נקודה אחת שבה אפשר לראות את תמונת המראה קדוש מעונה-זומבי היא בדרך שבה נוצר הקדוש המעונה לעומת תהליך יצירתו של הזומבי. בתור התחלה, הקדוש המעונה הוא אדם חי שמתקדש במותו, בעוד שהזומבי הוא אדם מת המוחזר לחיים. אבל הניגוד בתהליך היצירה בין הזומבים והקדושים עמוק יותר – המרטיר בוחר במרטיריון, בעוד שהזומבי נוצר בעל כורחו. החל מישו והלאה, הקדושים המעונים הנוצרים בוחרים במודע במות הקדושים שלהם. הבחירה, ואולי יש לדייק ולומר ההכרה, היא חיונית למרטיריון. מות קדושים נבדל ממוות אחר בכך שהוא נעשה מתוך הכרה שיש בו קרבן למען האמונה. אם להביא דוגמה קיצונית מהאסלאם, יש מסורות מוסלמיות שמרחיבות את תחולת מי שיכול להיחשב "שהיד" לצורות מוות שעלולות להפתיע אותנו כיום, בגלל ההקשרים שאנחנו רגילים להם למושג זה. כך למשל מי שמת מדֶבֶר יכול להיחשב שהיד. אבל מסורות אלה מדגישות שמוות זה צריך להיעשות "בשירות האל", כך מי שמת ממחלת הדבר כאשר היה במסע מלחמה למען האסלאם נחשב שהיד, אבל מי שמת מדבר במיטתו בבית אינו שהיד. אבל בכל המקרים האלה מה שהופך את המוות למרטיריון הוא הידיעה שהמוות הוא למען האל או האמונה.

הזומבי לעומת זאת אינו בוחר "להזדמבב". הזומבי הקלאסי נוצר על ידי הבוקור, המכשף, כדי לשרת אותו ולעבוד בשדותיו. דרכי היצירה הראשונית של הזומבים המודרניים מורכבות יותר, ואפשר למצוא מגוון צורות שבהן נוצרו "חולי אפס" של הזומבים – וירוסים, קרינה רדיואקטיבית ועוד – אבל איש מהם לא בחר להיות זומבי. הזומביות ה"מודרנית", ברוב היצירות שבהן היא מופיעה, היא "ויראלית", מחלה המפיצה את עצמה באמצעות הנשאים – הזומבים. מעצם טבען מחלות אינן נתונות לבחירתנו, ולא משנה כמה אמהות פולניות יגידו "בשתי הידיים לקחת את המחלה הזו". יתר על כן, פעמים רבות הפצת הזומביות מסתמכת על פעולה אלימה של החולה-הזומבי שכופה את המחלה על האנשים הלא נגועים.

ישו הוא הארכיטיפ של המרטיריון הנוצרי, אבל הוא גם מיוחד מבין הקדושים המעונים. הייחוד שלו הוא לא רק בנבואה שניתנה לו או בהיותו בן האלוהים, אלא גם בכך שהוא חזר מן המתים. לקדושים האחרים מובטחת התחייה באחרית הימים, אבל ישו זכה לתחייה בתוך מסגרת ההיסטוריה. בכך הוא דומה לזומבים שהם מתים שהוחזרו לתחייה, ודמיון זה מדגיש את ההבדלים ביניהם. כי בעוד שהתחייה של ישו הייתה איחוד מחדש של הגוף והנפש, הרי שתחיית הזומבים הקלאסיים היא תחייה של הגוף בלבד ללא הנפש. זומבים הנוצרים בעודם בחיים (ולא מוקמים מן המתים), כאלה המופיעים ביצירות המודרניות, הם כמעט תמיד יצורים שבהם הופרדה הנפש מהגוף והושאר הגוף בלבד. בעוד שישו זכה מחדש בגופו ועלה אתו השמימה, הרי שנפשם של הזומבים נעלמה ונותר רק הגוף. בעוד שגופו של ישו החלים מהפציעות שלו, הרי שגופם של הזומבים נושא עליו בבירור את סימני המוות ומדביק אחרים באותם סימנים. אם נרצה, הזומבי (המקורי, שהושב לחיים) הוא "ישו מקולקל", תחייה שנעשתה בידי אדם ולא בידי האל ולכן גורלה הוא ניוון של הגוף ושחיתות מוסרית הנובעת מהיעדר הנפש.

גופם של הקדושים והזומבים הוא מקום נוסף שבו בא לידי ביטוי הניגוד ביניהם. חלק מהמסורות על הקדושים מדברות על השתמרות גופם לאחר המוות ועל כך שגם שנים אחרי מותם הם מפיצים ריח ניחוח. הזומבים הקלאסיים נוצרים מגופות שכבר אינן במצב משובח, ואפילו הזומבים המודרניים שנוצרו מאנשים חיים נראים כמו גוויות חיות (וככל הנראה גם מפיצים ריח כזה). פן נוסף הקשור לגוף הוא שמגע עם שרידי קדושים יכול לרפא ולהביא ברכה, בעוד מגע בזומבים החיים-המתים הוא מסוכן ועלול להובילך לאבדן הנפש. בעוד שהקדושים מתעלים מעל הגוף למישור הנפש, הרי שהזומבים מאבדים את הנפש ונותרים במישור הגופני בלבד.

ולבסוף כדאי גם להעיר על דפוס הפעולה של הזומבים לעומת הקדושים המעונים. הזומבים המודרניים, המדבקים, פועלים פעמים רבות כהמון חסר דעת; הקדושים המעונים הם בודדים הפועלים מתוך הכרה ותחושת שליחות.

אני לא מנסה לטעון שהיוצרים שעיצבו את דמות הזומבים בפולקלור ובמדיה המודרנית עיצבו אותם כ"אנטי קדושים" מתוך מודעות או בכוונה, אני חושב שגורמים אחרים היו ככל הנראה חשובים יותר בעיצוב הדמות הזו. אבל אולי חלק מההצלחה של הזומבים בעולם המערבי הנוצרי קשורה למאפיינים אלה שלהם, ולו חלק קטן.