באיחור של כשנה ראיתי ביום חמישי את הסרט האחרון בסדרת אינדיאנה ג'ונס. לא ציפיתי לשום דבר מעבר לשעתיים של אקשן חביב, ואת זה הוא אכן סיפק. אבל המסר הסופי שהכותבים או המפיקים חשו צורך להצמיד לו הצליח לעורר אותי קצת מהחירגון שבו שקעתי בזמן הצפייה.
צריך להזהיר מישהו בפני ספויילרים? ראו הוזהרתם.
לאחר שעיר הזהב האגדית הפכה לצלחת מעופפת ונעלמה לה בחלל עומדים הריסון פורד ובני לווייתו על שפתו של האגם החדש שנוצר והוא מצהיר ברוב פאתוס שהידע הוא-הוא האוצר של אותו שבט אינדיאני אגדי, ואני פרצתי בצחוק משוחרר. שכן המסר הברור ביותר שאני קיבלתי מהסרט בנושא זה הוא שהמרדף אחר ידע הוא מסוכן.
זה ניכר במידה מסוימת בדמותו של "אוקס" (פרופסור אוקסלי, תחליף האב עבור בנו של ג'ונס) שהעז להביט בעיניה של גולגולת הבדולח והעז לנסות להחזיר אותה למקומה ובתמורה איבד את שפיות דעתו. אבל יותר מכל זה ניכר בדמותה של הד"ר קולונל אירינה ספאלקו. אי שם בתחילת הסרט היא מצהירה באוזני אינדיאנה שהיא רוצה "לדעת הכול". והיא אכן זוכה לדעת הכול לקראת סוף הסרט כאשר היא קולטת את כל הידע של החייזרים, ואז משלמת על כך בגדול. בשלב מסוים היא מתחילה לצרוח שזה יותר מדי או משהו בסגנון ואז נמוגה אל אפלת הצהריים.
הרעיון שיש ידע שאינו ראוי לבני אנוש, ידע שאנשים אינם אמורים לזכות בו, הצליח לעלות לי על העצבים. אני מניח שאפשר לנסות להתפתל ולטעון שמה שהכריע אותה היה קצב קליטת הידע, ולא הידע עצמו, אבל זו התחמקות לדעתי. זו התחמקות מכיוון שאותם חייזרים שוחרי-טוב היו יכולים לחסוך ממנה את החוויה הזו, או להשאיר את הידע בצורה אחרת כלשהי בעולם ולא להיעלם אתו, או אם המטרה הייתה לנקום בה על זה שהיא רעה אפשר היה פשוט להרוג אותה.
המסר הזה הוא לא חדש. פאוסט היה צריך לכרות ברית עם מפיסטופלס כדי לזכות בידע שלו, ועל כך הוא שילם בנשמתו. אדם וחווה טעמו מפרי עץ הדעת ושילמו בגירוש. הוא נמצא אפילו בסרטי אינדיאנה ג'ונס עצמם – בהימנעות שלו מלהביט בארון הברית הנפתח ולדעתי גם אי שם בסיום של "מסע הצלב האחרון" העלוב למדי. אני מניח שאם הסרט היה נגמר בכך זה היה פחות מציק לי, אבל ההקבלה של התאווה שלה לידע לחמדנות של הבוגד הבריטי ויותר מכול אותו משפט מתחסד על הידע כעושר החוזר פעמיים שלוש דקות אחר כך רק מחדדים את הצביעות.
צריך להזהיר מישהו בפני ספויילרים? ראו הוזהרתם.
לאחר שעיר הזהב האגדית הפכה לצלחת מעופפת ונעלמה לה בחלל עומדים הריסון פורד ובני לווייתו על שפתו של האגם החדש שנוצר והוא מצהיר ברוב פאתוס שהידע הוא-הוא האוצר של אותו שבט אינדיאני אגדי, ואני פרצתי בצחוק משוחרר. שכן המסר הברור ביותר שאני קיבלתי מהסרט בנושא זה הוא שהמרדף אחר ידע הוא מסוכן.
זה ניכר במידה מסוימת בדמותו של "אוקס" (פרופסור אוקסלי, תחליף האב עבור בנו של ג'ונס) שהעז להביט בעיניה של גולגולת הבדולח והעז לנסות להחזיר אותה למקומה ובתמורה איבד את שפיות דעתו. אבל יותר מכל זה ניכר בדמותה של הד"ר קולונל אירינה ספאלקו. אי שם בתחילת הסרט היא מצהירה באוזני אינדיאנה שהיא רוצה "לדעת הכול". והיא אכן זוכה לדעת הכול לקראת סוף הסרט כאשר היא קולטת את כל הידע של החייזרים, ואז משלמת על כך בגדול. בשלב מסוים היא מתחילה לצרוח שזה יותר מדי או משהו בסגנון ואז נמוגה אל אפלת הצהריים.
הרעיון שיש ידע שאינו ראוי לבני אנוש, ידע שאנשים אינם אמורים לזכות בו, הצליח לעלות לי על העצבים. אני מניח שאפשר לנסות להתפתל ולטעון שמה שהכריע אותה היה קצב קליטת הידע, ולא הידע עצמו, אבל זו התחמקות לדעתי. זו התחמקות מכיוון שאותם חייזרים שוחרי-טוב היו יכולים לחסוך ממנה את החוויה הזו, או להשאיר את הידע בצורה אחרת כלשהי בעולם ולא להיעלם אתו, או אם המטרה הייתה לנקום בה על זה שהיא רעה אפשר היה פשוט להרוג אותה.
המסר הזה הוא לא חדש. פאוסט היה צריך לכרות ברית עם מפיסטופלס כדי לזכות בידע שלו, ועל כך הוא שילם בנשמתו. אדם וחווה טעמו מפרי עץ הדעת ושילמו בגירוש. הוא נמצא אפילו בסרטי אינדיאנה ג'ונס עצמם – בהימנעות שלו מלהביט בארון הברית הנפתח ולדעתי גם אי שם בסיום של "מסע הצלב האחרון" העלוב למדי. אני מניח שאם הסרט היה נגמר בכך זה היה פחות מציק לי, אבל ההקבלה של התאווה שלה לידע לחמדנות של הבוגד הבריטי ויותר מכול אותו משפט מתחסד על הידע כעושר החוזר פעמיים שלוש דקות אחר כך רק מחדדים את הצביעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה