היסטוריה ומדע בדיוני - המקרה של "משחקי הרעב"

דיון שהתפתח באחד הפורומים על סדרת "משחקי הרעב" נגרר, חלקית באשמתי, להקבלות בין המשחקים המתוארים בסדרה של קולינס למשחקי הגלדיאטורים ברומא. ככל שאני חושב על זה, אני מגיע למסקנה שקולינס עשתה שימוש לא נכון, או לפחות לא מושכל, בהקבלה לאימפריה הרומית. אני אנסה להסביר מדוע, ולומר לסיום משהו כללי על השימוש שעושים סופרי מדע בדיוני בדגמים היסטוריים.

בביקורות שכתבתי על שני הספרים שיצאו בעברית ("משחקי הרעב" ו"התלקחות") טענתי שהעולם הפוליטי שקולינס בונה לא הגיוני, בעיקר מכיוון שמשחקי הרעב הם הכלי העיקרי שבהם עושה הקפיטול שימוש לשליטה במחוזות. זה אינו הכלי היחיד – יש צבא וכוחות משטרה מקומיים, גדרות ואמצעי דיכוי אחרים – אבל משחקי הרעב מוצגים כדרך השליטה העיקרית. קטניס אומרת כבר בפתיחת הספר הראשון: "זאת היתה דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת אנחנו נתונים לרחמיו. כמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת." ("משחקי הרעב", עמ' 23-22) באותו פרק ראשון קטניס מציגה את מחוז 12 כמקום שבו השלטון המקומי רופף למדי והיא ואחרים לא מתקשים להפר את החוק כדרך אגב על בסיס קבוע, אבל משחקי הרעב הם איום תמידי ומפחיד. בספר השני אמצעי הפיקוח במחוז הופכים דרקוניים יותר ולכן אפשר היה אולי לצפות שהחשיבות של המשחקים תהיה פחותה, אבל דווקא שם, כאשר מתרחשים המשחקים הרבעוניים, גוברת חשיבותם של משחקי הרעב למדינה כולה שחלקה, סובלת מדיכוי חמור יותר מאשר מחוז 12.

בקצרה הטיעון שלי הוא שמשחקי הרעב אינם כלי שליטה יעיל במחוזות מכיוון שהם בונים גיבורים בפוטנציה – צעירים שגויסו בכפייה, שרדו התעללות של המשטר וחזרו הביתה עטורי תהילה כשהם נושאים תשורה של תוספות מזון למחוז כולו. אני חושב שהכשל הזה נובע מאנלוגיה לא נכונה שקולינס מנסה לעשות בין האימפריה הרומית ל"פאנם" שלה בנקודה זו. קולינס מנסה בבירור לחקות את המודל המפורסם של "לחם ושעשועים" – משחקי הרעב הם גם בידור להמונים וגם הבטחה לתגמול למחוז שממנו מגיע המנצח (שם המדינה, "פאנם", הוא רמז ברור לכך – זוהי המילה הלטינית ל"לחם", המשלים של השעשועים שהם המשחקים), אבל לא הקדישה מספיק תשומת לב לדגם שבו היא השתמשה.

אני חושב שצריך להזכיר בתחילת דיון ב"לחם ושעשועים" שזהו ביטוי סטירי שנטבע על ידי יובאנליס, הסטיריקן בן המאה השנייה לספירה. יובאנליס התייחס בו לתופעה אמתית ומתועדת מהתקופה הרפובליקנית ברומא (בעיקר) שבה אישים שאפתנים היו מממנים חלוקת לחם או חיטה לתושבי רומא ומשלמים עבור משחקי ראווה שכללו קרבות גלדיאטורים, כדי שיבחרו בהם למשרות. בתקופת הקיסרות נעשה שימוש בפרקטיקה הזו בעיקר כדי להרגיע את המוני תושבי רומא בעתות של אי-שקט. אבל יש שתי בעיות עם ההקבלה של קולינס שפוגמות ביעילות השימוש שלה בדגם "לחם ושעשועים" הרומי כאמצעי פוליטי בעולם של "משחקי הרעב". האחת נוגעת לטיבם של הגלדיאטורים בשני העולמות והאחרת לדרך שבה נעשה שימוש בטכניקה פוליטית זו.

הגלדיאטורים ברומא היו רובם ככולם עבדים. היו גם בני חורין שהיו לוחמים בזירה, אבל הם היו מיעוט קטן. יתר על כן, הגלדיאטורים היו מעמד נפרד של עבדים, שחלקם גודלו מילדות ללחימה, הם לא הועסקו בעבודות אחרות ולא בהכרח היה קשר בינם ובין עבדים אחרים. לא במקרה המרד של ספרטקוס פרץ בבית ספר ללימוד לחימה של גלדיאטורים. חלק מהגלדיאטורים היו מאוד פופולריים, אבל הם היו עבדים ואיש מעולם לא ראה בהם אנשים שווי זכויות, וודאי שלא אזרחים. הגלדיאטורים של קולינס הם אזרחים בני חורין (לפחות נומינלית), גם אם מדוכאים על ידי המשטר, שמגויסים בכפייה למשחקים והמנצחים מוחזרים לאחר המשחקים אל בתיהם כשהם עטורי תהילה. ככאלה, בני הנוער האלה הם סיכון פוליטי, כפי שמוכח בסדרה. גם אם אינם מנהיגים היוזמים מרידות, הם יכולים בקלות לשמש מוקד הזדהות וסמל למרידה שאחרים יוזמים. זה היה בלתי אפשרי באימפריה הרומית, כפי שההיסטוריה מראה. המרד של ספרטקוס היה מרד עבדים (הוא מכונה לעתים "מרידת העבדים השלישית") ולא התקוממות כללית, ואפילו לא כל העבדים באיטליה תמכו בו. ספרטקוס ורוב האנשים שנקבצו אליו היו זרים, לא איטלקים (ספרטקוס היה תראקי, שני שותפיו להנהגת המרד בתחילתו היו גאלים), ולא מעט מהעבדים האיטלקים פחדו מהמרידה. בשום שלב המורדים לא שאפו לבטל את מוסד העבדות או להפיל את השלטון של רומא, בניגוד למרידה שמתרקמת סביב דמותה של קטניס בסדרת "משחקי הרעב", שבפירוש מתריסה בפני השלטון. אין צורך לומר שאזרחים רומים לא הצטרפו למרד של ספרטקוס.

כשל נוסף בהבנת הכלי הפוליטי "לחם ושעשועים" נובע מחוסר ההבנה או מהתעלמות מכך שכלי זה מעולם לא כוון לשליטה בפרובינקיות, המקבילה של המחוזות בפאנם של "משחקי הרעב". "לחם ושעשועים" נועד אך ורק להפיס את דעתם של האזרחים בעיר רומא עצמה ולקנות את הצבעתם בבחירות. וזה לא מקרי, מכיוון שהכלי הזה יקר מאוד מחד, ומאידך יעיל רק לאוכלוסיות קטנות ולטווחי זמן קצרים. הכלים שבהם שלטה רומא בפרובינקיות היו שילוב של הפעלת עוצמה צבאית ישירה, הטלת אימה, הבטחה לחסות והגנה מפני אויבים מבחוץ, מתן אזרחות רומית והקלות במיסוי, יחד עם טיפוח דת מדינה והרבה אמצעים אחרים. אבל "לחם ושעשועים" מעולם לא הייתה מדיניות אימפריאלית, מכיוון שזה אינו כל יעיל לאימפריה. יתר על כן, כלי פוליטי זה היה חשוב יותר בתקופת הרפובליקה שבה היה צורך לקנות משרות מדי שנה מאשר בתקופת הקיסרות שבה נעשה בו שימוש בעיקר להרגעת התושבים בעיר רומא עצמה בתקופות של התמרמרות. כדי להמיר את זה לעולם של "משחקי הרעב", המקבילה של קולינס הייתה צריכה להתמקד בשימוש ב"לחם ושעשועים" ככלי לשליטה בקפיטול, ולא בפאנם כולה, אבל לא כך מצטיירים המשחקים בספרים. יש הרבה יותר מדי מאפיינים של משחקי הרעב של קולינס שאינם הגיוניים אילו היו מיועדים רק לתושבי הקפיטול – השידור שלהם לכל המחוזות, אילוץ התושבים לצפות בהם, הפיכת המנצח לגיבור עממי לאומי ומסע הניצחון ברכבת של המנצחים ועוד. יתר על כן, כל ממסד פוליטי שהצליח לשלוט במחוזות מרוחקים הפזורים על פני רובה של אמריקה הצפונית במשך 75 שנה חייב להיות מסוגל לראות את הסכנות שבמשחקים פומביים כאלה. קטניס בת ה-17 רואה אותן (ב"התלקחות") ואי-אפשר להאשים אותה בתחכום פוליטי כלשהו. יכול להיות שמה שהכשיל את קולינס היה הצורך שלה לשלב את התמה של תכניות ריאליטי עם העיקרון של "לחם ושעשועים" ולכן היא שיעבדה את ההגיון הפוליטי שלהם לאופי החדש שהיא העניקה להם, אבל לדעתי זה נובע גם מחוסר תשומת לב לדגם ההיסטורי שבו בחרה ומכך שהיא לא ירדה לעומק הפרטים של הרקע והאופי שלו.

אפשר לראות בכך מקרה מבחן לנושא הכללי יותר של השימוש בהיסטוריה בידי סופרי מדע בדיוני. ההיסטוריה יכולה להיות כלי עזר נהדר לסופרים בבואם לתאר עולמות חדשים וחברות חדשות. הם יכולים לשאול (או לגנוב) דפוסים, מבנים חברתיים ויחסים בין קבוצות חברתיות ומדינות. ההסיטוריה עוזרת לדעת מה עובד ומה לא עובד ואיך אנשים מגיבים למצבים חדשים וזרים להם. אבל השאילה הזו צריכה להיעשות מתוך היכרות מעמיקה של הדפוסים הנשאלים והבנה של התנאים שהולידו והפכו ליעילים את המבנים הפוליטיים והחברתיים שאותם שואל הסופר, ותוך התאמתם לעולמות החדשים שיוצרים הסופרים. העתקה של עקרונות או רעיונות לעולם אחר עלולה לעקר אותם ממשעותם ויעילותם, כפי שקרה ב"משחקי הרעב".