השמים נופלים

זהירות, ספוילרים! רשומה זו כוללת פרטי עלילה מהותיים לשתי עונות הסדרה Falling Skies שהופקו עד עכשיו.

ראיתי לאחרונה את שתי העונות הראשונה של "השמים נופלים", אני לא מתכונן לראות את העונה השלישית שאמורה להתחיל בקרוב. אנסה להסביר כאן למה.

העלילה הבסיסית של "השמים נופלים" היא אחת הוותיקות במדע הבדיוני – פלישת חייזרים לכדור הארץ. במקרה המסוים הזה הפלישה מוצלחת והחייזרים כובשים את כדור הארץ. גיבור הסדרה הוא טום מייסון, מרצה לשעבר להיסטוריה באוניברסיטת בוסטון וכעת סגן מפקד "גדוד המיליציה השני של מסצ'וסטס", שהם כמה מאות בני אדם המנסים לשרוד באזור בוסטון לאחר הפלישה. לטום שלושה בנים, שאחד מהם, בן, נחטף על ידי החייזרים הפולשים ושועבד לעבודה בכפייה על ידי "רתמה" – מתקן ביולוגי-טכנולוגי שמתחבר לחוט השרדה לאורך הגב והעורף. ראיתי את שתי העונות מכיוון שנראה היה שהיוצרים מצליחים לנצל את נקודת המוצא השחוקה הזו ולעשות אתה משהו מעניין.

אחת הביקורות ששמעתי על "השמים נופלים" היא שהיוצרים לא עושים שימוש במרכיב המדע הבדיוני של הנחת היסוד של הסדרה, ואני חושב שזו אינה ביקורת מוצדקת. הם מנצלים את הכלי הזה בשתי צורות הקשורות זו לזו. האחת היא ביצירת החברה החייזרית המורכבת, והאחרת היא ביחס של בני האדם למי ש"נוגעו" בידי החייזרים.

סקיטר מצוי

 החברה החייזרית המוצגת בסדר אינה אחידה, היא מורכבת מה"אדונים" ומה-skitters עושי דברם. החברים בקבוצות אלה שונים זה מזה במבנה הגוף שלהם, והדמויות שמות לב לכך. עוד לפני שהצופים (והדמויות) יודעים שהסקיטרים אינם החייזרים שיזמו את הפלישה, אחת מהדמויות מעירה על ההבדל בין דמותם בעלת שמונה הגפיים של הסקיטרים לבין מכונות המלחמה הדו-רגליות שלהם. הגילוי הזה של שני מעמדות בקרב החייזרים אינו מובן מאליו בהקשר העלילה השגורה, ומעניק לחייזרים של הסדרה פטנציאל להיות יותר מסתם מפלצות פולשות מן החלל.

אבל הגילוי המשמעותי יותר הוא שהסקיטרים הם למעשה בני מין משועבד כלשהו, ושהצורה שלהם היא תוצאה של תהליך השיעבוד הזה. גם עליהם הולבשה ה"רתמה", המולבשת על ילדים ונערים אנושיים שנלכדים. העובדה שבני אדם משועבדים עלולים להפוך לסקיטרים אם ההטמעה תימשך, מעניקה ממד של אימה עמוקה יותר מפני אבדן זהות ואנושיות, שנובע ישירות משימוש מושכל במדע הבדיוני – בניגוד לסתם מפלצות דמויות חרק המשתלטות על הארץ ביצירות פחותות. נעשה שימוש בטכנולוגיה החייזרית ובצורה הלא אנושית כאחד כדי לעורר איום רגשי אמתי ואמין (בדמויות ובצופים) מפני האפשרות שיכפו את ילדך להפוך ללוחם לא אנושי שיפנה נגדך. הגילוי הזה חיוני גם מאוחר יותר, כדי לאפשר הזדהות עם המורדים מבין הסקיטרים ותקווה להיפוך התהליך.

זרות הזהות והטכנולוגיה הגורמת אותה חיונית גם לאספקט אחר של הסדרה – היחס של בני האדם למי ש"נוגעו" בחייזריות. זה מתבטא באופנים אחדים. האופן הברור ביותר הוא ביחס לילדים שה"רתמה" המתמירה הוסרה מעליהם – וזה בולט ביותר ביחסם של אנשי "השני של מסצ'וסטס" לנערים בן וריקי, ילדיהם של חברים בגדוד שהרתמה הוסרה מהם והם שבו לחיק הגדוד. אך גורם זה מאפשר גם לתאר את היחס השונה של בן וריקי עצמם לחייזרים ששיעבדו אותם. במידה פחותה, היחס למי שנוגעו במגע עם החייזרים ניכר גם ביחס לטום שהושתל בו החרק החייזרי, ואפילו ביחס לדן (מפקד הגדוד) אחרי שהוא "הורעל" בנשיכת החייזר.

מבחן ה"אותנתיות" של יצירות ספקולטיביות הוא אם אפשר להוציא את המרכיב הספקולטיבי מהסיפור בלי לגרום שינוי אמתי בעולם, ביחסים ובעלילה. במקרה זה התשובה שלילית. כפי שאמרתי, בזכות החברה החייזרית המורכבת והפוטנציאל שלה עצמה ושל ההשפעה שלה על היחס לבני האדם שבאו אתה במגע ראיתי את שתי העונות הראשונות. אני לא אראה את העונה השלישית.

נואה ויילי בתפקיד טום מייסון

 אם לסכם את הסיבה בקצרה – זו סדרה אמריקאית מהזן המעצבן ביותר. הדמויות סטראוטיפיות ומשעממות: איש השלום שהפך לוחם; הפושע המתעלה על שנאתו לחברה (שהוא גם אתנחתא קומית); האב והבעל שהתגרש, אבל המלחמה משיבה אותו למשפחתו; הרופאה האכפתית וחסרת הפניות (אישה, כמובן, כי זה מה שנשים עושות). וכן הלאה. בחרו לכם סטראוטיפ, הוא שם.

במסורת זו, "השמים נופלים" חדורה בפטריוטיות אמריקאית כתובה בצורה גסה ומעצבנת. בתחילה השתעשעתי מכך שהסדרה מתרחשת בבוסטון (אתר הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות האמריקאית) ושם הגדוד שהוא רמיזה ברורה לאותה מלחמה. כאשר השורדים התבצרו בבית ספר על שם ג'ון פ' קנדי השעשוע פחת, ולנוכח הנאום חוצב הלהבות של טום בפרק האחרון של העונה הראשונה, המזכיר את קרבות לקסינגטון וקונקורד, סבלנותי פקעה סופית. כאשר קראתי טיפה על הסדרה התברר לי שבמקור התכוונו לקרוא לה "קונקורד", לפחות מזה שפילברג הוריד אותם.

בעונה השנייה שיר ההלל לחברה האמריקאית ולחוקה, שמנוגן במלוא העוצמה על פני הפרקים האחרונים של העונה, הפך מאוס באמת. אין רע בפטריוטיות האמריקאית, קשה לחמוק ממנה בסדרות האמריקאיות, אבל לפחות שתהיה כתובה היטב כמו בסדרות של ארון סורקין.

אבל בעונה השנייה לא רק זה מתדרדר. "השמים נופלים" רוויה בדרמה משפחתית כמו רוב הסדרות האמריקאיות של השנים האחרונות. הדרמה מוגזמת וכבדת יד כבר בעונה הראשונה, אבל בעונה השנייה היא מתדרדרת לכדי מלודרמה רגשנית ודביקה. וזה נכון לא רק לדרמה המשפחתית שם, אלא לכל הדרמה של הסדרה. היא הופכת בעונה השנייה פחות או יותר לאופרת סבון על כל פרטיה ודקדוקיה. ההופעה של מין חייזרי שלישי בפרק האחרון של העונה השנייה, המלווה בכיתוב "ידיד או אויב?", הזכירה לי יותר מכול את הסיומים של פרקי "בועות" הנפלאה עם סדרת השאלות המטופשות לקראת הפרק הבא. "השמים נופלים" הצליחה להפוך לפרודיה של עצמה.

יוצרי "השמים נופלים" התחילו לא רע בווריאציה על נושא ישן, אבל הצליחו לקבור את הפוטנציאל של הסרה הזו תחת מינוני יתר מופרעים של פאתוס זול.

סיכום אייקון

מה לא יהיה בסיכום הזה? פירוט של ההרצאות והאירועים שבהם נכחתי. מה כן יהיה בו? שני חלקים, הראשון יתייחס לאייקון באופן כללי, השני לאירועים שבהם אני השתתפתי.

דברים כלליים

בשעת הפולמוס הגדול על פיצול אייקון, נשמעה טענה שאייקון כפי שהוא היה ב-2008 ו-2009 כבר אינו "של החובבים", ולעומתה נטען שהדימוי והחזות חשובים יותר כי הם אלה שמקדמים את המדע הבדיוני בארץ. אבל הנקודה היא לא החובבים כחובבים, אלא החובבים כקהל. מה שקרה לאייקון בשנים האלה הוא שמתוך רצון ליצור חזות מסוימת, מתוך רצון שיכתבו עליו בעיתון, הוא התעלם מהקהל שלו. אין אף דרך אחרת להסביר הכללת רצועה של B-movies מקסיקנים. הנהלת אייקון בשלוש השנים האחרונות, לאחר הפיצול, הוכיחה שהיא שוב מודעת לקהל שלה. וזה התבטא לא רק בכך ששוב מצאתי את עצמי מייחל ליכולת להיות בשלוש הרצאות בעת ובעונה אחת, אלא גם בעניינים ארגוניים פשוטים. בעיות שהיו בשנים קודמות, תלונות שנשמעו, לא חזרו על עצמן השנה. אני לא אומר שהכנס היה ללא תקלות, אין אפשרות לעשות אירוע בסדר גודל כזה ללא תקלות, אבל אני חייב לציין את זה ולתת קרדיט עצום לתומר שלו, מנהל הכנס, ולצוות המופלא שלו.

האירועים שלי

יום ג – פאנל אן מקאפרי

מנחה: קרן לנדסמן. פאנליסטים: ענבל שגיב-נקדימון, גלי גולן, נעמי כרמי ועבדכם הנאמן.

אני לא מעריץ מושבע של מקאפרי ולא בקיא בכתביה כמו המשתתתפות האחרות בפאנל, אבל הביטחון הפוחז שלי שאני יכול לדבר על כל דבר שבעולם בצורה משכנעת הביא אותי להסכים להשתתף בו. הקריאה מחדש של ספריה של מקאפרי שיצאו בעברית לקראת הפאנל הזה הייתה מאכזבת במידת מה בגלל שהיא ניפצה לי דימויים של קריאה שלה בעבר, אבל "הספינה המזמרת" עדיין ספר מעולה. הפאנל היה תענוג בזכות המנחה וחברותיי לפאנל, שתמיד יש להן דברים להגיד ששווה לשמוע. קצת הפריע לי העיסוק המוגזם בפיליטקה המגדרית בפאנל הזה, אני חושב שהחמצנו אפשרות להגיע לנושאים אחרים שקשורים בה.

יום ד – "חפור אינדי, חפור!"

אני מודה, ההרצאה הזו נולדה מתוך עצלות מסוימת. לא היה לי כוח להתעמק בספרות מדע בדיוני ולהעביר עוד הרצאה של ניתוח, אז נתליתי ב"שודדי התיבה האבדה" כתירוץ לדבר על ארכאולוגיה ולספר סיפורים שאני אוהב ומכיר. זו הייתה הרצאה שממש נהניתי להכין וממש נהניתי להעביר. אני חושב שגם הקהל נהנה, למרות האכזבה של חלק מהצעירים יותר בקהל שציפו להקרנה של הסרט.

יום ה – פאנל על ספרות נוער

מנחה: נדב מילר-אלמוג. משתתפים: סיגלית דיל, נועה רייכמן ואנוכי.

גוייסתי לפאנל הזה אחרי שאחת המשתתפות המקוריות נאלצה לבטל את השתתפותה, והבחירה בי לא הייתה מובנת מאליה. יש לי לא מעט ביקורת על רבים מספרי הנוער המתפרסמים בז'אנר כי אני חושב שיותר מדי מהם מזלזלים בקוראים שלהם. היה צריך להיות לי יותר אמון במנחה הפאנל שעשה עבודה נהדרת. למרות הרפתקאות אלה ואחרות שעברו על הרכב הפאנל, אני חושב שבסופו של דבר הוא עבד היטב. אני יודע שאני נהניתי בו.

סיכום סיכומי – עוד בבקשה.