מייוויל זכה בפרס קלארק

צ'יינה מייוויל זכה בפרס קלארק על ספרו The City & The city. בלינק, נאום הקבלה שלו.
(כאן - רשימת המועמדים.)

סטימפאנק באתר האגודה

מאמר של פול די פיליפו הסוקר כמה מיצירות הסטימפאנק של השנתיים האחרונות התפרסם באתר האגודה. סיפור מתוך גיליון 6 של כתב העת "סטימפאנק" נמצא בתרגום בימים אלה.

ושוב תודה לפול די פיליפו על הנכונות לאשר לנו לפרסם את המאמר. לקח לו בערך שעתיים לענות לי שהוא ישמח להרשות לנו לפרסם את המאמר.

מאמר באתר האגודה

הנושא של אייקון האחרון היה "עיר העתיד", ובמסגרתו השתתפתי בפאנל על ערים ישראליות. הרציתי על חיפה בסיפוריו של לביא תדהר, ולא מזמן הצלחתי סוף-סוף להפוך את זה למאמר ולפרסם אותו באתר האגודה.

נובלה של לביא תדהר מתפרסמת בהמשכים

למקרה שאתם לא מנויים לבלוג של לביא - הנובלה שלו "ישו ודרך שמונת המשעולים" מתפרסמת בהמשכים באתר של Apex. הפרסום לזמן קצוב (שבועיים, אאל"ט). אני מכיר אותה כי היא הייתה אמורה להתפרסם ב"חלומות באספמיה" וזכיתי לתרגם אותה. שילוב משעשע ומעניין של סיפורו של ישו עם "המסע למערב" היוצר נצרות בודהיסטית. אני מניח.

הערה על הלינק - יש ממנו קישור לחלקים הראשון והשני של הנובלה, אבל בו עצמו תמצאו את עלילות לביא ואורחיו הנועזים במאבקם בהררים יורקי עפר ואפר.

שתי אכזבות

קראתי לאחרונה שני ספרים שהיו לי תקוות מהם ושניהם התגלו כאכזבות. בלי ספוילרים.

בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
נרי הוא בחור בן שלושים שיודע לקרוא מחשבות. הוא מנצל את זה כדי לזכות אנשים שנאשמים בפשעים שלא ביצעו. נכון נשמע מבטיח על פניו? ולא בהכרח רק כספר מתח.
למעשה, זה ספר משעמם למדי. נרי, שיכול לקרוא את המחשבות של כולם, לא מצליח לצאת מהראש של עצמו אפילו לרגע אחד. אלה שלוש מאות ומשהו עמודים של פסיכולוגיזם מעצבן שסובב סביב הרצון הנואש של נרי שאבא שלו יאהב אותו. אי-שם בשני שליש הדרך כן קורה משהו מעניין, מפגש עם מישהו שיכול היה לההכניס לסיפור עניין, אבל אל דאגה – אורבך מזדרזת להטביע את נרי חזרה בראש של עצמו.

מרחבים מסתברים / וולטר ג'ון וויליאמס
הספר הזה הוא אכזבה עוד יותר גדולה, כי באתי אליו עם ציפיות יותר גבוהות. וויליאמס כתב את אחד הסיפורים הטובים שיצא לי לקרוא (ולתרגם, תודה רמי) בשנים האחרונות – העולם של אבא. הוא הצליח לעשות שם דבר מאוד מעניין עם האפשרויות של הדמיה והעלאת מוחות למחשבים. זה היה מקור אחד לציפיות. ב"מרחבים מסתברים" הוא מטפל בייחודיות, וחשבתי שהוא יעשה משהו מרשים לא פחות עם האפשרויות של תבונות-על מלאכותיות, אפשרויות של דיסמופיה של הגוף, יקומי כיס וכן הלאה. זה המקור השני לאכזבה.
למעשה וויליאמס מספר כאן עוד סיפור מלחמת האור בחושך, כשהוא מציב לתבונות-העל "חוקים אסימוביים" שיגבילו את היכולות שלהן (אני לא בטוח אם זה הביטוי המדויק, אבל אסימוב מוזכר שם). וינג'י וסטרוס העיזו לקחת את הייחודיות למרחקים עצומים, גם אם מדכאים לעתים. וויליאמס כאן שייך לקבוצה הגדלה והולכת של סופרים שמוצאים דרך להתחמק מהמשמעויות האמתיות של הייחודיות, להזכיר אותה בלי להתייחס אליה. סטרוס עושה ב"אקסלרנדו" שימוש בטכנו-בבל (ולא רק בבל) כדי לבנות את העולם שלו בצורה מרתקת, וויליאמס משתמש בו כדי להמציא כלי נשק מופרכים.
אבל זה היה שולי, אם הסיפור היה טוב. כפי שאמרתי, זה עוד סיפור מלחמת גוג ומגוג שחלקים גדולים מדי ממנו פשוט משעממים. אם זה לא גרוע דיו, וויליאמס מפספס את ההזדמנות להפוך את הסיפור להרבה יותר מעניין על ידי סיפור שני הצדדים למלחמה. בשלב מסוים הוא מספר את סיפורו של הרשע, אבל עושה את זה בצורת פרק שכולו נאום מתלהם באוזני הגיבור השבוי. כמו בסרטים הגרועים יותר של ג'יימס בונד. יש שם סיפור מעניין, אבל וויליאמס היה צריך לספר אותו כעלילה מקבילה, לבנות את המפגש בין הפרוטגוניסט והאנטגוניסט שמתרחש אחרי שני שלישים של הספר על פני כל התקופה ולהראות את לידתו של הנבל ואת הרציונל של פעולותיו. זה אפשרי, זה שם. זה היה יכול להיות ספר טוב.
קטעי השירה שיש בספר (הגיבור הוא משורר לעת מצוא) בינוניים, ואת שני הפרקים האחרונים היה צריך להוריד בעריכה.
מילה על התרגום (כי פטור בלא כלום אי אפשר לצאת). "קדמת עדן" עדיין לא עורכים ומגיהים את התרגומים שלהם, לפחות לא באופן מקצועי. לדוגמה, הייתי רוצה להאמין שעורך לשון או מגיה היו עולים על כך שכאשר מתארים בניין ככזה שאין בו "זוויות נכונות", סביר להניח שהכוונה הייתה דווקא לזוויות ישרות. בהקשר, דרך אגב, זה הרבה יורת בולט. יונתן בר שמתרגם רבים מהספרים של "קדמת עדן" משתפר, והתרגומים שלו כיום טובים (הרבה יותר טובים מבעבר), אבל נקודת התורפה שלו היא בשמירת מבנים אנגליים בעברית. הוא מצוין, דרך אגב, כאשר צריך למצוא פתרונות יצירתיים למשחקי מילים.