24.6.2017

הוגו 2017 – הנובלות המועמדות



זו סקירה מאוד חלקית, אבל מבין הקטגוריות הקצרות השנה זו הקטגוריה החלשה ביותר. לא הייתה אף נובלה מאלה שקראתי שהתלהבתי ממנה, ובקושי הצלחתי ליהנות מהן.

The Ballad of Black Tom by Victor LaValle (Tor.com Publishing)
לאוול מספר סיפור בעולם המיתוס של לאבקראפט, הממוקם בניו-יורק של שנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת. הסיפור לא רע, הוא מעניין וקריא אבל לא סיפור גדול לטעמי.
אבל מה שעניין אותי בעיקר הוא העובדה שיש פה מעין reclaiming של העולם של לאבקראפט. הגזענות של לאבקראפט ידועה מזמן, והיא אחת הסיבות לכך שהפסלון של פרס הפנטסיה העולמי, שהיה בדמותו של לאבקראפט, שונה לאחרונה. (לפני שאבירי "PC הרס את הז'אנר יקפצו – היו סיבות נוספות, ושווה להזכיר שאחד מחבריו הטובים של לאבקראפט סירב בזמנו לקבל את הפסלון בטענה שהוא נראה כמו קריקטורה.) הגיבור של הסיפור הוא שחור ולבני מיעוטים יש בו תפקיד חשוב, ששונה מהיחס הרגיל של לאבקראפט אליהם. בעיניי הסיפור מעניין כי הוא מעיד העניין המתמשך שיש בעולם המיתוס של לאבקראפט, שמונים שנה אחרי מותו וכמאה שנים אחרי שהוא יצר אותו.

The Dream-Quest of Vellitt Boe by Kij Johnson (Tor.com Publishing)
לא קראתי את הנובלה הזו. לא אהבתי שום דבר של ג'ונסון שקראתי, ואפילו לא נהניתי מסיפור שלה גם בלי לאהוב אותו. לפני חמש שנים אמרתי שאין לי כוונה לקרוא עוד דברים שלה, ואני עומד מאחורי אמירה זו.

Every Heart a Doorway by Seanan McGuire (Tor.com Publishing)
זו נובלה שלא מצליחה להחליט מה היא רוצה להיות, ולא מצליחה להיות שום דבר. יש שם קונספט מעניין של דלתות שנפתחות לעולמות פנטסיה בפני נערות (בעיקר) שצריכות אותם כמפלט מן העולם הזה. בדרך כלל הצורך הזה נובע (עד כמה שאנחנו לומדים) בגלל בעיות של מיניות וזהות מינית שבגללן קשה לאתן נערות בעולם שלנו. הסיפור מתרחש בפנימייה שבה לומדות נערות שמסיבות אלה ואחרות נאלצו לחזור לעולם שלנו, שלא מקבל אותן.
אבל מגווייר לא באמת עוסקת באף אחד מן הנושאים האלה אלא רק מזכירה אותם מפעם לפעם ולא מראה לנו התמודדות אמתית של הנערות עם העולם. ואז הכול מתבלגן כי היא מחליטה לדחוף פנימה משום מקום תעלומת רצח עם מניעים לא משכנעים (בין השאר כי הדמות של הרוצחת שולית מאוד) ופתרון לא משכנע.
הנובלה הזו צריכה לוותר על אחת מהתמות שלה ולהתרכז באחרת בצורה טובה, או להפוך לספר. מגווייר כותבת מיומנת כך שהיא קריאה, אבל היא נראית כמשהו לא ערוך.

Penric and the Shaman by Lois McMaster Bujold (Spectrum Literary Agency)
בחמישה-עשר האחוזים הראשונים של הנובלה הזו שלושה אנשים יושבים בחדר, ומספרים זה לזה מה היה קודם. אין לי מושג מה קורה אחר כך כי לא טרחתי להמשיך. זו כתיבה גרועה והיא לא הצליחה להציג את העלילה או הדמויות שבדרך שגרמו לי לרצות להמשיך לקרוא.
הנובלה היא חלק מסדרת פנטסיה שבוז'ולד כותבת כרגע.

A Taste of Honey by Kai Ashante Wilson (Tor.com Publishing)
מאחורי כל זה מסתתר סיפור טוב. באמת. הוא עוסק במיניות ומשפחה ונאמנות ואהבה ואבהות ועוד כל מיני דברים חשובים ומעניינים. ויש גם עולם מעניין שמשלב קסם ומדע. אבל ממש לא אהבתי את הסגנון של הסיפור הזה. שכבות על שכבות של תיאורים מיותרים שמסתירים את הסיפור הטוב שמתחבא מאחוריהן, ואני לא אוהב תיאורים. בשלב מסוים פשוט התחלתי לדלג על החלק המרכזי של פסקאות תיאורים וחיפשתי את הדיאלוגים כדי למצוא את המשך הסיפור.
אני מניח שהבחירה של וילסון היא מודעת ומכוונת, אבל זה פשוט לא סגנון שאני אוהב.

This Census-Taker by China Miéville (Del Rey / Picador)
עוד נובלה שלא קראתי, ולא בגלל שמי שהכניסו אותה לרשימה הם הכלבלבים. (קחו שנייה לחשוב על העובדה שווקס דיי והחבר'ה שלו הכניסו לרשימה טרוצקיסט מוצהר. עכשיו נמשיך.) השארתי אותה לסוף כי אני לא מחבב את מייוויל. קראתי כמה דברים שלו, ואף אחר מהם לא הצליח לתפוס אותי. אני רואה את הברק, אני רואה את החדשנות, אבל לא מצליח להתלהב מהם. ופשוט נגמר לי הזמן. את השבועיים שנותרו עד תאריך ההצבעה להוגו אני צריך להקדיש לעבודה על "היֹה יהיה", ואני מעדיף לקרוא דברים אחרים שמחכים לי ואני מחכה להם.

באמת שאין לי מושג למי אצביע. כנראה לאוול יקבל את קולי למקום הראשון ואחריו וילסון או מגווייר במקום השני.

20.5.2017

הוגו 2017 – הנובלטות המועמדות



באופן כללי, הנובלטות טובות יותר מן הסיפורים הקצרים השנה. גם כאן כל היצירות פרט למועמדת שהכניסו הכלבלבים החולים נכתבו בידי נשים. אפשר לראות בהן משהו מעניין לגבי הפנטסיה בשנים האחרונות שאדון בו בסוף הרשומה הזו. אני משתדל לא לכלול יותר מדי ספוילרים כאשר אני דן בסיפורים, אבל אני מזהיר כאן שבדיון בסוף אכלול ספוילרים. לטעמי הם כלליים לא גורעים דבר מן הסיפורים, אבל ראו הוזהרתם.

Alien Stripper Boned From Behind By The T-Rex by Stix Hiscock (self-published)
אני מניח שאפשר להבין מהכותרת במה מדובר. זה מועמד שהוכנס על ידי הכלבלבים החולים, שחיפשו כותב פורנו דינוזאורים אחר אחרי מה שצ'אק טינגל עשה להם בשנה שעברה.

The Art of Space Travel by Nina Allan (Tor.com, July 2016)
הסיפור הזה של אלן הוא טוב, אבל אפשר לטעון שהוא לא בדיוק מדע בדיוני. הגיבורה, בת לאם יחידנית שמצבה המנטלי מתדרדר, היא אחראית משק הבית במלון גדול ליד שדה התעופה הית'רו. שני אנשי צוות של המשימה המאוישת השנייה למאדים (הראשונה נכשלה בהמראה) עומדים להתגורר במלון מה שמעורר מרבצם זיכרונות שלה.
זהו סיפור שבמרכזו עומדת מערכת היחסים של הגיבורה עם אמהּ, שעבדה על משימת מאדים הראשונה. אלן עוסקת בניסיון של הגיבורה להתמודד עם המצב של האם, בניסיונות שלה לאורך כל חייה להגדיר את מקומה בעולם ובעיסוק שלה בחלל שהוא אביה הנעדר. הסיפור כתוב היטב, הוא מעניין וקולח ורגיש, אבל האלמנט הספקולטיבי בו הוא כמעט זניח.

The Jewel and Her Lapidary by Fran Wilde (Tor.com Publishing, May 2016)
לטעמי הסיפור החלש ביותר מבין המועמדים. בעמק האבנים הטובות (Jeweled Valley) יש אבנים יקרות שיכולות להשפיע על בני אדם. יש אנשים מסוימים שיכולים לשמוע אותן ולדבר אליהן כך שישפיעו על אחרים, אבל יש לרסן את הכוח הזה אחרת הוא יגרום להם לשיגעון. כך נוצרה ברית בין אותם Lapidaries (לוטשי אבנים או תכשיטנים) לשליטי העמק, שנקראים Jewels. לכל אחד מבני המלוכה יש לוטש או לוטשת שמלווים אותו מילדותו, קשורים אליו בשבועות שמאפשרות ללוטשים לשלוט בכוח האבנים ולבני המלוכה להפעיל את הכוח הזה על שוכני העמק ואויביו. הסיפור נפתח אחרי ארבע מאות שנות שלום בבגידה ופלישה שעלו בחיי כל השליטים וכל הלוטשים, פרט לנסיכה אחת וללוטשת שלה, שתיהן בשנות העשרה שלהן והן צריכות להתמודד עם הצבא הפולש.
הבעיה של הסיפור הוא שהוא פשוט לא כתוב היטב. למשל, אם לא די בכך שוויילד מתארת את המצוקה שבו הנערות מוצאות את עצמן, היא אומרת במפורש ארבע או חמש פעמים שגורל הממלכה כולה מוטל על כתפי שתי נערות צעירות, כאילו היא לא סומכת על הקוראים. נוסף לכך הדרך שבה הסיפור בנוי רומזת באופן ברור איך הן יבחרו כאשר יצטרכו להחליט החלטה הרת גורל, והדמות של מפקדת הכוח הפולש מתנהגת בטיפשות ללא כל סיבה פרט לקידום העלילה. די נהניתי מספר הביכורים של ויילד שקראתי בשנה שעברה, אבל הסיפור הזה ממש לא באותה רמה.

The Tomato Thief by Ursula Vernon (Apex Magazine, January 2016)
זה סיפור ממש חמוד. סבתא הארקן גרה בשולי העיירה הקטנה שלה אי-שם בשולי המדבר של דרום-מערב ארצות הברית, ובין השאר מגדלת בגינתה את העגבניות הטובות ביותר שאי-פעם מישהו אכל בכלל. כאשר גונבים לה את העגבניות, היא נחושה בדעתה לתפוס את הגנב. זה יוביל אותה להתמודד עם כוחות קסם לא קטנים, ויאלץ אותה לגייס את כל הכוחות שיש לה.
מבחינת מיקום וזמן, זה מערבון. הסיפור מתרחש בדרום-מערב ארצות הברית בשנים שלאחר בוא הרכבות, אבל זה ממש לא סיפור של מערבונים. ורנון לוקחת את המוטיבים המוכרים של הרכבות, אנשי הכספים מן המזרח, העיירות הקטנות של המערב, ועושה אתם משהו חדש ומרתק, בלי שום אקדוחנים. זהו סיפור שבו הפנטסיה שואבת מהסביבה המקומית, אבל גם ממקורות מרוחקים.

Touring with the Alien by Carolyn Ives Gilman (Clarkesworld Magazine, April 2016)
אמרתי בעבר שאני מינימליסט ושעבורי סיפור יכול להיות שני אנשים מדברים בחדר, אם זה מה שהוא צריך. "סיבוב עם החייזר" הוא כמעט סיפור כזה. יום אחד, משום מקום, הופיעו ספינות חלל חייזריות במקומות שונים בכדור הארץ, כיפות בלתי חדירות שפשוט ישבו במקום שבו צצו ולא עשו כלום. חצי שנה אחר כך, כשלכולם די נמאס לדווח על הכלום שלא קורה, יצאו מהן בני אדם (אחד מכל ספינה) שטענו שנחטפו כילידים והם משמשים מתורגמנים עבור החייזרים. אייברי היא נהגת בחברה המתמחה בשירותי תובלה מיוחדים, והיא נשכרת להסיע באוטובוס מיוחד את אחד מן המתורגמנים האלה, ליונל, מוושינגטון הבירה לסנט לואיס.
זהו סיפור מסע וסיפור של מערכת היחסים ההולכת ומתפתחת בין ליונל ואייברי. הוא עוסק בזהות, אישיות והכרה, בזיכרון ובשכחה, בבדידות ובחברה. זה סיפור מינורי במובן שאין בו פירוטכניקה אבל זהו סיפור מעמיק והוא מצדיק קריאה נוספת. הכתיבה של גילאם נהדרת לטעמי ואני ככל נראה אתלבט בינו לבין הסיפור של וונג איזה מהם יהיה ראשון ואיזה שני.

You’ll Surely Drown Here If You Stay by Alyssa Wong (Uncanny Magazine, May 2016)
שוב אנחנו במערב הפרוע, ושוב עם סיפור לא מערבוני בעליל. קצת יותר קשה למקם את הסיפור של וונג בזמן מאת זה של ורנון (הרמז הגדול בסיפור של ורנון הוא הגעת הרכבות) אבל הוא מכיל מרכיבים מורכים מן המערבונים – עיירת הספר המדברית הקטנה, תעשיית המכרות והמסבאה/בית בושת. הגיבור שלו הוא נער העובד באותה מסבאה בעיקר בניקיון ובמטבח, אם כי וונג רומזת מאוד במפורש שהוא מעורב גם בתעשיית המין של המקום. אבל הנער הזה ניחן בכוחות שאותם ירש מהוריו ואותם יש אנשים שמבקשים לנצל. זה יאלץ אותו להתמודד עם מערכות היחסים שלו עם האנשים שסובבים אותו, ולהגדיר את מקומו בעולם היום-יומי והפנטסטי כאחד.
כבר אמרתי יותר מפעם אחת שאני אוהב את הכתיבה של וונג. זה גם מכיוון שהיא כותבת דמויות מצוינות ומערכות יחסים טובות, וגם מכיוון שמערכות הקסם שלה חדשות ומעניינות. את שני אלה אפשר לראות בסיפור המצוין הזה, שכפי שכתבתי לעיל הוא אחד משני המועמדים שלי לזכייה.

כמה מילים על פנטסיה חדשה ופנטסיה עכשווית
[הדברים להלן כוללים ספוילרים כלליים לסיפורים של ורנון ושל וונג]
הפנטסיה החדשה, שצמחה במאה העשרים, נשענת הרבה על מסורות אירופיות – אגדות, מעשיות עם ומרכיבים אחרים שצמחו בימי הביניים ובראשית העת החדשה וקיבלו את הצורה הספרותית שלהם במאות ה-18 וה-19. המסורות האלה, והדרך שבה עוצבו בספרות עד צמיחת הפנטסיה החדשה, כוללות הרבה מבנים ומוסכמות של מעמד חברתי ומגדר (וגם של גזע) שמצאו את דרכם אל תוך הפנטסיה החדשה, בעיקר בפנטסיה הנוחסתית. (ג'ון גרנט, במאמרו "להתיר את גוליבר", מדבר על כך שהפנטסיה הנוסחתית הפכה כמעט רקורסיבית, בכך שיצירות שואבות בעיקר מיצירות קודמות בתת-הז'אנר הזה ומתייחסות רק אליו.)
המאפיין הזה פגע, בעקיפין, בפנטסיה העכשווית. יש קורפוס לא קטן של יצירות בפנטסיה העכשווית (נגיד, עשרים וחמש השנים האחרונות) שמנסה לעשות reclaiming לפנטסיה הנוסחתית. מדובר בסופרות וסופרים שגדלו תוך קריאת הז'אנר הזה ואוהבים אותו, אבל קשה להם עם אותן גישות ולכן הם מנסים לכתוב פנטסיה נוסחתית חדשה. הבעיה היא שיש התרכזות גדולה מדי בשבירת אותן תבניות, מה שהופך את הפנטסיה העכשווית הזו לצפויה ומשעממת פעמים רבות.
המקומות שבהם אנחנו יכולים למצוא את הדברים המעניינים באמת בפנטסיה העכשווית הם אלה שבהם הסופרים נוטשים לחלוטין את מסורת הפנטסיה האירופית של מאה השנים האחרונות. אנחנו רואים את זה בכתיבה פנטסטית שמתבססת על מסורות מאפריקה ומכל רחבי אסיה בשנים האחרונות, אבל יש גם תחייה ושכלול מסוים של תת-ז'אנר ותיק יותר, מה שמכונה Weird West.
הכנסת אלמנטים פנטסטיים למערב הפרוע, או הכנסת תמות של מערב הפרוע לפנטסיה, היא לא חדשה. "האקדוחן" מתוך "המגדל האפל" של קינג הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר, אבל אפשר למצוא דוגמאות לא מעטות אחרות. בין היצרות העדכניות יותר אפשר לציין Six Gun Snow White של קת'רין מ' ואלנטה שהיה מועמד להוגו בשנת 2014, אשר לוקח את סיפור שלגייה לתקופה ולאזור זה, והכרך הראשון שלPretty Deadly, הקומיקס המבריק של קלי סו דקוניק (כתיבה) ואמה ריוס (ציור) מתרחש בעיירות הקטנות ובמדבר האופייניים למערבונים וכולל נשים וגברים נושאי אקדחים.
בין הנובלטות המועמדות השנה יש שתי יצירות שאפשר לשייך אותן לתת-הז'אנר הזה, אבל יש להן דבר-מה אחר משותף, מעניין ועמוק יותר. שתיהן כוללות מערכות קסם או כוחות קסם שמתבססות על הרקע המערבוני, ולא רק מחדירות קסם לסביבה הקיימת. כך למשל בסיפורה של ורנון אנחנו נתקלים ב"אלי הרכבת" – כלי התחבורה הזה, שכל כך אופייני למערב הפרוע, הופך להיות כוח מיתי בפני עצמו ונוצר מנגנון אמוני סביבו. וזה בנוסף לאלמנטים שאפשר לזהות אותם כלקוחים מתוך המסורות של ילידי אמריקה. אצל וונג אפשר למצוא את המדבר עצמו ככוח מיתי – האנשה (ויותר מכך) של הסביבה המדברית עצמה שמקבלת מעמד של כוח קסום שיש לו אינטראקציה עם בני האדם ועם כוחות אחרים.
הפנטסיה העכשווית הזו, הפרשנות החדשה של Weird West שנראית מעמיקה ושונה יותר, היא מאוד מעניינת.

13.5.2017

הוגו 2017 - הסיפורים המועמדים



The City Born Great” by N. K. Jemisin (Tor.com, September 2016)
זהו סיפורו של צעיר הומלס בניו-יורק, שהוא הזמר, והמיילד, של העיר. בעולם של ג'מיסין ערים גדולות הן יצורים חיים ובשלב מסוים הן נולדות. אבל יש כוחות רשע שמנסים למנוע את הלידה הזו, ואז העיר במקום להיות יצור חי תהיה סתם מקום מגורים. בכל עיר, כאשר היא מוכנה להיוולד, יש מישהו שתפקידו להילחם ברשע הזה ולאפשר את לידת העיר.
התיאור הזה יבש מאוד ואולי נשמע מטופש, אבל ג'מסין כותבת אותו כך שהוא עובד. לטעמי היא מקדישה יותר מדי מקום לקרב של הגיבור שלה למען העיר שלו, והייתי שמח ליותר פיתוח של הדמות מעבר לרמזים שהיא זורקת שם. הוא לא הסיפור החביב עלי בין המועמדים, אבל הוא סיפור לא רע.

A Fist of Permutations in Lightning and Wildflowers” by Alyssa Wong (Tor.com, March 2016)
זה סיפור שעוסק בעיקר במוות, בשכול ובגעגוע, וביחסים בין אחיות (שבמקרה זה יש להן כוחות קסם). הוא נוגע גם ביחס של האחיות עם הוריהן הנוקשים ובתקיפה מינית (לא בתוך המשפחה). וונג כתבה סיפור על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם זעם ועם חוסר האונים שלנו מול העולם.
ככל שאני קורא סיפורים של וונג היא מזכירה לי את קלי לינק בדרך שבה היא משלבת את הפנטסטי ביום-יום כדרך לבטא רגשות, אבל וונג נגישה יותר וקריאה יותר מלינק שהיא לעתים קשה לקריאה. וונג, לטעמי, היא אחת הסופרות הטובות ביותר של סיפורים קצרים כיום. מבחינתי הסיפור הזה מתמודד עם הסיפור של אמל אל-מוח'תאר על המקום הראשון.

Our Talons Can Crush Galaxies” by Brooke Bolander (Uncanny Magazine, November 2016)
יש סיפור בשם "רעיות" של ליסה טאטל שהתפרסם בשנת 1979 ובו היא מתארת איך גברים שהתיישבו בכוכב לכת כלשהו הטילו מומים בנקבות של החייזרים דמויי האדם חיים בו ואילצו אותן ללבוש בגדים מגבילים שיגרמו להם להיראות כמו נשים אנושיות. הם "נשאו" את ה"נשים" האלה כדי שיוכלו לשרתם כעקרות בית ולצורכי מין. הסיפור של בולנדר הזכיר לי את "רעיות" כי גם בו גבר אונס חייזרית, אם כי הפעם היא נמצאת בכדור הארץ בדמות אישה. זו הייתה טעות, מכיוון שהגזע החייזרי הזה, כפי שרומז השם, הוא רב-עוצמה מאוד והאנס עומד לשלם. בגדול.
הבעיה של הסיפור (הקצרצר) הזה לדעתי היא הצורה שבה הוא כתוב. רובו כתוב בצורת bullet points ולא כסיפור:
"· זה קרה."
"· אלה הכוחות שלנו."
"· זה מה שיקרה."
אני יכול לחשוב על כמה סיבות לכתוב את זה כך, כמעין דו"ח, (הדגשת זרות, הבעה של ריחוק רגשי, הדגשת העליונות על בני האדם) ואני לא חושב שזה תורם לסיפור כיצירה ספרותית. זה נראה קצת כמו התחמקות.

Seasons of Glass and Iron” by Amal El-Mohtar (The Starlit Wood: New Fairy Tales, Saga Press)
הסיפור הזה הוא חלק מאסופה שבה סופרים התבקשו לספר מחדש מעשיות מוכרות וכוללת סיפורים טובים רבים, ו"עונות של זכוכית וברזל" הוא אחד הטובים שבהם. אמל אל-מוח'תאר לקחה שתי מעשיות "הר הזכוכית" ו"הפר השחור מנורוויי", שילבה אותן ושינתה אותן והפכה אותן לסיפור מקסים. במעשיות האלה, כמו בהרבה מעשיות, יש נערות או נשים צעירות שגזרת גורל ו/או קסם מזמנים להן גורל מר. אמל אל-מוח'תאר לקחה את שתי הגיבורות האלה שלה והעניקה להן את היוזמה לנסות ולמצוא דרך להיחלץ מהגורלות האלה, לשבור את תבנית המעשייה ואת התפקיד המסורתי שלהן. וכל זה בכתיבה נהדרת.
סיפור מעולה, שאני מניח שאכריע בינו לבין הסיפור של וונג רק ברגע האחרון.

That Game We Played During the War” by Carrie Vaughn (Tor.com, March 2016)
הסיפור מתרחש מעט לאחר תומה של מלחמה בין שתי מדינות, שתושבי אחת מהן ניחנו ביכולת לקרוא מחשבות. המספרת, ששייכת למי שאינם יכולים לקרוא מחשבות, הייתה אחות צבאית במלחמה. בזמן המלחמה היא ראשית טיפלה באחד משבויי האויב, ומאוחר יותר נפלה בשבי והייתה במחנה שבויים שהוא היה אחד הקצינים שפיקדו עליו. היא באה כעת לבקר אותו בבית החולים שבו הוא מתאושש מהפציעות שלו. אנחנו לומדים על היחסים ביניהם תוך כדי שהם סוגרים מעגל.
זה סיפור על פיוס והחלמה, על גישור על פערים ועל ניסיון להסתדר עם מי שמפחידים אותך. הוא לא סיפור גרוע, אבל הוא גם לא ממש שבה אותי. משהו בו לא עבד בשבילי, וקשה לי לומר מה בדיוק.

“An Unimaginable Light” by John C. Wright (God, Robot, Castalia House)
לא קראתי את הסיפור ואין לי כוונה לקרוא אותו. רייט הוא הסופר האהוב על ווקס דיי והכלבלבים מוכי הכלבת שלו והם הצליחו לדחוף את הסיפור הזה לרשימת המועמדים. אבל בלי קשר רייט הוא סופר גרוע. לפני שנתיים קראתי את כל הסיפורים שלו שהכלבלבים הצליחו לדחוף לרשימות המועמדים (חמישה) והם היו גרועים כולם.
~~~~~~~~
כל הסיפורים המועמדים ברצינות (אני לא מתייחס לרייט, הוא לא שווה התייחסות) נכתבו על ידי נשים וארבעה מתוך החמישה מסופרים מנקודת המבט של נשים. הגיבור של ג'מסין, דרך אגב, הוא הומוסקסואל. אלה סיפורים שהמשותף להם הוא העיסוק במערכות יחסים, וניצול יפה של האלמנט הספקולטיבי לצורך הסיפור. כאמור, אני מתלבט בין אל-מוח'תאר לוונג, ואני מאמין שאחת מהן גם תזכה (אם כי התחזיות שלי כבר התבדו בעבר פעמים רבות).