1.8.2017

הדיבוק הלא נכון – פני דרדפול, עונה 1



רשומה זו מכילה ספוילרים לעונה הראשונה של פני דרדפול. אם אתם רגישים, זה הזמן לעזוב.


עדיין פה? על אחריותכם.
שתי הבעיות העיקריות של פני דרדפול נובעות מסיבה אחת, חוסר היכולת של היוצרים, ג'ון לוגן וחבריו, לעצור בזמן את ההתאהבות שלהם בפורמט. "פני דרדפול" המקוריים, כפי ששמעם מעיד עליהם, היו פרסומים זולים (הם נמכרו בפני אחד) שהכילו סיפורים מזעזעים על ערפדים, רוצחים, אנשי זאב, הוצאות להורג ושאר נושאים משעשעים ומרוממי רוח. פרסומים אלה היו פופולריים להפליא בחברה הוויקטוריאנית (מסיבות מעניינות, שלא זה המקום להיכנס אליהן), והכילו את המרכיבים שעובדו באותה תקופה ומעט מאוחר יותר לבסיס של סיפורי האימה המודרניים בשלל צורותיהם. את החומרים האלה עיבדו היוצרים לסדרה שלהם.

הבעיה האחת, והקטנה מן השתיים, היא שהניסיון של היוצרים להגיע לכוווול המוטיבים האלה הופך את הסדרה קצת לקטלוג, ולא ליצירה עצמאית. בשלב מסוים הצופה מפסיק להיות מופתע ולהתענג על אזכורים למוטיבים מוכרים, ומתחיל לסמן "וי" עליהם כאשר הם מופיעים. או לפחות זה מה שקרה לי. זה הפך את הגילוי אודות טבעו של איתן צ'נדלר, שמגיע לקראת סוף הפרק האחרון, למתבקש אפילו אם כמוני לא זיהיתם את השם.

זה גם גורם לסדרה להיות קצת משעממת, כי רבות מהסצנות, במקום להתקיים בפני עצמן, נראות כמו מחוות לדברים שראינו בעבר. פרק שבע למשל, המתאר את ונסה אייבס הנלחמת בדיבוק, מעלה הדים של עשרות סצנות של אנשים אחוזי דיבוק שראינו בעבר, ו"מגרש השדים" בראשן. זה בולט שם במיוחד, אבל ניכר גם בלא מעט סצנות אחרות.

כל הסיפורים האלה כרוכים סביב סיפור מרכזי אחד, ושם נעוץ הכשל העיקרי של הסדרה. זהו סיפורם של ונסה אייבס (אווה גרין), אישה בשנות ה-30 שלה, וסר מלקולם מארי (טימותי דלטון), גבר בעל נכסים בשנות ה-60 לחייו. סר מלקולם הוא חוקר ארצות שבילה זמן רב במסעות באפריקה, וונסה הייתה חברת ילדות של מינה, בתו, וכעת חיה בביתו. שניהם אחוזי דיבוק, ולכך התייחסתי בכותרת הרשומה.

על מקור הדיבוק של ונסה אנחנו לומדים בפרק חמש. ערב חתונתה של מינה, ונסה שכבה עם ארוסה של מינה, מה שהוביל לביטול הנישואים, להרס החברות בין משפחות אייבס ומארי, לנישואיה של מינה לג'ונתן הארקר (מ"דרקולה" של סטוקר) ולכך שמינה הפכה לעושת דברו של "האדון", הלא הוא ערפד רב עוצמה. מעה זה גם הוליך לכך שהשטן (או שד כלשהו) אחז בוונסה. למה זה פתח לו פתח לרדוף אותה? לא ברור.

[הערת אגב – אני לא האדם הנכון לכתוב פרשנויות פמיניסטיות כי אני לא מכיר מספיק את הרקע התאורטי, אבל תליית חורבן שתי המשפחות, הפיכתה של מינה לערפדית ושל ונסה לרדופת שד במעשה הפיתוי האחד הזה (לא שהחתן המיועד היה צריך הרבה פיתוי) די זועקת לשמים.]

סר מלקולם לא אחוז בדיבוק שטני, הוא אחוז בדיבוק הרבה יותר מעניין – המצפון שלו. הוא מאוד היה רוצה להעמיד פנים שהתפוררות הבית הוויקטוריאני המושלם שלו היא אשמתה של ונסה (הקתולית, דרך אגב), אבל הוא חייב להתייצב מול העובדה שזו אשמתו. הלהט שלו לחקור את אפריקה שבשלו זנח את המשפחה; הסטנדרטים שהציב לבנו, שניסה ללכת בעקבותיו ומת באפריקה; הדחייה של מינה שהובילה לנישואיה ולגורלה. על כל אלה הוא משלם מחיר. הוא מבלה רוב העונה בהעמדת פנים שהוא יוכל לחדש את ימיו כקדם – הוא יחלץ את מינה מציפורני היצור שכישף אותה, ואז יוכל לצאת שוב למסעות באפריקה.

אבל היוצרים לא מיקמו את הדיבוק הזה במרכז הסדרה. הדיבוק שעומד במרכזה הוא השטן המנסה להשתמש בוונסה, וזה דיבוק משעמם. עלילתית וויזואלית. שני הפרקים שמתרכזים בסיפורה של ונסה (פרקים חמש ושבע) הם, לדעתי, הגרועים ביותר בעונה.

פרק חמש, כפי שאמרתי, הוא סיפור המוצא שלה, סיפור ידידותה עם מינה, הבגידה בה, היאחזותה בדיבוק וכן הלאה. בשוליים של הסיפור הזה מספרים לנו סיפורים מעניינים – את סיפור ההתפרקות של משפחות אייבס ומארי, את סיפור היחס של החברה הוויקטוריאנית (הבינונית-גבוהה) לנשים משוחררות מינית, את הסיפור של יחס החברה הזו למי שנתפסים כמשוגעים. אבל במקום, למשל, להקדיש מקום אמתי להוריה של ונסה המתמודדים עם מה שעוללו לבתם, אנחנו מקבלים שוטים ארוכים של ונסה בכותונת משוגעים כאשר מתיזים עליה מים מצינור, או שאנו רואים אותה בעיצומה של אורגזמה. כי זה יותר סקסי ומצטלם יותר טוב כנראה.

פרק שבע הוא סיפור ההתמודדות של ונסה עם הדיבוק בבגרותה, לקראת הפרק המאבק האפי של הפרק השמיני והאחרון בעונה. ושוב אנחנו מקבלים דקות ארוכות שלה כבולה למיטה, צורחת או מלחששת בקול צרוד דברים שלא הייתה יכולה לדעת או נאבקת בגברים שרוצים לשחרר אותה מהדיבוק. ושוב בשולי הפרק הזה אנחנו מתוודעים לסיפורים אחרים, מעניינים הרבה יותר, כמו למשל מה קרה לבנו של סר מלקולם באפריקה, ואיך זה השפיע עליו. אבל זה רק בשוליים, כאמור.

יתר על כן, הפרק הזה במידה ידועה בוגד בנקודה המרכזית שלו עצמו. במהלך הפרק סר מלקולם, ויקטור, איתן וסמבנה מגיעים למסקנה שאי-אפשר לעזור לוונסה, אלא זהו מאבק פנימי שהיא עצמה צריכה לנצח בו. אבל זה לא מה שקורה, ובסופו של דבר איתן הוא זה שמצליח לגרש את השד. לפחות זמנית.

שני הפרקים האלה היו יכולים להיות הרבה יותר מעניינים לא רק אם היה מוקדש בהם יותר מקום למלקולם, אלא גם אם הכותבים היו נותנים גם לוונסה דיבוק אנושי. יש בהם רמזים לאשמה שהיא חשה על מעשיה ותוצאותיהם, אבל אלה  לא מפותחים. יש רמזים לכך שהיא הצליחה למצוא דרך לחיות עם אשמה זו, ליצור את עצמה מחדש מתוך השברים, אבל לא ברור איך. וזה חבל. אם תוך כדי מלחמתה בשד העל-טבעי היא הייתה לא רק מתעלת את מינה ושאר שדים, אלא גם הייתה מתעמקת יותר גם בעצמה, שני הפרקים האלה היו יכולים להיות הרבה יותר משמעותיים.

אווה גרין היא שחקנית מעולה, אבל היוצרים של "פני דרדפול" כתבו לה תפקיד משעמם. הדיבוק שלהם עם סיפורי המסתורין והאימה, חומר הגלם שלהם, הביא לכך שהם התרכזו בדיבוק העל-טבעי והמשעמם, במקום בדיבוק האנושי והמעניין.

18.7.2017

וונדר וומן והבעיה התחקירית



יש סצנה, אי-שם לקראת הסוף של "וונדר וומן", שבה גל גדות נמצאת בבסיס גרמני, ומניפה מעל ראשה טנק. עד כמה שאני הצלחתי לראות, הוא נראה כמו טנק בריטי. אני מניח שלכותבים ולמעצבים של הסרט פתרונים לשאלה למה דווקא טנק בריטי, אבל אני מוכן לנחש. הטנקים הבריטיים מתקופת מלחמת העולם הראשונה היו גדולים יותר מהטנקים הגרמניים (ולכן מרשימים יותר) ובנוסף לכך הם אלה המוכרים יותר בציבור ומזוהים כ"טנקים".

הסצנה הזו חידדה לי את אחד ההבדלים בין "וונדר וומן" לבין "קפטן אמריקה" הראשון, שהוא במידה ידועה אחיו החורג של הסרט הזה ושביניהם השוויתי בראשי במהלך כל הצפייה. שני הסרטים מתרחשים במהלך מלחמת עולם, בשניהם הגרמנים הם הרעים, בשניהם יש תכנית לפיתוח כלי נשק חדשים והרסניים ושניהם משלבים גורמים ספקולטיביים בעולם האמתי. (עוד נקודת דמיון מתחת לתמונה כי היא ספוילר.*) המשוכה האחרונה הזו היא שהכשילה את כותבי "וונדר וומן" בעוד שכותבי "קפטן אמריקה" דילגו מעליה בהצלחה.

תכנית הנשק הספקולטיבית של "קפטן אמריקה" היא חלק ממרכיב ספקולטיבי הרבה יותר גדול בסרט. "הגולגולת האדומה" והמערך שלו הם ממלכה בפני עצמה בתוך המנגנון הנאצי הגרמני. מעבר למקור הכוח החדש יש להם בסיסים משלהם, מעבדות משלהם, מדים משלהם וחשוב מכול נשק משלהם. לכן אנו מבחינים פחות בטעויות בנשק, מדים וכו'. האלמנטים הספקולטיביים הרבה יותר נרחבים ושונים ולכן מעלימים שגיאות כאלה. וכאשר אנחנו כן רואים אותן, אנו נוטים לפטור אותן כחלק מן העולם הזר הזה.

ב"וונדר וומן" לעומת זה תכנית פיתוח הגז החדש היא חלק ממאמץ המלחמה הכללי. לכן, למשל, דחפו לשם את גנרל אריך לודנדורף שאמור לבסס את האמינות של העולם הזה. (בלי להיכנס כרגע לתפקיד של לודנדורף בתקופה שבה מתרחש הסרט, למה לעזאזל לא יכלו לאפר את השחקן כדי שידמה קצת יותר לאדם שאת דמותו הוא אמור לשחק?! לפחות תנו לו שפם מפואר.) מה שאומר שהתחקיר שלהם צריך היה להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר מוקפד כדי לא להיכשל בשגיאות כמו הטנק הלא נכון.

וזה נכון גם באופן כללי – ככל שהמרכיב הספקולטיבי המשולב בעולם היום-יום גדול יותר, כך קל יותר להחביא בו בעיות תחקיר. ותמיד יהיו בעיות תחקיר, כי תמיד תמצאו מישהו כמוני שהטנק ייראה לו לא נכון.**
* עוד משהו – אזהרת ספוילרים. תסריטאים יקרים של "וונדר וומן", אם אתם קוראים לגיבור האמריקאי החייל שלכם "סטיב" ונותנים לו כמעשה הירואי אחרון להקריב את עצמו במטוס מלא נשק סופר-מסוכן, אל תתפלאו אם בראש אני אקרא לו סטיב רוג'רס.
** למעשה היו כמה טנקים בריטיים מטיפוס VI שהגרמנים לכדו ועשו בהם שימוש במלחמת העולם הראשונה, אבל יש לנו תיעוד לא רע לגבי מתי ואיפה נעשה בהם שימוש.

9.7.2017

שוטים קדושים וציניקנים - פערי רגש בסיפורים של טיפטרי



אחד הדברים שהופכים את אליס שלדון, בכתיבתה כג'יימס טיפטרי, לסופרת כה טובה וכה מיוחדת הוא הצירוף המיוחד של הפרוטגוניסט והמספר ברבים מן הסיפורים שלה. אפשר להבחין בהם בשתי נימות שונות, שמשלימות זו את זו בתיאור העולם, אבל בעת ובעונה אחת יוצרות פער רגשי שמטלטל את הקורא.

הדמויות הראשיות של טיפטרי הן הרבה פעמים חסידים שוטים, שלא לומר קדושים שוטים. הן אחוזות אובססיה שמטביעה תחתיה את הצדדים הקשים והמכוערים של העולם שאליהן אותה אובססיה מוליכה אותן. את אחת הדוגמאות הטובות לזה אפשר לראות בסיפור And I Awoke and Found Me Here on the Cold Hill's Side. הגיבור של הסיפור מודע היטב לכאב ולסכנה שאליה מוליכה אותו האקסופיליה (משיכה מינית לחייזרים) שלו, הוא אפילו מזהיר את העיתונאי מפניה. אבל כאשר אנחנו קוראים את התיאורים שלו מה שניכר יותר מכול הוא הקסם, המשיכה, שאין לעמוד בפניה. אנחנו מאמינים להצהרה שלו שהדחף הבסיסי של האנושות הוא לזיין את החדש והלא מוכר ולהזדיין אתו, שזהו ציווי גנטי שנועד להבטיח מגוון גנטי. או לפחות, אנחנו מאמינים לאמונה שלו בכך.

מול הנימה הזו עומדת הציניות שמאפיינת פעמים רבות את קולם של המספרים של טיפטרי. אפשר לראות את זה בעמודים הראשונים של הסיפור The Girl Who Was Plugged In. הסיפור מתחיל בתיאור של הנערה המעוותת המשקיפה כאחוזת קסם (יחד עם שאר הקהל) על "האלילים הצעירים" המושלמים. קצת אחר כך היא מתמוטטת ומובאת לבית החולים. לאחר זמן מה היא מתאוששת מספיק כדי שתוכל, אומר המספר של טיפטרי, "למלא את השאלון שבלעדיו אי-אפשר למות, אפילו בעתיד".

אפשר לראות את שני הפנים האלה באופן בולט גם בספר היחיד של טיפטרי, "על חומות העולם". שם הפער ניכר בעיקר בניגוד שבין דמות נקודת המבט, דוקטור דניאל דאן, לבין הנבדקים בניסוי שהוא אחראי לבריאותם. דוגמה טובה היא הנבדקת שהוא מכנה "עקרת הבית". דאן הוא המשקיף מן הצד, הרופא שאינו חלק מן הניסוי אבל נוכח בכל חלק בו, ומנקודת מבטו אנו רואים את חוסר התוחלת (בתחילה) של הניסוי ואז את הסכנה שבו. היא, לעומתו, חסרת כל השכלה מדעית ואין לה הבנה אמתית של הניסוי שבו היא משתתפת (ניסיון להוכיח את קיומה של טלפתיה, לצרכים צבאיים) אבל היא מאמינה בו ונלהבת לו. ואחרי יצירת הקשר עם החייזרים היא זו שמקבלת ברצון את התוצאות הלא צפויות של הניסוי ומסתגלת לעולם החדש בקלות ובשמחה.

אני חושב ששני הקולות האלה מבטאים שני פנים של האישיות של אליס שלדון עצמה. הדמויות הראשיות של טיפטרי פעמים רבות לא מוצאות את מקומן בעולם. יש להן הכי פחות להפסיד והכי הרבה להרוויח. השאיפה למצוא מקום שיתאים להן גוברת על כל השיקולים האחרים. זה מבטא את החלק באישיותה של שלדון שגרם לה לומר פעם שהיא חיה בתוך גופה כמו בתוך נוכחות חייזרית. החלק האחר הוא הפן האנליטי באישיותה של שלדון, שגרם לה כבר מגיל צעיר לנתח את העולם שסביבה, וככל שהתבגרה הפך מיואש לנוכח חוסר הסיכוי לנסות לתקן את הפגמים שהיא ראתה בעולם הזה. הצירוף של שני הפנים האלה ביצירות של טיפטרי הופך אותן, עבורי לפחות, מחד מרתקות ומאידך מותירות חותם רגשי רב-עוצמה וייחודי.

24.6.2017

הוגו 2017 – הנובלות המועמדות



זו סקירה מאוד חלקית, אבל מבין הקטגוריות הקצרות השנה זו הקטגוריה החלשה ביותר. לא הייתה אף נובלה מאלה שקראתי שהתלהבתי ממנה, ובקושי הצלחתי ליהנות מהן.

The Ballad of Black Tom by Victor LaValle (Tor.com Publishing)
לאוול מספר סיפור בעולם המיתוס של לאבקראפט, הממוקם בניו-יורק של שנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת. הסיפור לא רע, הוא מעניין וקריא אבל לא סיפור גדול לטעמי.
אבל מה שעניין אותי בעיקר הוא העובדה שיש פה מעין reclaiming של העולם של לאבקראפט. הגזענות של לאבקראפט ידועה מזמן, והיא אחת הסיבות לכך שהפסלון של פרס הפנטסיה העולמי, שהיה בדמותו של לאבקראפט, שונה לאחרונה. (לפני שאבירי "PC הרס את הז'אנר יקפצו – היו סיבות נוספות, ושווה להזכיר שאחד מחבריו הטובים של לאבקראפט סירב בזמנו לקבל את הפסלון בטענה שהוא נראה כמו קריקטורה.) הגיבור של הסיפור הוא שחור ולבני מיעוטים יש בו תפקיד חשוב, ששונה מהיחס הרגיל של לאבקראפט אליהם. בעיניי הסיפור מעניין כי הוא מעיד העניין המתמשך שיש בעולם המיתוס של לאבקראפט, שמונים שנה אחרי מותו וכמאה שנים אחרי שהוא יצר אותו.

The Dream-Quest of Vellitt Boe by Kij Johnson (Tor.com Publishing)
לא קראתי את הנובלה הזו. לא אהבתי שום דבר של ג'ונסון שקראתי, ואפילו לא נהניתי מסיפור שלה גם בלי לאהוב אותו. לפני חמש שנים אמרתי שאין לי כוונה לקרוא עוד דברים שלה, ואני עומד מאחורי אמירה זו.

Every Heart a Doorway by Seanan McGuire (Tor.com Publishing)
זו נובלה שלא מצליחה להחליט מה היא רוצה להיות, ולא מצליחה להיות שום דבר. יש שם קונספט מעניין של דלתות שנפתחות לעולמות פנטסיה בפני נערות (בעיקר) שצריכות אותם כמפלט מן העולם הזה. בדרך כלל הצורך הזה נובע (עד כמה שאנחנו לומדים) בגלל בעיות של מיניות וזהות מינית שבגללן קשה לאתן נערות בעולם שלנו. הסיפור מתרחש בפנימייה שבה לומדות נערות שמסיבות אלה ואחרות נאלצו לחזור לעולם שלנו, שלא מקבל אותן.
אבל מגווייר לא באמת עוסקת באף אחד מן הנושאים האלה אלא רק מזכירה אותם מפעם לפעם ולא מראה לנו התמודדות אמתית של הנערות עם העולם. ואז הכול מתבלגן כי היא מחליטה לדחוף פנימה משום מקום תעלומת רצח עם מניעים לא משכנעים (בין השאר כי הדמות של הרוצחת שולית מאוד) ופתרון לא משכנע.
הנובלה הזו צריכה לוותר על אחת מהתמות שלה ולהתרכז באחרת בצורה טובה, או להפוך לספר. מגווייר כותבת מיומנת כך שהיא קריאה, אבל היא נראית כמשהו לא ערוך.

Penric and the Shaman by Lois McMaster Bujold (Spectrum Literary Agency)
בחמישה-עשר האחוזים הראשונים של הנובלה הזו שלושה אנשים יושבים בחדר, ומספרים זה לזה מה היה קודם. אין לי מושג מה קורה אחר כך כי לא טרחתי להמשיך. זו כתיבה גרועה והיא לא הצליחה להציג את העלילה או הדמויות שבדרך שגרמו לי לרצות להמשיך לקרוא.
הנובלה היא חלק מסדרת פנטסיה שבוז'ולד כותבת כרגע.

A Taste of Honey by Kai Ashante Wilson (Tor.com Publishing)
מאחורי כל זה מסתתר סיפור טוב. באמת. הוא עוסק במיניות ומשפחה ונאמנות ואהבה ואבהות ועוד כל מיני דברים חשובים ומעניינים. ויש גם עולם מעניין שמשלב קסם ומדע. אבל ממש לא אהבתי את הסגנון של הסיפור הזה. שכבות על שכבות של תיאורים מיותרים שמסתירים את הסיפור הטוב שמתחבא מאחוריהן, ואני לא אוהב תיאורים. בשלב מסוים פשוט התחלתי לדלג על החלק המרכזי של פסקאות תיאורים וחיפשתי את הדיאלוגים כדי למצוא את המשך הסיפור.
אני מניח שהבחירה של וילסון היא מודעת ומכוונת, אבל זה פשוט לא סגנון שאני אוהב.

This Census-Taker by China Miéville (Del Rey / Picador)
עוד נובלה שלא קראתי, ולא בגלל שמי שהכניסו אותה לרשימה הם הכלבלבים. (קחו שנייה לחשוב על העובדה שווקס דיי והחבר'ה שלו הכניסו לרשימה טרוצקיסט מוצהר. עכשיו נמשיך.) השארתי אותה לסוף כי אני לא מחבב את מייוויל. קראתי כמה דברים שלו, ואף אחר מהם לא הצליח לתפוס אותי. אני רואה את הברק, אני רואה את החדשנות, אבל לא מצליח להתלהב מהם. ופשוט נגמר לי הזמן. את השבועיים שנותרו עד תאריך ההצבעה להוגו אני צריך להקדיש לעבודה על "היֹה יהיה", ואני מעדיף לקרוא דברים אחרים שמחכים לי ואני מחכה להם.

באמת שאין לי מושג למי אצביע. כנראה לאוול יקבל את קולי למקום הראשון ואחריו וילסון או מגווייר במקום השני.