21.8.2016

הוגו 2016 – הערות קצרות

במשפט אחד – שוב החובבים הוכיחו שהכלבלבים למיניהם בעיקר נובחים ולא באמת מייצגים קבוצה גדולה של חובבים כפי שהם טוענים. הזוכים השנה עמדו בסימן מגוון ובסימן של שליטה נשית. לא התייחסתי לנושא הכלבלבים השנה בעיקר כי לא היה לי זמן, אבל חשוב לציין שככל הנראה נפער פער אמתי בין "העצובים" לבין ווקס דיי ו"מוכי הכלבת" שלו. הרשימה של העצובים הייתה הרבה יותר מגוונת וכללה יצירות כמו Ancillary Mercy של אן לקי, ספר שלישי בסדרה שהספר הראשון שלה גרם להם להעלות קצף על השפתיים וליילל אל הירח. מוכי הכלבת, כראוי לפשיסטים קטנים ומסודרים, הרכיבו רשימה של חמישה בכל קטגוריה ודבקו בה. (כאן אפשר למצוא את רשימות הכלבלבים והשוואה שלהן לרשימת המועמדים הסופית).

כפי שאמרתי, הפרסים עמדו בסימן של מגוון ושל שליטה נשית. פט קדיגן הגישה את הפרסים ולצדה מישהי שלא זיהיתי ומכיוון שהצטרפתי לשידור מאוחר לא קלטתי את שמה. נשים זכו בכל קטגוריות הספרות, אחת מהן סינית והאחרת ממוצא ניגרי; נשים זכו בשתי קטגוריות העריכה (אלן דטלו על סיפורים, שילה גילברט על ספרים); Uncanny כתב עת שחרט על דגלו את המגוון זכה במגזין מקצועי למחצה (ובין הצוות שלו זוכת ההוגו הראשונה ממוצא פיליפיני); סדרה על גיבורת-על זכתה בקטגוריית הטלוויזיה ("ג'סיקה ג'ונס").

כמה מילים על כמה קטגוריות
ספר – העונה החמישית / נ"ק גמיסין
רק התחלתי אותו לפני יומיים והפתיחה שלו נהדרת. עם כל העומס עד אייקון, ככל הנראה אתקדם בו לאט וזה חבל לי.
נובלה – בינתי / ננדי אוקורפור
היחידה שלא היה באחת הרשימות של הכלבלבים, אבל זכייה ראויה מאוד בלי קשר.
נובלטה – לקפל את בייגי'נג / האו ג'ינגפאנג
סיפור של סופרת סינית שהתפרסם ב-Uncanny ונכנס לרשימה של הכלבלבים מוכי הכלבת. זה... מוזר. לא קראתי אותו, אבל שווה לציין שזה סיפור מתורגם וזו השנה השנייה ברציפות שבה יצירות מתורגמות זוכות בהוגו.
סיפור – תמונות חתולים, בבקשה / נעמי קריצר
הסיפור היחיד שלא היה באחת מן הרשימות. אני לא ממש אהבתי אותו ואני מאמין שהכלבלבים ישתמשו בו בעתיד כעוד "הוכחה" לזה שמעדיפים לדפוק אותם ולתת פרסים לסיפורים לא ראויים.
סיפור גרפי – גיימן זכה על Overtures של סנדמן, מה שלא היה לא בלתי צפוי. גיימן עצמו לא היה באירוע, אבל שלח נאום קצר שנכנס בכלבלבים.
סרט – לבד על מאדים. קצת הפתיע אותי, חשבתי ש"מקס" או מלחמת הכוכבים החדש יזכו. וויר גם זכה בפרס קמבל לסופר מתחיל, ובשני המקרים אסטרונאוטים של נאס"א עלו לקבל את הפרס בשמו.
פאנזיןFile770 של מייק גלאייר. אני מציין את זה כי גלאייר (שזכה גם ב Fan Writer) עושה עבודה מדהימה. זה יופי של מקום להתעדכן בו והוא ממשיך את דרכו של פאנזין שהתחיל בכתב.

עוד לא הספקתי להתעדכן בהחלטות שהתקבלו השנה לגבי ההוגו ושינוי שיטת ההצבעה שאמורה להקטין את ההשפעה של הכלבלבים בעתיד. למי שמחפש את הסטטיסטיקה המלאה של ההצבעות (כולל מי שלא נכנסו לחמישיות הסופיות), אפשר למצוא אותה כאן (PDF).

16.8.2016

Stranger things ובעיית האימה



"דברים מוזרים" היא סדרת אימה קצרה, שמונה פרקים, של נטפליקס. הרשומה הזו מלאה ספוילרים כרימון (מתחת לתמונה), אבל לדעתי הסדרה לא באמת שווה צפייה אלא אם כן אתם חובבי אימה מושבעים אז אפשר לקרוא. בכל מקרה, אני הזהרתי.

העלילה: בחורף 1983, במתקן ממשלתי ליד עיירה קטנה באינדיאנה, ניסוי משתבש קשות. ילדה צעירה (12-11) בעלת כוחות טלפתיים וטלקינטיים, שהוחזקה במתקן כל ילדותה ונערכו בה ניסויים, יצרה קשר עם מפלצת נוראה בממד מקביל. הילדה יצרה לא בכוונה פורטל שאפשר למפלצת לחדור לעולמנו ולחטוף אנשים, בעוד שהיא עצמה נמלטה מהמתקן. אחד החטופים הוא הילד בן בה-12 וויל ביירס, והניסיון להבין לאן הוא נעלם ולהשיב אותו הוא הציר העיקרי של הסדרה.
הטוב: דמויות נשיות חזקות ובעלות יכולת פעולה בעולם (Agency). משחק, ערכי הפקה.
הרע: הכתיבה.

באחד הדיונים שהיו לי לגבי הסדרה נטען שהדמויות הנשיות החזקות הוא מאפיין חתרני של הסדרה. אני מודה שאני קורא וצופה במעט מאוד אימה ויכול להיות שזה נכון לז'אנר. בתחום המדע הבדיוני יש תזוזה ברורה מאוד ליצירות שכוללות דמויות כאלה, ומכיוון שקראתי יחסית ספרים רבים כאלה בזמן האחרון אולי זה נראה לי פחות חתרני. יכול להיות שלכן אני לא האדם הנכון לשפוט את המאפיין הזה ואני מוכן לקבל את הטענה שהוא חתרני. הבעיה היא שמרגע שאותן דמויות מופיעות על המסך, הן לא באמת עושות שום דבר מפתיע, הן כמעט לא משתנות באמת. זה נכון לא רק להן, אלא לכל הדמויות בסדרה (ארחיב בהמשך). וזה נובע, לדעתי, מנקודת תורפה יסודית של יצירות אימה שניכרת מאוד בסדרה הזו – אפיון הרֶשַע (הרוע) בהן.

אחד הדברים שבגלל אני לא קורא או צופה כמעט ביצירות אימה הוא ששוב ושוב הרשע, הגורם המאיים ויוצר האימה בהן, מוצג ככוח חסר מחשבה. אלה לא דמויות אמתיות, אלא בובות מפחידות וזה משפיע בהכרח גם על הפעולות שלהן. הרשע הטיפוסי מונע באיזה דחף עיוור שאנו מעולם לא לומדים מה עומד מאחוריו, והוא גורם לו להתנהג בצורה שבלונית וצפויה. וזה פשוט לא מעניין. גרוע יותר, זה מאפשר ל"טובים" להתנהג בטיפשות ובשבלוניות כי הם לא צריכים להתמודד עם דמות אמתית, עם יצור שמשנה את ההתנהגות שלו ומכריח אותן להשתנות.

המפלצת של "דברים מוזרים" היא דוגמה מצוינת לכך. המדען האחראי על הניסוי טוען בשלב מסוים שהיא "חיה", אבל כל מי שמכיר בעלי חיים יודע שזה עלבון. כל מי שאי-פעם היו לו כלב או חתול יודע שהם חכמים, הם לומדים ומסתגלים. הם יודעים מה מסוכן להם ולומדים לאילו מלכודות לא ליפול. המפלצת של "דברים מוזרים" ממש לא כזו. למשל, מסתבר שהמפלצת נמשכת לדם, והגיבורים שמנסים לצוד אותה ולהציל את החטופים מפתים אותה לבוא אל עולמנו על ידי כך שהם מקיזים קצת דם. היא אכן מתפתה, והם מכים אותה, לוכדים אותה במלכודת, ומציתים אותה באש. (ואז הם מכבים את האש, אל תשאלו אותי למה.) המפלצת מצליחה להימלט, פצועה קשה כנראה, אבל לא מצליחה ללמוד לקח. דקות מעטות אחר כך בני אדם אחרים נפצעים, והמפלצת נמשכת אל הדם כמו עש מטופש במיוחד שנמשך לאש. למה? כי התסריט מחייב את זה.

רע טוב, רוע משכנע, פועל מתוך מניעים. הוא מסתגל, הוא לומד, הוא משתכלל. הוא דמות נוספת בסיפור, ולא מגאפין בלבד. כך העניין שלנו ביצירה מוכפל כמה מונים. מחד בני האדם שלנו לא יכולים להיות מטומטמים וצריכים לגוון את התגובות שלהם, ומאידך יש לנו דמות נוספת שמעשירה את הסיפור.

במשך כל הסדרה לא יכולתי שלא להשוות אותה ל"קורליין" של גיימן. החטיפה של ילדים, היצורים שחיים בקירות, העולם המקביל אך השונה מאוד, כל אלה קיימים בשתי היצירות. אבל המפלצת של גיימן אינה התגלמות של רעב ללא מחשבה. זו דמות שיש לה רצונות ברורים, ואנחנו יודעים מה הם המניעים הרגשיים מאחורי הרצונות האלה. היא מתוחכמת, היא מבינה את טרפה, מפתה ומשכנעת את קורליין, הילדה שהיא חוטפת, ולא סתם מפעילה כוח. והניצחון עליה לא יבוא בזכות כוח פיזי (או מטפיזי, כמו ב"דברים מוזרים"). קורליין צריכה להבין מי עומדת מולה, לזהות נקודות עוצמה ותורפה ולפענח כיצד תוכל להערים על מי שחטפה אותה. בעיניי אחד הדברים המעניינים ביותר בספר "קורליין" הוא שקורליין נדרשת להפעיל מידה גדלה והולכת של יצירתיות כדי לחזור לביתה וכדי להבטיח שהרשע לא יוכל לחדור שוב לעולמנו.

דוגמה אחרת ליצירת אימה שמתעלה מעל הקלישאות (בעודה שומרת עליהן) היא "בקתה ביער" של ג'וס ווידון. ווידון יצר סרט שהוא כולו מחווה מודעת מאוד לאותן קלישאות של האימה שאפשר למצוא ב"דברים מוזרים", בלי להפוך את הסרט עצמו לקלישאה. בבסיס האימה של ווידון עדיין יש כוח קדום, רעב עיוור, אבל לא הוא הפועל בעולם ומעורר את האימה. התפקיד הזה מועבר לבני אדם – נבונים, סתגלנים, לומדים – שמציבים בפני הקרבנות שלהם אתגרים משתנים ומענישים אותם על טיפשותם. יוצרי "דברים מוזרים" לא השכילו לעשות את זה.

*********

על דמויות וקלישאות
להלן כמה הערות על דמויות ב"דברים מוזרים" והבעייתיות שלהן.
ג'ויס ביירס (וינונה ריידר) – האם ההיסטרית. וויל, בנה בן ה-12 של ג'ויס, נחטף על ידי המפלצת והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתשיב אותו לידיה. זה הופך אותה לדמות חשובה בסדרה ואחת ממניעות העלילה, אבל הכותבים מתארים אותה בצורה מאוד חד-ממדית. התגובה שלה תמיד תנוע לקיצוניות היסטרית, וכמעט לעולם לא נראה את ההתנהגות שלה מסלימה לשם. הכותבים מביאים אותה מאפס לתלישת שיערות בחצי שנייה, ומשאירים אותה שם כמעט כל שמונת הפרקים. זה לא הגיוני, אנשים לא מתנהגים כך. הניסיון לרמוז שההתנהגות הזו נובעת מכך שעוד לפני ההיעלמות היא הייתה מעורערת לא משכנע. הוא לא משכנע בעיקר לאור ההצהרה שהם שמים בפיה שבמשך שנים היא הייתה עובדת מסורה שלא החמיצה יום מאחורי הדלפק בחנות המקומית, הצהרה שהבעלים של החנות מאשר. גרוע מזה, מנקודת המבט שלי כצופה זה הופך אותה לדמות שאני יודע איך היא תגיב לפני שהיא מופיעה בסצנות (רמז, בהיסטריה).

ננסי ווילר (נטליה דאייר) וסטיב הרינגטון (ג'ו קירי) – הילדה הטובה והילד הרע. בני 16 בערך. היא הילדה החרשנית והטובה של השכבה (היי, תראו, היא אפילו החברה הכי טובה של הבחורה השמנמנה והלא ממש מושכת) והוא הילד הרע והזורק זין שמחליף בחורות כמו גרביים. וידוע שבחורות טובות נמשכות לילדים רעים. אבל אל דאגה, היא לא עוד סטוץ לגביו אלא אהבת אמת והוא יזנח את דרכיו הרעות למענה. הדאגה שלה לגורל חברתה (שנחטפה על ידי המפלצת) תוביל את ננסי לנסות לצוד את המפלצת, ותעניק לה מקום של חשיבות בסדרה. ומכיוון שחברתה כבר נחטפה, אנחנו יכולים להיות בטוחים שלה לא יאונה רע (כי, אתם יודעים, קלישאות). אפילו כאשר היא מתנהגת בצורה מטופשת להפליא (הסצנה עם ג'ונתן ביער גרמה לי לרצות לדפוק את הראש בקיר).

וויל והחבר'ה – וויל, דסטין, לוקס ומייק הם ארבעה חנונים בני 12 שמשחקים די-אן-די במרתף של מייק ווילר (אחיה של ננסי), הם מצטיינים במדעים והבריונים של בית הספר מציקים להם. כי כאלה הם חנונים כנראה. גרוע מזה, נראה לעתים כאילו עולם המושגים היחיד שהכותבים מסוגלים לייחס להם הוא זה של משחקי התפקידים. משם שאובים הכינויים שהחבר'ה נותנים למקומות בסביבת העיירה שלהם, משם שאובה הנאמנות שלהם זה לזה, משם נלקח השם שהם נותנים למפלצת. כאשר וויל נעלם החברים שלו מנסים למצוא אותו למרות כל הסכנות והמכשולים (וכך הופכים חשובים מאוד להנעת הסדרה), וכמובן שאת הלקחים לגבי רעות החבורה ואחדותה הם לומדים מהקמפיינים שלהם במשחק. האובססיה שלהם עם המשחק נראתה לי יותר כדרך שבה מבוגרים תופסים גיימרים צעירים מאשר כמו הדרך שבה הם רואים את עצמם.

אֶל (קיצור ל Eleven, מילי בובי בראון) – גיבורת-העל! אל היא הילדה שעליה נעשו הניסויים ואשר נמלטה מהמתקן הממשלתי, והיא זו שפתחה את הפורטל בין הממדים שהניח למפלצת להיכנס. החל מהרגע הראשון שבו היא מפעילה את כוחותיה היה ברור שהיא זו שתנצח את המפלצת, ודי מהר היה ברור שניצחון זה יעלה לה בחייה. כי אחרי הכול, אין ל"ווירדוס" מקום בעיירה אמריקאית קטנה ושלווה. בסופו של דבר הכול צריך לבוא על מקומו בשלום. כן, היא קצת מהססת וקצת פוחדת כי אחרי הכול היא ילדה בת 12 שמעולם לא ראתה את העולם שמחוץ למעבדה והיא צריכה להתמודד עם מפלצת מפחידה, אבל אל חשש – ברגע האמת היא תעשה את מה שצריך, תשלם על חטאיה (שהם לא באמת חטאיה, כי כפו עליה לעשות את הדברים במרמה) ותראה לנו אומץ מהו. בדרך היא תלמד להכיר את מנעמי העולם הזה (ג'אנק פוד) ואפילו תתנשק. ולעולם לא תחרוג מהתבנית הזו. כולל המעידה הצפויה כל כך במערכה השנייה שכל תכליתה היא לתת לה אפשרות להתגבר על פחדיה. אה, כן, היא גם האישה המפתה שזורעת פירוד בקרב חבורת הגברים בני ה-12.

אני לא אתייחס כאן לדמויות המשנה, אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם שאם כך נראות הדמויות הראשיות, דמויות המשנה לא מצטיינות בהברקות.

23.7.2016

מחשבות קצרות על סרטים וספרים

לפני אי-אלו שנים השתתפתי בפאנל על ספרות ז'אנר לנוער, ושם עלתה הטענה שחלק מן הספרות הזו נכתבת עם עין אחת מופנה להוליווד. כלומר, במודע או שלא במודע סופרים כותבים כשהאפשרות של עיבוד היצירות שלהם לטלוויזיה או לקולנוע מרחפת ברקע. אני עדיין חושב שזה נכון, אבל קריאה של ספרים שיצאו בשנים האחרונות גורמת לי לחשוב שהתופעה מורכבת יותר. אני חושב שבשנים האחרונות יש השפעה אקטיבית של הכתיבה לקולנוע (ובעיקר של כתיבת סרטי גיבורי-על) על הכתיבה של ספרים בז'אנר.

זה נובע משני גורמים. האחד הוא הנוחות של "הנוסחה ההוליוודית", שמקנה מסגרת נוחה לכתיבה והיא משענת נוחה לסופרים (בעיקר בראשית דרכם). האחר הוא ההצלחה של סרטי גיבורי-העל, שגם משפיעים על הכותבים (שחלקם גדלו על דמויות הקומיקס האלה) וגם מהווים מודל לחיקוי. להלן אפרט כמה נקודות שבהן אני חושב שאפשר לראות את ההשפעה.

הצורך בטראומה
אחד הדברים שהפכו נפוצים מאוד בשנים האחרונות הוא שדמויות, בעיקר דמויות ראשיות, סבלו טראומה כלשהי שמעצבת את השקפת עולמן או את אישיותן. פחות ופחות דמויות מתפתחות לאורך זמן, מתוך הצטברות של חוויות וניסיון. יתר על כן, הדמויות מתקבעות על ידי הטראומה הזו. מעטות הדמויות שמנסות להתמודד עם הטראומה שנגרמה להן ולשנות את הדפוסים שבהם הטראומה קיבעה אותן. העיצוב על ידי טראומה הוא מאפיין מובהק של הקומיקס, בעיקר בעיצוב גיבורי-על ונבלי-על.
זו כתיבה קצת עצלנית בעיניי, כי היא לרוב לא מכריחה את הסופר לעצב דמות על פני ספר שלם או לתת לה רקע מלא. וזה ניכר בדמויות חד-ממדיות.

קרבות
יכול להיות שאני יוצא דופן בעניין הזה, אבל תיאורים ארוכים של קרבות משעממים אותי, והם הולכים ומתרבים. ואני לא מדבר רק על תיאורי קרבות אפיים, גם על קרבות של שלושה-ארבע אנשים בסמטה. באחד הספרים האחרונים שקראתי מתואר קרב כזה בדיוק – בין כמה דמויות בסמטה – על פני שניים או שלושה פרקים, כאשר הסופר מספר את הקרב משתיים-שלוש נקודות מבט. פירוט הפגיעות שכל דמות סופגת, המהלכים המדויקים והאחיזות הוא מייגע ומשעמם. והוא לא חשוב, תוצאת הקרב היא החשובה. תיאור מהלכי הקרב הוא חשוב אם אנחנו יכולים דרכו לראות את העיצוב מחדש של הדמויות או העולם.
למעשה יש לנו פה ניסיון להעלות על הכתב את סצנות הקרב המרהיבות שעובדות בקולנוע, אבל הן עובדות שם כי הן חזותיות בטבען. מגניב לראות את המגן של קפטן אמריקה פוגע בראשים של חמישה אנשים ולבסוף חוזר לידיו. משעמם לקרוא את התיאור הזה.

הסוף
אני מתכוון להקדיש פוסט נפרד לסופים של כמה ספרים חדשים, כאן אומר רק את זה – יותר מדי ספרים נגמרים בקרב אפי מכריע. כמה וכמה ספרים חדשים שקראתי נבנים כולם אל ההתמודדות המתוארת בפרקים האחרונים בפירוט רב, וזהו. אחר כך הולכים לאכול שווארמה. זה סוף הולם לסרט אקשן קליל, זה סוף גרוע לספר. נראה שיש סופרים ששוכחים שהקרב המכריע אינו מטרה בפני עצמה. הקרב המכריע אמור להביא לשינוי כלשהו – בעולם או בדמויות. אם השינוי לא קיים, הקרב חסר משמעות. ואז הקורא (או לפחות אני) גומר את הספר בתחושה שרימו אותו. אם הקדשת ארבע מאות וחמישים עמודים כדי להביא אותי אל הקרב, תקדיש עוד עשרים כדי להראות לי את הדמויות והעולם שלך אחרי הקרב, לא עמוד וחצי.

יכול להיות שאני טועה, אבל לתחושתי אלה מאפיינים של הכתיבה שהופכים רווחים יותר בשנים האחרונות, ואני חושב שהם בהחלט קשורים להשפעה של עולם הקולנוע והטלוויזיה.

ותודה לקרן לנדסמן על חלק מהתובנות ועל כמה שיחות בימים האחרונים שעזרו לי לגבש את המחשבות האלה.

10.7.2016

Home is Where the Characters are


About creating a sense of place in two books


A while ago I read two one after another – Aliette de Bodard's "The House of Shattered Wings" and "Lagoon" by Nnedi Okorafor. It was a fortunate coincidence, because even though these are very different books, seen side by side you can see some interesting similarities between the two books. The one that interested me in particular, was the sense of place in these books, and the relationship of the characters with the cities in which the books take place.

On the face of it, these are very different books. Lagoon in a story about first contact with aliens, set in present day or very near future Lagos in Nigeria. The House of Shattered Wings is a story set in post-apocalyptic Paris, with fallen angels and magic. I'm doing both these wonderful books a disservice by describing them so simplistically, but it's important to mention where the stories take place, because what they have in common is the amazing sense of place that both de Bodard and Okorafor manage to crate in these books.

This sense of place, of Paris and Lagos, comes through in two ways. One is descriptive. Both Okorafor and de Bodard do a wonderful job in conveying to the reader not only sights and sounds of the cities, but also the elusive sense of atmosphere of a city. We all recognize this sense of place when we come across it in a book, even if we can't really describe what it's made of. In the case of these two books we, the readers, can easily relate to the crowded, busy, bustling streets of Lagos, and to the tense atmosphere of Paris trying to cope with its fall from grace, with the aftermath of the war.

The other way the reader can get this sense of place is through the way the characters interact with their surroundings. Even if not explicitly, readers recognize when characters are truly part of their environment, and when the place they reside in is inconsequential. We can sense when the characters truly have a relationship with their surroundings, rather than it just being a place where they happen to live and operate. And this is the case in both Lagoon and The House of Shattered Wings, but the type of relationship the characters in each book have with their respective city is very different. While Okorafor's characters are rooted deeply in the city and the land, and this is what gives them their identity, de Bodard's characters are eternal exiles trying to find their place in Paris.

On more than one occasion, when Adaora and the other protagonists of Lagoon are asked about the source of their special powers, they answer "we are Nigerians, and a Ghanaian". But this simple statement is only the tip of the iceberg. Lagos in the focal point, and origin point, for all the characters in the book. Lagos, with its unique blend of people, religions, cultures, traditions and so on, shaped and created them all. But it is also the rich and fertile soil they need to flourish. The aliens come to Lagos' lagoon because it is the perfect starting point for the revolution (or evolution) they bring to earth; Agu comes to Lagos because it is the best place for him to become the protector of the innocents; Anthony, the Ghanaian rapper, finds audience and muse there. And all their stories, and other stories in the book, are woven together by Udide Okwanka that resides under the city. They can't take place in any other place.

The relationship de Bodard's characters have with Paris is very different – they are all strangers in the city, exiles, and keep trying to make it their home. It is most apparent in Pierre and Madeleine, of course. Pierre who has lost his name, his homeland Anam and his place at the Jade Emperor's court, and keeps looking for something in Paris that will replace them after realizing he can't get back. Madeleine how was born in the city, but keeps going back and forth between the two Houses, never quite finding a place in either. Paris is also the place where The Fallen, the outcasts, create the Houses, and I don't think it's too far reaching to argue that this may be a kind of attempt to recreate something of The City, from which they were exiled. The attempt of characters to find a home is also apparent in the short stories taking place in this universe. Morningstar himself looks back to Heaven in the story "The Face of Heaven", and "Paid Debts" is a story about trying to get back home on a smaller, more local scale. All this takes place in Paris not merely because it is a place of exile, but because for these characters it offers a chance to become a new home that no other city does.

These are very two different types of relationship – belonging and exile. But they are both masterfully written, and both have the effect of creating a wonderful sense of the cities in which the stories take place, by virtue of the way the characters interact with these cities.

26.6.2016

ספר לשבוע הספר - המלצה כללית



הוצאות קטנות
אי-אז, בעידנים אפופים בערפל ההיסטוריה, שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, הוצאות לאור גדולות ומבוססות כמו עם-עובד, כתר, מסדה ואחרות הוציאו כמויות מרשימות של ספרי מדע בדיוני ופנטסיה. (נתונים אפשר למצוא בעבודת התזה של ענבל שגיב-נקדימון.) בשנות ה-90 אופוס לקחה את ההובלה בתחום, ולצדה פעלו הוצאות קטנות יותר שרבים מהספרים שהן הוציאו היו ספרי משחקים. התנאים המשתנים של השוק בשנים האחרונות הוציאו מתחום המדע הבדיוני והפנטסיה רבות מההוצאות הגדולות – "הסדרה הלבנה" של עם עובד, בעבר ספינת הדגל של התחום בארץ, הפכה לצל חיוור של עצמה, הסדרה של כתר נעלמה, הוצאת מסדה נסגרה וכן הלאה. בחינה של ספרי הז'אנר שההוצאות הגדולות מוציאות היום מגלה שהן מתרכזות בעיקר בסדרות פנטסיה לנוער (באיכות... משתנה, נקרא לזה) ובהוצאת ספרים נוספים של סופרים שהן יודעות שיימכרו. לעתים רחוקות אפשר למצוא אצלן ספרים של סופרים חדשים או ספרים יוצאי דופן ומעניינים.

המקום שאליו אנחנו צריכים להביט כדי למצוא ספרי מדע בדיוני ופנטסיה חדשים היום הן ההוצאות הבינוניות והקטנות. גרף, יניב, סיאל, עוץ ונובה הן הוצאות שבהן המוציאים לאור הם גם העורכים הראשיים. אלה נשים וגברים שמכירים את התחום ואוהבים אותו. הם מוציאים את הספרים שהם אוהבים (סיאל תרגמו את סנוקראש הלא ניתן לתרגום!), ספרים שההוצאות הגדולות לא היו מתקרבות אליהם עם חליפת אב"כ. אלה הוצאות שבדרך כלל ישקיעו יותר בתרגום ובעריכה, מתוך אהבת התחום והכרת הקהל שלהן, ולא שוכרות את המתרגמים הזולים והמהירים ביותר. בחלקן, אלה הוצאות שערכי ההפקה שלהן גבוהים מאוד גם בכל מה שקשור לפן הפיזי של הספר – ספרי עוץ של הוצאת עוץ הם דוגמה לכך (כריכה קשה, איורי צבע, דפים עבים וכו'). אלה הן גם ההוצאות האורייניות ביותר מבחינה דיגיטלית. רבים מן הספרים שלהן אפשר לקנות לא רק מודפסים אלא גם בפורמטים דיגיטליים.

אלה גם הוצאות שחיות "על הקצה" מבחינה כלכלית. שוק המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ מעולם לא היה שוק גדול, והקלות שבה ניתן לקנות היום ספרים באנגלית במהדורות דיגיטליות פגעה בו עוד. מכיוון שאלה הוצאות קטנות שאינן שייכות לקונגלומרטים הן רגישות במיוחד להתעמרות של רשתות החנויות הגדולות, ולמוסר התשלומים הבעייתי בארץ בכלל. הן גם רגישות במיוחד לשיגיונות של פוליטיקאים המשחקים בחוק הספרים.

אם אתם אוהבים מדע בדיוני ופנטסיה ורוצים לראות עוד ספרים מתורגמים בז'אנר – קנו את הספרים של ההוצאות הקטנות. עדיף ישירות מהן.