16.9.2016

האירועים שלי באייקון

נסיבות שוועדת חקירה ממלכתית עובדת על בירורן הביאו לכך שהשנה אני משתתף בחמישה אירועים באייקון (שייערך בין ה-18 ל-20 באוקטובר). ואלו הם:

במסגרת אירועי עשרים שנה לאגודה, אני אדבר על התפתחות הז'אנר בארץ כפי שהיא משתקפת בסיפורים ובספרים שהיו מועמדים לפרס גפן וזכו בו. אני מתכוון להפוך את ההרצאה לרב-שיח אז אם אתם מגיעים אשמח אם תחשבו על סיפור שאהבתם ונוכל לדבר יחד קצת על הסיפורים ומקומם בהתפתחות הז'אנר.
יום ג', 18.10, 19:00, אשכול 5

פאנל בהשתתפות אורח הכבוד שיעסוק בפנטסיה האפלה שזכתה לעדנה בשנים האחרונות. אני מתכוון לתת לדידי חנוך ורני גרף לדבר עם צ'רלס סטרוס ולשבת בצד בשקט.
יום ג', 18.10, 20:00, סינמטק 2

ארבע הרצאות קצרות ו(כך אנו מקווים) משעשעות מפי יעל פורמן, קרן לנדסמן, יואב לנדסמן ואנוכי.
יום ד', 19.10, 17:00, סינמטק 2.

הסוד להנחיית פאנל מוצלחת הוא לבחור דוברים טובים, ולא להפריע להם. ובכן, קבלו את ענבל שגיב-נקדימון, הילה אלוני, נעמי כרמי וד"ר ליאור גלרטנר שאין טובים מהם. כל אחד מהם עסק באקדמיה בהיבט אחר של הפאנדום בישראל, והם יחלקו את מה שלמדו. אני אחראי על שליטה בקהל.
יום ד', 19.10, 20:00, אשכול 4

מדי פעם אנחנו נתקלים בספרי מדע בדיוני במשחקים שהומצאו אך ורק לצורך הספר. אני אדבר קצת על היצירות האלה, ועל הדרך שבה סופרים משתמשים בהם כדי לעצב את הדמויות ואת העולמות שלהם.
לזירה נכנסים – אסימוב, קארד, דלייני, ווין ג'ונס, באנקס, ראס, קליין ואיגן! מי יצא וידה או ידו על העליונה?
החוקים – אין חוקים!
יום ה', 20.10, 17:00, אשכול 3

3.9.2016

פריחת הז'אנר בישראל



להלן הדברים שאמרתי באירוע עשרים שנה לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.

בשנת 2010 יצא לאור בהוצאת "גרף" ספר שמאוד שימח אותי. הוא נקרא "עם שתי הרגליים עמוק בעננים", וזו הייתה אסופה של מאמרים ורשימות שנכתבו על ידי אקדמאים ואנשי רוח ועסקו במדע בדיוני ופנטסיה בעברית. הספר (שנערך ע"י פרופ' דניאלה גורביץ' והגר ינאי) שימח אותי מאוד כי הוא הוא יצא בעיצומה של פריחה חסרת תקדים של הז'אנר בארץ, והגיע הזמן שמישהו יעסוק בכך בצורה רצינית. אבל כאשר התחלתי לקרוא את הספר, חלק מן המאמרים בו עוררו בי אי-נוחות ותסכול רבים, כי שוב ושוב נתקלתי במאמרים שדנו בסיבות לכך שאין מדע בדיוני ופנטסיה בעברית.
המאמרים האלה היו מתסכלים במיוחד מכיוון שהספר, כאמור, ראה אור בעיצומה של פריחה חסרת תקדים בתחום. שנת 2010 הייתה השנה השנייה שבה "היה יהיה" יצא לאור, השנה השלישית שבה נערכה תחרות פרס עינת ועד לצאתו לאור התפרסמו כבר כעשרים גיליונות של "חלומות באספמיה". לכן אני רוצה לעסוק קצת בשאלה שממנה התעלמו אותם מאמרים – מה הם התנאים שאפשרו את אותה פריחה של הז'אנר בארץ בעשרים השנים האחרונות. אחלק את הדיון לשני חלקים – טכנולוגיה ואידאולוגיה.

טכנולוגיה
האינטרנט
אם עוסקים בטכניקה או טכנולוגיה והשפעתם על פריחת המדע הבדיוני בארץ, חייבים להתחיל מהאינטרנט. האינטרנט היה חשוב מאין כמותו לצמיחת היצירה בז'אנר, מכיוון שנוצרו בו קהילות. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות האלפיים נוצרוקהילות שהלכו וגדלו של חובבי מדע בדיוני. קהילות החובבים האלה הצמיחו מתוכן קהילות של קוראים וקהילות של כותבים, בעיקר בפורומים. בקהילות החובבים האלה יוצרי מדע בדיוני גילו שיש להם קוראים, ושיש להם עמיתים, ומתוך קהילות החובבים צמחו קהילות של כותבים. מחד נוצר קהל לכותבים האלה, שהיה גדול ונגיש יותר מבעבר, ומאידך נוצרה הפריה הדדית בין כותבים. תהליך של הערות, ביקורת, עבודה משותפת ועוד עזר לשיפור של היצירה, וליצירה של עוד ועוד חומר. הקהילות האלה הולידו גם כלים ששימשו את הכותבים מעבר לעולם המקוון. מתוך הקהילות האלה נוצרו סדנאות כתיבה, ומתוכן צמחו גם העורכים החדשים של התחום. רבים מבין הכותבים בז'אנר כיום עברו בשלב זה או אחר דרך הפורומים.
אי-אפשר לדבר על תרומת האינטרנט והפורומים ליצירת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ בלי להזכיר אתר אחד ספציפי – "בלי פאניקה". האתר הזה החל את חייו כמגזין המקוון של פורום המדע הבדיוני של אורט (שבו היו פעילים רבים מהחובבים המרכזיים בקהילה באותה תקופה). בתחילה הוא נוהל על ידי הדס פרבר (היום הדס אלמוגי) ומאוחר יותר לקח אותו לידיו רמי שלהבת. קשה להגזים בתרומה של "בלי פאניקה" תחת עריכתו של רמי שלהבת לפריחה של התחום בראשית שנות האלפיים. הוא אחת הבמות החשובות והבולטות לפרסום סיפורי מדע בדיוני, תו איכות של יצירה והמקום שבו כותבים רבים החלו את דרכם וחידדו את כישרונם.
Desktop Publishing
הכינוי הזה מתאר את שלל האמצעים שפישטו והוזילו את תהליך ההפקה של חומר מודפס, והוא שאפשר את הקמתן של הוצאות ספרים קטנות ובינוניות ואת הוצאתם לאור של כתבי עת חדשים.
ברמה הבסיסית ביותר משמעות התהליך הזה היא שלכל אחד כיום יש מחשב ותוכנת עיבוד תמלילים. זה אומר שהרבה יותר קל להעלות דברים על הכתב, ושהתוצאות הן בפורמט שהרבה יותר קל להפיץ אותו – קבצים שאפשר להעלות לאתרים או לשלוח במהירות ובקלות במייל, וטקסט שאפשר לפרסם באינטרנט.
אבל מעבר לזה משמעות התהליך הזה הייתה הורדה משמעותית בחשיבותם של שני חסמים עיקריים בדרך לפרסום – כסף ומומחיות. תהליכי עריכה ועימוד שבעבר היו נחלתן הבלעדית של הוצאות לאור שלהן גב כלכלי רחב והן מעסיקות דפסים וסדרים, יכולים כיום להיעשות על מחשבים שעלותם שווה לכל נפש ובתוכנות שאפשר ללמוד את השימוש בהן בקלות יחסית. בארץ ההשפעה של תהליך זה הייתה בהופעת שלל הוצאות לאור קטנות ובינוניות – גרף, עוץ, סיאל, נובה, קדמת עדן, ינשוף ועוד ועוד. היא גם אפשרה את הופעתם של כתבי עת כמו "חלומות באספמיה" (כתב עת, דרך אגב, שהרעיון המקורי לו הועלה בדיון בפורום תפוז באינטרנט), "מרקורי" ו"לפרקון". לכך הצטרף הדפוס הדיגיטלי ולאחרונה גם הפרסום בפורמטים אלקטרוניים.
ובדיון זה חייבים לכול גם את המדיה שאינה כתובה, ששם ההשפעה הייתה אפילו יותר חשובה. מצלמות קטנות, זולות ופשוטות, תוכנות אנימציה, תוכנות עריכה ומחשבים שיכולים להפעיל תוכנות אלה הפכו (ועדיין הופכים) זמינים יותר ויותר. מי שמבקשים ליצור סרטים ואנימציה כבר אינם צריכים את המשאבים של אולפנים גדולים ושל כוח עבודה גדול של מאיירים.
האגודה
מוזר אולי לכלול אותה ברשימה זו, אבל לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה יש תפקיד "טכני" חשוב בפריחת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ – היא סיפקה במות. חלק מן הבמות האלה הן מטפוריות – מקומות שבהם סופרים יכלו לפרסם את הדברים שכתבו: פורום הסיפורים של האגודה, אתר האגודה, "המימד העשירי", תחרויות כתיבה וכמובן "היֹה יהיה". אבל האגודה סיפקה גם במות ממשיות בכנסים שעליהן הועלו מחזות זמר, מופעים ומחזות שאחרת אולי מעולם לא היו מועלים, וכך פתחה ערוצים חדשים של יצירה. כיום האגודה מעניקה גם מענק להפקת סרטים.

אידאולוגיה
חלק מן המאמרים ב"עם שתי הרגליים עמוק בעננים" תלו את המחסור ביצירת מדע בדיוני ופנטסיה בארץ בכך שהמרץ הפנטסטי (אם נקרא לו כך) הופנה ליצירה פנטסטית גדולה הרבה יותר – מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מכך שבתקופה שקדמה להקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה הספרות העברית (כמו תחומים אחרים) הייתה מגויסת לפרויקט העצום הזה. "אלטנוילנד" של הרצל הוא דוגמה מצוינת לכך – ספר בעל תמה קלאסית של מדע בדיוני (אוטופיה) שהמטרה היחידה שלו היא לגייס חסידים לחזון המדיני של הרצל, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אחת הדוגמאות האהובות עלי לאחר הקמת המדינה היא "דנידין", דווקא מכיוון שלא מדובר ביצירה ספרותית בעל יומרות. שוב מדובר בנושא ותיק במדע הבדיוני – אדם הרואה ואינו נראה – וכמובן שהוא משתמש ביכולת זו כדי להילחם באויבי ישראל. כי זה מה שעושים (לפחות כך היה בשנים הראשונות לצאתה לאור של הסדרה).
שנות ה-70 של המאה הקודמת היו שנות משבר קשות של מדינת ישראל, ויותר מכל של האידאולוגיה הציונית הקלאסית. החל להתרחש תהליך של שחרור מן האידאולוגיה הזו, ומן המחויבות לה, שהתבטא במדע הבדיוני שנוצר בארץ, ואפשר את הפריחה שלו בעשורים האחרונים.
את ראשיתו של תהליך זה אפשר לראות בספר "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (1983). זהו עדיין ספר אידאולוגי, אבל האידאולוגיה שהוא מציג היא שונה, זו האידאולוגיה הכנענית של קינן. יתר על כן, הוא בפירוש מותח ביקורת בספר זה על האידאולוגיה הציונית הקלאסית ולועג לה. הדמות של מפקד פיקוד הצפון, ראש הכת הצבאית שתפסה את השלטון בארץ הוא קריקטורה ברורה של אנשים כמו משה דיין, יגאל ידין, יגאל אלון ויצחק רבין – דור המפקדים הראשון והשני של צה"ל.
בשלב הבא של תהליך השחרור אנחנו מתחילים לראות בחינה של האידאולוגיה של מדינת ישראל מנקודת מבט חדשה, לא אידאולוגית, נקודת מבטו של היחיד. אלה עדיין יצירות שמתייחסות לאותה אידאולוגיה, אבל כבר אינן כתובות מנקודת מבט אידאולוגית. שתי דוגמאות נהדרות לסיפורים כאלה הם "לויהי" ו"החלל וההר" של אסף אשרי (שניהם התפרסמו בשנת 2004). בסיפורים אלה אשרי עוסק באתוסים היסודיים ביותר של האידאולוגיה הישראלית – הקשר לארץ, העלייה, צה"ל ככור היתוך, שכול ו"משפחת השכול" והתפיסה שהקולקטיב חשוב יותר מן היחיד. אשרי שואל בהם שתי שאלות – מהו המחיר שהיחיד נדרש לשלם עבור אידאולוגיה זו, והאם אותם יחידים אכן מוכנים לשלם את המחיר הזה? אלה שאלות שעשורים מעטים לפני כן היה קשה מאוד לשאול אותן.
תהליך השחרור מן האידאולוגיה מושלם כאשר הצורך לעסוק באידאולוגיה זו נזנח לחלוטין. אין בכך לומר שאין כל כתיבה אידאולוגית יותר בז'אנר בארץ, אבל זניחת האידאולוגיה הלאומית מאפשרת עיסוק באידאולוגיות אישיות. דוגמה לכך הוא הספר "ילדי בית הזכוכית" של יעל פורמן (2011) שעוסק בנושאים של זכויות בעלי חיים, צמחונות, טבעונות ועוד. השחרור מהאידאולוגיה והמעבר לכתיבה אישית אפשר הרחבה עצומה של הנושאים שבהם עסקה הכתיבה בתחום, וכך פריחה שלה. אביא כאן רק שלוש דוגמאות מתוך מגוון עצום של סיפורים כאלה שיצאו בשנים האחרונות.
"מרק עם שקדיות" של רותם ברוכין (בתוך "היֹה יהיה", 2010) מנצל את הכלים של קסם וכישוף לספר סיפור על געגועים לסבתא.
"הווה מתמשך" של קרן לנדסמן (בתוך "שמים שבורים", 2015) לוקח את אחד הנושאים החביבים על הז'אנר בשנים האחרונות, זומבים, למקום חדש. לנדסמן מקבילה בסיפור זה את שגרת היום-יום שלנו (עבודה, משפחה וכו') לחיים של יצורים חסרי מוח.
"משקפיים" של עדו סוקולובסקי ("היֹה יהיה", 2013) עושה שימוש בכלים של ספרות ספקולטיבית כדי לעסוק בהתמודדות של הורים עם ילדים בעלי קשיי התפתחות, ילדים אוטיסטים.

יש דבר מה משותף לשני התהליכים שתיארתי לעיל – ההעברה של כלים (ממשיים ורוחניים) מידי ממסדים לידי קבוצות קטנות יותר, חדשות ולידיהם של יחידים. לתהליך הזה יש תפקיד גדול מאוד בפריחה חסרת התקדים של המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ שאנחנו עדים לה לאחרונה.

21.8.2016

הוגו 2016 – הערות קצרות

במשפט אחד – שוב החובבים הוכיחו שהכלבלבים למיניהם בעיקר נובחים ולא באמת מייצגים קבוצה גדולה של חובבים כפי שהם טוענים. הזוכים השנה עמדו בסימן מגוון ובסימן של שליטה נשית. לא התייחסתי לנושא הכלבלבים השנה בעיקר כי לא היה לי זמן, אבל חשוב לציין שככל הנראה נפער פער אמתי בין "העצובים" לבין ווקס דיי ו"מוכי הכלבת" שלו. הרשימה של העצובים הייתה הרבה יותר מגוונת וכללה יצירות כמו Ancillary Mercy של אן לקי, ספר שלישי בסדרה שהספר הראשון שלה גרם להם להעלות קצף על השפתיים וליילל אל הירח. מוכי הכלבת, כראוי לפשיסטים קטנים ומסודרים, הרכיבו רשימה של חמישה בכל קטגוריה ודבקו בה. (כאן אפשר למצוא את רשימות הכלבלבים והשוואה שלהן לרשימת המועמדים הסופית).

כפי שאמרתי, הפרסים עמדו בסימן של מגוון ושל שליטה נשית. פט קדיגן הגישה את הפרסים ולצדה מישהי שלא זיהיתי ומכיוון שהצטרפתי לשידור מאוחר לא קלטתי את שמה. נשים זכו בכל קטגוריות הספרות, אחת מהן סינית והאחרת ממוצא ניגרי; נשים זכו בשתי קטגוריות העריכה (אלן דטלו על סיפורים, שילה גילברט על ספרים); Uncanny כתב עת שחרט על דגלו את המגוון זכה במגזין מקצועי למחצה (ובין הצוות שלו זוכת ההוגו הראשונה ממוצא פיליפיני); סדרה על גיבורת-על זכתה בקטגוריית הטלוויזיה ("ג'סיקה ג'ונס").

כמה מילים על כמה קטגוריות
ספר – העונה החמישית / נ"ק גמיסין
רק התחלתי אותו לפני יומיים והפתיחה שלו נהדרת. עם כל העומס עד אייקון, ככל הנראה אתקדם בו לאט וזה חבל לי.
נובלה – בינתי / ננדי אוקורפור
היחידה שלא היה באחת הרשימות של הכלבלבים, אבל זכייה ראויה מאוד בלי קשר.
נובלטה – לקפל את בייגי'נג / האו ג'ינגפאנג
סיפור של סופרת סינית שהתפרסם ב-Uncanny ונכנס לרשימה של הכלבלבים מוכי הכלבת. זה... מוזר. לא קראתי אותו, אבל שווה לציין שזה סיפור מתורגם וזו השנה השנייה ברציפות שבה יצירות מתורגמות זוכות בהוגו.
סיפור – תמונות חתולים, בבקשה / נעמי קריצר
הסיפור היחיד שלא היה באחת מן הרשימות. אני לא ממש אהבתי אותו ואני מאמין שהכלבלבים ישתמשו בו בעתיד כעוד "הוכחה" לזה שמעדיפים לדפוק אותם ולתת פרסים לסיפורים לא ראויים.
סיפור גרפי – גיימן זכה על Overtures של סנדמן, מה שלא היה לא בלתי צפוי. גיימן עצמו לא היה באירוע, אבל שלח נאום קצר שנכנס בכלבלבים.
סרט – לבד על מאדים. קצת הפתיע אותי, חשבתי ש"מקס" או מלחמת הכוכבים החדש יזכו. וויר גם זכה בפרס קמבל לסופר מתחיל, ובשני המקרים אסטרונאוטים של נאס"א עלו לקבל את הפרס בשמו.
פאנזיןFile770 של מייק גלאייר. אני מציין את זה כי גלאייר (שזכה גם ב Fan Writer) עושה עבודה מדהימה. זה יופי של מקום להתעדכן בו והוא ממשיך את דרכו של פאנזין שהתחיל בכתב.

עוד לא הספקתי להתעדכן בהחלטות שהתקבלו השנה לגבי ההוגו ושינוי שיטת ההצבעה שאמורה להקטין את ההשפעה של הכלבלבים בעתיד. למי שמחפש את הסטטיסטיקה המלאה של ההצבעות (כולל מי שלא נכנסו לחמישיות הסופיות), אפשר למצוא אותה כאן (PDF).

16.8.2016

Stranger things ובעיית האימה



"דברים מוזרים" היא סדרת אימה קצרה, שמונה פרקים, של נטפליקס. הרשומה הזו מלאה ספוילרים כרימון (מתחת לתמונה), אבל לדעתי הסדרה לא באמת שווה צפייה אלא אם כן אתם חובבי אימה מושבעים אז אפשר לקרוא. בכל מקרה, אני הזהרתי.

העלילה: בחורף 1983, במתקן ממשלתי ליד עיירה קטנה באינדיאנה, ניסוי משתבש קשות. ילדה צעירה (12-11) בעלת כוחות טלפתיים וטלקינטיים, שהוחזקה במתקן כל ילדותה ונערכו בה ניסויים, יצרה קשר עם מפלצת נוראה בממד מקביל. הילדה יצרה לא בכוונה פורטל שאפשר למפלצת לחדור לעולמנו ולחטוף אנשים, בעוד שהיא עצמה נמלטה מהמתקן. אחד החטופים הוא הילד בן בה-12 וויל ביירס, והניסיון להבין לאן הוא נעלם ולהשיב אותו הוא הציר העיקרי של הסדרה.
הטוב: דמויות נשיות חזקות ובעלות יכולת פעולה בעולם (Agency). משחק, ערכי הפקה.
הרע: הכתיבה.

באחד הדיונים שהיו לי לגבי הסדרה נטען שהדמויות הנשיות החזקות הוא מאפיין חתרני של הסדרה. אני מודה שאני קורא וצופה במעט מאוד אימה ויכול להיות שזה נכון לז'אנר. בתחום המדע הבדיוני יש תזוזה ברורה מאוד ליצירות שכוללות דמויות כאלה, ומכיוון שקראתי יחסית ספרים רבים כאלה בזמן האחרון אולי זה נראה לי פחות חתרני. יכול להיות שלכן אני לא האדם הנכון לשפוט את המאפיין הזה ואני מוכן לקבל את הטענה שהוא חתרני. הבעיה היא שמרגע שאותן דמויות מופיעות על המסך, הן לא באמת עושות שום דבר מפתיע, הן כמעט לא משתנות באמת. זה נכון לא רק להן, אלא לכל הדמויות בסדרה (ארחיב בהמשך). וזה נובע, לדעתי, מנקודת תורפה יסודית של יצירות אימה שניכרת מאוד בסדרה הזו – אפיון הרֶשַע (הרוע) בהן.

אחד הדברים שבגלל אני לא קורא או צופה כמעט ביצירות אימה הוא ששוב ושוב הרשע, הגורם המאיים ויוצר האימה בהן, מוצג ככוח חסר מחשבה. אלה לא דמויות אמתיות, אלא בובות מפחידות וזה משפיע בהכרח גם על הפעולות שלהן. הרשע הטיפוסי מונע באיזה דחף עיוור שאנו מעולם לא לומדים מה עומד מאחוריו, והוא גורם לו להתנהג בצורה שבלונית וצפויה. וזה פשוט לא מעניין. גרוע יותר, זה מאפשר ל"טובים" להתנהג בטיפשות ובשבלוניות כי הם לא צריכים להתמודד עם דמות אמתית, עם יצור שמשנה את ההתנהגות שלו ומכריח אותן להשתנות.

המפלצת של "דברים מוזרים" היא דוגמה מצוינת לכך. המדען האחראי על הניסוי טוען בשלב מסוים שהיא "חיה", אבל כל מי שמכיר בעלי חיים יודע שזה עלבון. כל מי שאי-פעם היו לו כלב או חתול יודע שהם חכמים, הם לומדים ומסתגלים. הם יודעים מה מסוכן להם ולומדים לאילו מלכודות לא ליפול. המפלצת של "דברים מוזרים" ממש לא כזו. למשל, מסתבר שהמפלצת נמשכת לדם, והגיבורים שמנסים לצוד אותה ולהציל את החטופים מפתים אותה לבוא אל עולמנו על ידי כך שהם מקיזים קצת דם. היא אכן מתפתה, והם מכים אותה, לוכדים אותה במלכודת, ומציתים אותה באש. (ואז הם מכבים את האש, אל תשאלו אותי למה.) המפלצת מצליחה להימלט, פצועה קשה כנראה, אבל לא מצליחה ללמוד לקח. דקות מעטות אחר כך בני אדם אחרים נפצעים, והמפלצת נמשכת אל הדם כמו עש מטופש במיוחד שנמשך לאש. למה? כי התסריט מחייב את זה.

רע טוב, רוע משכנע, פועל מתוך מניעים. הוא מסתגל, הוא לומד, הוא משתכלל. הוא דמות נוספת בסיפור, ולא מגאפין בלבד. כך העניין שלנו ביצירה מוכפל כמה מונים. מחד בני האדם שלנו לא יכולים להיות מטומטמים וצריכים לגוון את התגובות שלהם, ומאידך יש לנו דמות נוספת שמעשירה את הסיפור.

במשך כל הסדרה לא יכולתי שלא להשוות אותה ל"קורליין" של גיימן. החטיפה של ילדים, היצורים שחיים בקירות, העולם המקביל אך השונה מאוד, כל אלה קיימים בשתי היצירות. אבל המפלצת של גיימן אינה התגלמות של רעב ללא מחשבה. זו דמות שיש לה רצונות ברורים, ואנחנו יודעים מה הם המניעים הרגשיים מאחורי הרצונות האלה. היא מתוחכמת, היא מבינה את טרפה, מפתה ומשכנעת את קורליין, הילדה שהיא חוטפת, ולא סתם מפעילה כוח. והניצחון עליה לא יבוא בזכות כוח פיזי (או מטפיזי, כמו ב"דברים מוזרים"). קורליין צריכה להבין מי עומדת מולה, לזהות נקודות עוצמה ותורפה ולפענח כיצד תוכל להערים על מי שחטפה אותה. בעיניי אחד הדברים המעניינים ביותר בספר "קורליין" הוא שקורליין נדרשת להפעיל מידה גדלה והולכת של יצירתיות כדי לחזור לביתה וכדי להבטיח שהרשע לא יוכל לחדור שוב לעולמנו.

דוגמה אחרת ליצירת אימה שמתעלה מעל הקלישאות (בעודה שומרת עליהן) היא "בקתה ביער" של ג'וס ווידון. ווידון יצר סרט שהוא כולו מחווה מודעת מאוד לאותן קלישאות של האימה שאפשר למצוא ב"דברים מוזרים", בלי להפוך את הסרט עצמו לקלישאה. בבסיס האימה של ווידון עדיין יש כוח קדום, רעב עיוור, אבל לא הוא הפועל בעולם ומעורר את האימה. התפקיד הזה מועבר לבני אדם – נבונים, סתגלנים, לומדים – שמציבים בפני הקרבנות שלהם אתגרים משתנים ומענישים אותם על טיפשותם. יוצרי "דברים מוזרים" לא השכילו לעשות את זה.

*********

על דמויות וקלישאות
להלן כמה הערות על דמויות ב"דברים מוזרים" והבעייתיות שלהן.
ג'ויס ביירס (וינונה ריידר) – האם ההיסטרית. וויל, בנה בן ה-12 של ג'ויס, נחטף על ידי המפלצת והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתשיב אותו לידיה. זה הופך אותה לדמות חשובה בסדרה ואחת ממניעות העלילה, אבל הכותבים מתארים אותה בצורה מאוד חד-ממדית. התגובה שלה תמיד תנוע לקיצוניות היסטרית, וכמעט לעולם לא נראה את ההתנהגות שלה מסלימה לשם. הכותבים מביאים אותה מאפס לתלישת שיערות בחצי שנייה, ומשאירים אותה שם כמעט כל שמונת הפרקים. זה לא הגיוני, אנשים לא מתנהגים כך. הניסיון לרמוז שההתנהגות הזו נובעת מכך שעוד לפני ההיעלמות היא הייתה מעורערת לא משכנע. הוא לא משכנע בעיקר לאור ההצהרה שהם שמים בפיה שבמשך שנים היא הייתה עובדת מסורה שלא החמיצה יום מאחורי הדלפק בחנות המקומית, הצהרה שהבעלים של החנות מאשר. גרוע מזה, מנקודת המבט שלי כצופה זה הופך אותה לדמות שאני יודע איך היא תגיב לפני שהיא מופיעה בסצנות (רמז, בהיסטריה).

ננסי ווילר (נטליה דאייר) וסטיב הרינגטון (ג'ו קירי) – הילדה הטובה והילד הרע. בני 16 בערך. היא הילדה החרשנית והטובה של השכבה (היי, תראו, היא אפילו החברה הכי טובה של הבחורה השמנמנה והלא ממש מושכת) והוא הילד הרע והזורק זין שמחליף בחורות כמו גרביים. וידוע שבחורות טובות נמשכות לילדים רעים. אבל אל דאגה, היא לא עוד סטוץ לגביו אלא אהבת אמת והוא יזנח את דרכיו הרעות למענה. הדאגה שלה לגורל חברתה (שנחטפה על ידי המפלצת) תוביל את ננסי לנסות לצוד את המפלצת, ותעניק לה מקום של חשיבות בסדרה. ומכיוון שחברתה כבר נחטפה, אנחנו יכולים להיות בטוחים שלה לא יאונה רע (כי, אתם יודעים, קלישאות). אפילו כאשר היא מתנהגת בצורה מטופשת להפליא (הסצנה עם ג'ונתן ביער גרמה לי לרצות לדפוק את הראש בקיר).

וויל והחבר'ה – וויל, דסטין, לוקס ומייק הם ארבעה חנונים בני 12 שמשחקים די-אן-די במרתף של מייק ווילר (אחיה של ננסי), הם מצטיינים במדעים והבריונים של בית הספר מציקים להם. כי כאלה הם חנונים כנראה. גרוע מזה, נראה לעתים כאילו עולם המושגים היחיד שהכותבים מסוגלים לייחס להם הוא זה של משחקי התפקידים. משם שאובים הכינויים שהחבר'ה נותנים למקומות בסביבת העיירה שלהם, משם שאובה הנאמנות שלהם זה לזה, משם נלקח השם שהם נותנים למפלצת. כאשר וויל נעלם החברים שלו מנסים למצוא אותו למרות כל הסכנות והמכשולים (וכך הופכים חשובים מאוד להנעת הסדרה), וכמובן שאת הלקחים לגבי רעות החבורה ואחדותה הם לומדים מהקמפיינים שלהם במשחק. האובססיה שלהם עם המשחק נראתה לי יותר כדרך שבה מבוגרים תופסים גיימרים צעירים מאשר כמו הדרך שבה הם רואים את עצמם.

אֶל (קיצור ל Eleven, מילי בובי בראון) – גיבורת-העל! אל היא הילדה שעליה נעשו הניסויים ואשר נמלטה מהמתקן הממשלתי, והיא זו שפתחה את הפורטל בין הממדים שהניח למפלצת להיכנס. החל מהרגע הראשון שבו היא מפעילה את כוחותיה היה ברור שהיא זו שתנצח את המפלצת, ודי מהר היה ברור שניצחון זה יעלה לה בחייה. כי אחרי הכול, אין ל"ווירדוס" מקום בעיירה אמריקאית קטנה ושלווה. בסופו של דבר הכול צריך לבוא על מקומו בשלום. כן, היא קצת מהססת וקצת פוחדת כי אחרי הכול היא ילדה בת 12 שמעולם לא ראתה את העולם שמחוץ למעבדה והיא צריכה להתמודד עם מפלצת מפחידה, אבל אל חשש – ברגע האמת היא תעשה את מה שצריך, תשלם על חטאיה (שהם לא באמת חטאיה, כי כפו עליה לעשות את הדברים במרמה) ותראה לנו אומץ מהו. בדרך היא תלמד להכיר את מנעמי העולם הזה (ג'אנק פוד) ואפילו תתנשק. ולעולם לא תחרוג מהתבנית הזו. כולל המעידה הצפויה כל כך במערכה השנייה שכל תכליתה היא לתת לה אפשרות להתגבר על פחדיה. אה, כן, היא גם האישה המפתה שזורעת פירוד בקרב חבורת הגברים בני ה-12.

אני לא אתייחס כאן לדמויות המשנה, אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם שאם כך נראות הדמויות הראשיות, דמויות המשנה לא מצטיינות בהברקות.