14.1.2017

על סדרות, וספרים ראשונים בהן



עונת הפרסים בפתח. לפני ימים אחדים התפרסמה ההודעה שהצעת היצירות למועמדות להוגו נפתחה ואנשים מתחילים להעלות המלצות. אחד החידושיםהשנה הוא שאנשי וורלדקון ניצלו את האפשרות להוסיף קטגוריה מיוחדת* – הסדרה הטובה ביותר. (אצל מייק גלאייר תוכלו למצוא רשימה של היצירות הזכאיות למועמדות בקטגוריה זו.)

זו לא הפעם הראשונה שהצעה כזו מועלית, למעשה ביוני 2015 הזכרתי כאן הצעה כזו בדיוק, רק שאז הכוונה הייתה להחלפה – הכנסת הקטגוריה הזו והוצאת הקטגוריה של נובלטות. הנימוק להכללת הקטגוריה החדשה הוא שזה ניסיון להתאים את הפרס לתנאי השוק המשתנים, שבהם אנחנו רואים התארכות של הכתיבה. יוצאים ספרים ארוכים יותר, ועוד ועוד ספרים חדשים שיוצאים אינם עומדים בפני עצמם אלא הם חלק ראשון בסדרה. פעמים רבות ספרים אלה שהם ראשונים בסדרות הם אפילו ספרי ביכורים של סופרים חדשים.

אני לא חובב גדול של מגמת ההתארכות הזו, כי לעתים קרובות מדי היא פוגעת לדעתי בספרים עצמם, אותם חלקים ראשונים של הסדרות. הפגיעה מתבטאת בשתי צורות עיקריות, שלעתים קשורות זו לזו – השלמת מהלך העלילה והשלמת פיתוח הדמות. צמצום העלילה (כדי להשאיר משהו לספר הבא) עלול לא להשאיר מקום לפיתוח הדמות. יצא לי לקרוא כמה ספרים כאלה בשנתיים האחרונות, וההשוואה בין ספרים ראשונים מוצלחים לספרים ראשונים פחות מוצלחים מחדדת את הבעיה הזו.

הספר הראשון הכי בעייתי במובן זה שקראתי לאחרונה הוא "נקסוס" של ראמז נעאם (יצא בעברית בהוצאת "יניב"). "נקסוס" הוא סם מהונדס, ננו-מכונות שחוצות את מחסום הדם-מוח, שיכול לחולל מהפכה בעולם. וכל הספר הראשון, עב הכרס למדי, נועד להביא את הגיבור של הספר להחליט מה יהיה גורלו שם סם זה. כלומר, במקום לתאר את השינויים ש"נקסוס" עושה בעולם נעאם כותב 460 עמודים של הצגת הדילמה בנוגע לשינויים שאולי יקרו מתישהו בספרים הבאים בסדרה. מכיוון שזה לא ממש יכול להחזיק עלילה, הוא מתבל אותה בלא מעט תיאורי אקשן שהיו עובדים הרבה יותר טוב על המסך מאשר בכתב.

יש כמה כשלים בספר הזה שאופייניים לספרים ראשונים. האחד הוא המחשבה המוטעית שהספר צריך להסתיים בנקודת שיא בעלילה, ולא בנקודה שבה מסתיים מהלך עלילתי. כל הספר מכוון לגרום לנו לשאול אם הגיבור יעשה או לא יעשה מהלך כלשהו, ומסתיים בהחלטה שלו, שעשויה להשפיע על העולם כולו. אבל שנעאם כותב כך את הספר הוא מחמיץ את ההזדמנות להשתמש באלמנט הספקולטיבי שלו בצורה אמתית ולתאר איך הוא משנה את העולם. מבחינת ההשפעה על העולם, באותה מידה ההתלבטות הייתה יכולה להיות מה לאכול לארוחת בוקר.

הכשל האחר הוא שנעאם לא באמת מצליח לפתח את הגיבור שלו. לכאורה הלבטים האלה היו יכולים להיות דרך מצוינת לראות את האישיות של הגיבור משתנה ומתעצבת, מופשעת משיקולים שונים. אבל למעשה זה לא קורה. במקום זה נעאם נופל באחת המהמורות השכיחות בכתיבה העכשווית, ומעניק לגיבור שלו טראומה. (למעשה, לכל הדמויות של נעאם בספר הזה יש טראומה כתחליף לעיצוב אישיות. די כבר, זה מייגע ולא מעניין.)

ספר ראשון בסדרה אחר שנכשל באופן דומה, אם כי פחות חמור, הוא Updraft של פראן ויילד. בניגוד לנעאם, ויילד מביאה את העלילה שלה לנקודת עצירה הגיונית. בלב העלילה עומד מאבק פוליטי, שמשתלב במאבק האישי של הגיבורה, ובעוד שברור בסוף הספר שהמאבק הפוליטי הזה לא תם, הרי שחלק מסוים בו בהחלט הוכרע. מעט התאכזבתי שוויילד לא מביאה את הדברים לכדי סיום (אני אישית לא מת על "הסיום המרגש – בכרך הבא!"), אבל בניגוד לנעאם היא מראה את העולם משתנה תוך כדי הספר. גם עיצוב הגיבורה של ויילד טוב יותר. הגיבורה של ויילד היא נערה בגיל העשרה וויילד מעדיפה לגלות לנו את הנסיבות שעיצבו את אישיותה עד כאן ופחות לתאר את השינויים שעוברים עליה, אבל זה בכל זאת טוב יותר ממה שנעאם עושה.

אני חושב שהפגמים של הספר של ויילד היו פחות בולטים לי לעין לולי הייתי קורא אותו מיד לאחר שקראתי ספר אחר ראשון בסדרה, שמצליח להימנע מהמכשלות האלה. The Just City של ג'ו וולטון מצליח לשלב בצורה נהדרת עיון פילוסופי עם מדע בדיוני. בגדול, האלה אתנה מחליטה להעמיד במבחן את תורת המדינה של אפלטון (כפי שהיא מתוארת בדיאלוג "המדינה" ובמקומות אחרים). לשם כך היא מקימה עיר שאליה מובאים ילדים מכל רחבי העולם היווני העתיק, ואותם מחנכים על פי תורתו של אפלטון מיטב חוקרי אפלטון משלל זמנים ומקומות. הסיפור מסופר משלוש נקודות מבט – של שני ילדים כאלה ושל אחת המחנכות.

תשכחו מהאקשן של נעאם וויילד. המחלוקות הפוליטיות כאן מוכרעות (או לא מוכרעות) בדיאלוגים סוקראטיים ובאספות עם, לא בקרבות בסמטאות אפלות. וזה כל כך הרבה יותר טוב לטעמי כי וולטון מציגה כך, באמת, את הצדדים השונים בוויכוח. היא יכולה להציג לנו כך את העולם הפשוט לכאורה של העיר הבודדה על כל המורכבות שלו. אבל יותר מכך, היא מציגה אנשים. היא בונה את האישיות של הגיבורים שלה ומפתחת אותה ומראה לנו כיצד היא משתנה. והיא עוצרת בנקודה הגיונית. ברור לקורא שאין הכרעה. העיר והאנשים הם יצורים מורכבים שימשיכו ויתפתחו, וג'ו וולטון אומרת את זה במפורש, אבל זה לא cliffhanger כזה שנעאם וויילד בונים. יש פה סיום פרק בחיים של העיר ובחיים של הגיבורים, ובסוף הספר הם עומדים להתחיל פרק חדש. גם אם לא ממשיכים לקרוא את הספרים האחרים בטרילוגיה (The Philosopher Kings; Necessity) לפחות יש לנו עלילה וגיבורים שהשלימו מהלך משמעותי.

אני חושב שחלקית האופי הזה של הכתיבה מושפע גם מן "הנוסחה ההוליוודית" שבה סרטים נעים אל קרב מכריע, ולא בהכרח לסיום של פרק עלילתי. זה בולט מאוד בסרטי גיבורי-העל של השנים האחרונות. זה גם מתאים לנוהג ההוליוודי ליצור סרטים שהם חלק מסדרות, או לפחות כאלה שאם יצליחו בקופות אפשר יהיה להרחיב אותם לסדרות.

-----------
* זה אומר שהיא תיכלל השנה, ובשנה הבאה חובבים יחליטו אם היא תהפוך לקבועה החל מ-2018. רק לסבר את האוזן – כבר עכשיו יש 16 קטגוריות.

26.10.2016

טיפה על סדנאות כתיבה

אומר מראש את הדברים - הרשומה הזו מתייחסת לסדנת כתיבת המדע הבדיוני והפנטסיה שמעבירה רוני גלבפיש. רוני היא סופרת נהדרת שזכתה לפני כמה ימים בפרס גפן על ספרה "אגם הצללים" ואני גאה ומאושר שהיא חברה שלי.

סדנאות כתיבה הפכו פופולריות למדי בארץ בשנים האחרונות. ביניהן, נדירות למדי, יש סדנאות שעוסקות במדע בדיוני ופנטסיה. אחת מהן היא הסדנה של רוני גלבפיש, שיצא לי להכיר קצת יותר מקרוב בשנים האחרונות. אחת הדרכים שבהן יצא לי להכיר את הסדנה היא דרך הבוגרים שלה ששלחו לי סיפורים לפרסום. ב"היה יהיה" של השנה יש סיפורים פרי עטם של שני בוגרים של הסדנה, ובשנים הקודמות היו עוד כמה סיפורים כאלה. ואפשר לראות בכתיבה שלהם את מגע ידה של הסדנה - ההדרכה של רוני עצמה, תהליך הביקורת ההדדית של הכותבים בסדנה על הטיוטות והיכולת של בוגרי הסדנה לקבל הערות עריכה וליישם אותן.

דרך אחרת שבה יצא לי להכיר את הסדנה היא כאשר באתי להתארח בה לשיעור אחד (לא קיבלתי תשלום, אם זה רלוונטי למשהו). הייתה שיחה מרתקת ומהנה על כתיבה ועריכה ועל היחסים בין סופרים ועורכים.

כן, פוסט זה מפרסם יוזמה מסחרית, אבל הוא גם נכתב מנקודת מבטו של מישהו שמלווה שנים רבות את התפתחות הכתיבה בז'אנר בארץ. אם אתם כותבים מדע בדיוני ופנטסיה ומחפשים מקום להשחיז את הכישורים שלכם, זה מקום מצוין.

21.10.2016

רשימת היצירות מההרצאה

כמה אנשים שהיו בהרצאה שלי על משחקים שלא שוחקו ביקשו ממני את רשימת היצירות שעליהן דיברתי. אלו הן היצירות:

משחקי כדור
Border Guards מאת גרג איגן. באתר שלו אפשר גם "לשחק" כדורגל קוונטי.
אני מאוד אוהב את הסיפור הקצר הזה.

משחקי אסטרטגיה
טריטון מאת סמואל דילייני. הספר קצת ישן, אבל עדיין זמין בחנויות יד שנייה וכו' במחירים שפויים.
וידוי – אני לא אוהב את הכתיבה של דילייני בדרך כלל ולדעתי הסיפורים הקצרים שלו טובים יותר מהספרים. הוא מעולה כמבקר ספרות, דרך אגב, ושווה להשיג את הספר בשביל המסה שיש באחד הנספחים שלו.
A Game of Vlet מאת ג'ואנה ראס. הסיפור הזה קצת קשה להשגה. הוא יצא לאור לראשונה ב-Magazine of Fantasy and Science Fiction בשנת 1972. מאז הוא התפרסם שוב בשתיים או שלוש אסופות, שאפשר למצוא אי-שם בנבכי הרשת. הזמינה ביותר היא אסופה בשם Pawn to Infinity שערכו פרד וג'ואן סייברהאגן. האסופה הזו מכילה סיפורים בהשראת שח (בעיקר).
סיפור קצר וטוב למדי.
השחקן מאת איאן מ' באנקס. שוב ספר טיפה ישן (אם כי פחות מדילייני) שעדיין אפשר למצוא פה ושם בחנויות ספרים משומשים.
מאוד נהניתי מהספר הזה.

משחקי מחשב (קווסטים)
שחקן מספר אחת של ארנסט קליין. ספר חדש, אין בעיה להשיג אותו.
זה ספר מפוספס לדעתי, לא ממש נהניתי ממנו.
המשחק של אנדר מאת אורסון סקוט קארד. הספר יצא במהדורות אחדות ולא צריכה להיות בעיה להשיג אותו.
הוא ספר טוב, למרות כל המגרעות שלו, וספר ההמשך שלו, "קול למתים", אפילו טוב יותר לדעתי. שם אפשר לעצור. הכתיבה של קארד סובלת מ"בעיית האחד" שכתבתי עליה בבלוג בעבר.

משחקים באנשים
איית את שמי באות ס' מאת אייזק אסימוב. הסיפור נכלל בקובץ "מחר כפול תשע" שיצא בשתי הוצאות שונות והוא זמין למדי.
סיפור חביב, אבל לא גדול.
המהלכים בקצוות מאת דיאנה ווין-ג'ונס. יצא לפני כמה שנים בסדרה הצעירה של הוצאת גרף ועדיין זמין.
ספר מעולה, ולא רק לנוער.

16.9.2016

האירועים שלי באייקון

נסיבות שוועדת חקירה ממלכתית עובדת על בירורן הביאו לכך שהשנה אני משתתף בחמישה אירועים באייקון (שייערך בין ה-18 ל-20 באוקטובר). ואלו הם:

במסגרת אירועי עשרים שנה לאגודה, אני אדבר על התפתחות הז'אנר בארץ כפי שהיא משתקפת בסיפורים ובספרים שהיו מועמדים לפרס גפן וזכו בו. אני מתכוון להפוך את ההרצאה לרב-שיח אז אם אתם מגיעים אשמח אם תחשבו על סיפור שאהבתם ונוכל לדבר יחד קצת על הסיפורים ומקומם בהתפתחות הז'אנר.
יום ג', 18.10, 19:00, אשכול 5

פאנל בהשתתפות אורח הכבוד שיעסוק בפנטסיה האפלה שזכתה לעדנה בשנים האחרונות. אני מתכוון לתת לדידי חנוך ורני גרף לדבר עם צ'רלס סטרוס ולשבת בצד בשקט.
יום ג', 18.10, 20:00, סינמטק 2

ארבע הרצאות קצרות ו(כך אנו מקווים) משעשעות מפי יעל פורמן, קרן לנדסמן, יואב לנדסמן ואנוכי.
יום ד', 19.10, 17:00, סינמטק 2.

הסוד להנחיית פאנל מוצלחת הוא לבחור דוברים טובים, ולא להפריע להם. ובכן, קבלו את ענבל שגיב-נקדימון, הילה אלוני, נעמי כרמי וד"ר ליאור גלרטנר שאין טובים מהם. כל אחד מהם עסק באקדמיה בהיבט אחר של הפאנדום בישראל, והם יחלקו את מה שלמדו. אני אחראי על שליטה בקהל.
יום ד', 19.10, 20:00, אשכול 4

מדי פעם אנחנו נתקלים בספרי מדע בדיוני במשחקים שהומצאו אך ורק לצורך הספר. אני אדבר קצת על היצירות האלה, ועל הדרך שבה סופרים משתמשים בהם כדי לעצב את הדמויות ואת העולמות שלהם.
לזירה נכנסים – אסימוב, קארד, דלייני, ווין ג'ונס, באנקס, ראס, קליין ואיגן! מי יצא וידה או ידו על העליונה?
החוקים – אין חוקים!
יום ה', 20.10, 17:00, אשכול 3

3.9.2016

פריחת הז'אנר בישראל



להלן הדברים שאמרתי באירוע עשרים שנה לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה.

בשנת 2010 יצא לאור בהוצאת "גרף" ספר שמאוד שימח אותי. הוא נקרא "עם שתי הרגליים עמוק בעננים", וזו הייתה אסופה של מאמרים ורשימות שנכתבו על ידי אקדמאים ואנשי רוח ועסקו במדע בדיוני ופנטסיה בעברית. הספר (שנערך ע"י פרופ' דניאלה גורביץ' והגר ינאי) שימח אותי מאוד כי הוא הוא יצא בעיצומה של פריחה חסרת תקדים של הז'אנר בארץ, והגיע הזמן שמישהו יעסוק בכך בצורה רצינית. אבל כאשר התחלתי לקרוא את הספר, חלק מן המאמרים בו עוררו בי אי-נוחות ותסכול רבים, כי שוב ושוב נתקלתי במאמרים שדנו בסיבות לכך שאין מדע בדיוני ופנטסיה בעברית.
המאמרים האלה היו מתסכלים במיוחד מכיוון שהספר, כאמור, ראה אור בעיצומה של פריחה חסרת תקדים בתחום. שנת 2010 הייתה השנה השנייה שבה "היה יהיה" יצא לאור, השנה השלישית שבה נערכה תחרות פרס עינת ועד לצאתו לאור התפרסמו כבר כעשרים גיליונות של "חלומות באספמיה". לכן אני רוצה לעסוק קצת בשאלה שממנה התעלמו אותם מאמרים – מה הם התנאים שאפשרו את אותה פריחה של הז'אנר בארץ בעשרים השנים האחרונות. אחלק את הדיון לשני חלקים – טכנולוגיה ואידאולוגיה.

טכנולוגיה
האינטרנט
אם עוסקים בטכניקה או טכנולוגיה והשפעתם על פריחת המדע הבדיוני בארץ, חייבים להתחיל מהאינטרנט. האינטרנט היה חשוב מאין כמותו לצמיחת היצירה בז'אנר, מכיוון שנוצרו בו קהילות. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות האלפיים נוצרוקהילות שהלכו וגדלו של חובבי מדע בדיוני. קהילות החובבים האלה הצמיחו מתוכן קהילות של קוראים וקהילות של כותבים, בעיקר בפורומים. בקהילות החובבים האלה יוצרי מדע בדיוני גילו שיש להם קוראים, ושיש להם עמיתים, ומתוך קהילות החובבים צמחו קהילות של כותבים. מחד נוצר קהל לכותבים האלה, שהיה גדול ונגיש יותר מבעבר, ומאידך נוצרה הפריה הדדית בין כותבים. תהליך של הערות, ביקורת, עבודה משותפת ועוד עזר לשיפור של היצירה, וליצירה של עוד ועוד חומר. הקהילות האלה הולידו גם כלים ששימשו את הכותבים מעבר לעולם המקוון. מתוך הקהילות האלה נוצרו סדנאות כתיבה, ומתוכן צמחו גם העורכים החדשים של התחום. רבים מבין הכותבים בז'אנר כיום עברו בשלב זה או אחר דרך הפורומים.
אי-אפשר לדבר על תרומת האינטרנט והפורומים ליצירת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ בלי להזכיר אתר אחד ספציפי – "בלי פאניקה". האתר הזה החל את חייו כמגזין המקוון של פורום המדע הבדיוני של אורט (שבו היו פעילים רבים מהחובבים המרכזיים בקהילה באותה תקופה). בתחילה הוא נוהל על ידי הדס פרבר (היום הדס אלמוגי) ומאוחר יותר לקח אותו לידיו רמי שלהבת. קשה להגזים בתרומה של "בלי פאניקה" תחת עריכתו של רמי שלהבת לפריחה של התחום בראשית שנות האלפיים. הוא אחת הבמות החשובות והבולטות לפרסום סיפורי מדע בדיוני, תו איכות של יצירה והמקום שבו כותבים רבים החלו את דרכם וחידדו את כישרונם.
Desktop Publishing
הכינוי הזה מתאר את שלל האמצעים שפישטו והוזילו את תהליך ההפקה של חומר מודפס, והוא שאפשר את הקמתן של הוצאות ספרים קטנות ובינוניות ואת הוצאתם לאור של כתבי עת חדשים.
ברמה הבסיסית ביותר משמעות התהליך הזה היא שלכל אחד כיום יש מחשב ותוכנת עיבוד תמלילים. זה אומר שהרבה יותר קל להעלות דברים על הכתב, ושהתוצאות הן בפורמט שהרבה יותר קל להפיץ אותו – קבצים שאפשר להעלות לאתרים או לשלוח במהירות ובקלות במייל, וטקסט שאפשר לפרסם באינטרנט.
אבל מעבר לזה משמעות התהליך הזה הייתה הורדה משמעותית בחשיבותם של שני חסמים עיקריים בדרך לפרסום – כסף ומומחיות. תהליכי עריכה ועימוד שבעבר היו נחלתן הבלעדית של הוצאות לאור שלהן גב כלכלי רחב והן מעסיקות דפסים וסדרים, יכולים כיום להיעשות על מחשבים שעלותם שווה לכל נפש ובתוכנות שאפשר ללמוד את השימוש בהן בקלות יחסית. בארץ ההשפעה של תהליך זה הייתה בהופעת שלל הוצאות לאור קטנות ובינוניות – גרף, עוץ, סיאל, נובה, קדמת עדן, ינשוף ועוד ועוד. היא גם אפשרה את הופעתם של כתבי עת כמו "חלומות באספמיה" (כתב עת, דרך אגב, שהרעיון המקורי לו הועלה בדיון בפורום תפוז באינטרנט), "מרקורי" ו"לפרקון". לכך הצטרף הדפוס הדיגיטלי ולאחרונה גם הפרסום בפורמטים אלקטרוניים.
ובדיון זה חייבים לכול גם את המדיה שאינה כתובה, ששם ההשפעה הייתה אפילו יותר חשובה. מצלמות קטנות, זולות ופשוטות, תוכנות אנימציה, תוכנות עריכה ומחשבים שיכולים להפעיל תוכנות אלה הפכו (ועדיין הופכים) זמינים יותר ויותר. מי שמבקשים ליצור סרטים ואנימציה כבר אינם צריכים את המשאבים של אולפנים גדולים ושל כוח עבודה גדול של מאיירים.
האגודה
מוזר אולי לכלול אותה ברשימה זו, אבל לאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה יש תפקיד "טכני" חשוב בפריחת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ – היא סיפקה במות. חלק מן הבמות האלה הן מטפוריות – מקומות שבהם סופרים יכלו לפרסם את הדברים שכתבו: פורום הסיפורים של האגודה, אתר האגודה, "המימד העשירי", תחרויות כתיבה וכמובן "היֹה יהיה". אבל האגודה סיפקה גם במות ממשיות בכנסים שעליהן הועלו מחזות זמר, מופעים ומחזות שאחרת אולי מעולם לא היו מועלים, וכך פתחה ערוצים חדשים של יצירה. כיום האגודה מעניקה גם מענק להפקת סרטים.

אידאולוגיה
חלק מן המאמרים ב"עם שתי הרגליים עמוק בעננים" תלו את המחסור ביצירת מדע בדיוני ופנטסיה בארץ בכך שהמרץ הפנטסטי (אם נקרא לו כך) הופנה ליצירה פנטסטית גדולה הרבה יותר – מדינת ישראל. אי-אפשר להתעלם מכך שבתקופה שקדמה להקמת המדינה ובעשורים הראשונים לקיומה הספרות העברית (כמו תחומים אחרים) הייתה מגויסת לפרויקט העצום הזה. "אלטנוילנד" של הרצל הוא דוגמה מצוינת לכך – ספר בעל תמה קלאסית של מדע בדיוני (אוטופיה) שהמטרה היחידה שלו היא לגייס חסידים לחזון המדיני של הרצל, הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אחת הדוגמאות האהובות עלי לאחר הקמת המדינה היא "דנידין", דווקא מכיוון שלא מדובר ביצירה ספרותית בעל יומרות. שוב מדובר בנושא ותיק במדע הבדיוני – אדם הרואה ואינו נראה – וכמובן שהוא משתמש ביכולת זו כדי להילחם באויבי ישראל. כי זה מה שעושים (לפחות כך היה בשנים הראשונות לצאתה לאור של הסדרה).
שנות ה-70 של המאה הקודמת היו שנות משבר קשות של מדינת ישראל, ויותר מכל של האידאולוגיה הציונית הקלאסית. החל להתרחש תהליך של שחרור מן האידאולוגיה הזו, ומן המחויבות לה, שהתבטא במדע הבדיוני שנוצר בארץ, ואפשר את הפריחה שלו בעשורים האחרונים.
את ראשיתו של תהליך זה אפשר לראות בספר "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (1983). זהו עדיין ספר אידאולוגי, אבל האידאולוגיה שהוא מציג היא שונה, זו האידאולוגיה הכנענית של קינן. יתר על כן, הוא בפירוש מותח ביקורת בספר זה על האידאולוגיה הציונית הקלאסית ולועג לה. הדמות של מפקד פיקוד הצפון, ראש הכת הצבאית שתפסה את השלטון בארץ הוא קריקטורה ברורה של אנשים כמו משה דיין, יגאל ידין, יגאל אלון ויצחק רבין – דור המפקדים הראשון והשני של צה"ל.
בשלב הבא של תהליך השחרור אנחנו מתחילים לראות בחינה של האידאולוגיה של מדינת ישראל מנקודת מבט חדשה, לא אידאולוגית, נקודת מבטו של היחיד. אלה עדיין יצירות שמתייחסות לאותה אידאולוגיה, אבל כבר אינן כתובות מנקודת מבט אידאולוגית. שתי דוגמאות נהדרות לסיפורים כאלה הם "לויהי" ו"החלל וההר" של אסף אשרי (שניהם התפרסמו בשנת 2004). בסיפורים אלה אשרי עוסק באתוסים היסודיים ביותר של האידאולוגיה הישראלית – הקשר לארץ, העלייה, צה"ל ככור היתוך, שכול ו"משפחת השכול" והתפיסה שהקולקטיב חשוב יותר מן היחיד. אשרי שואל בהם שתי שאלות – מהו המחיר שהיחיד נדרש לשלם עבור אידאולוגיה זו, והאם אותם יחידים אכן מוכנים לשלם את המחיר הזה? אלה שאלות שעשורים מעטים לפני כן היה קשה מאוד לשאול אותן.
תהליך השחרור מן האידאולוגיה מושלם כאשר הצורך לעסוק באידאולוגיה זו נזנח לחלוטין. אין בכך לומר שאין כל כתיבה אידאולוגית יותר בז'אנר בארץ, אבל זניחת האידאולוגיה הלאומית מאפשרת עיסוק באידאולוגיות אישיות. דוגמה לכך הוא הספר "ילדי בית הזכוכית" של יעל פורמן (2011) שעוסק בנושאים של זכויות בעלי חיים, צמחונות, טבעונות ועוד. השחרור מהאידאולוגיה והמעבר לכתיבה אישית אפשר הרחבה עצומה של הנושאים שבהם עסקה הכתיבה בתחום, וכך פריחה שלה. אביא כאן רק שלוש דוגמאות מתוך מגוון עצום של סיפורים כאלה שיצאו בשנים האחרונות.
"מרק עם שקדיות" של רותם ברוכין (בתוך "היֹה יהיה", 2010) מנצל את הכלים של קסם וכישוף לספר סיפור על געגועים לסבתא.
"הווה מתמשך" של קרן לנדסמן (בתוך "שמים שבורים", 2015) לוקח את אחד הנושאים החביבים על הז'אנר בשנים האחרונות, זומבים, למקום חדש. לנדסמן מקבילה בסיפור זה את שגרת היום-יום שלנו (עבודה, משפחה וכו') לחיים של יצורים חסרי מוח.
"משקפיים" של עדו סוקולובסקי ("היֹה יהיה", 2013) עושה שימוש בכלים של ספרות ספקולטיבית כדי לעסוק בהתמודדות של הורים עם ילדים בעלי קשיי התפתחות, ילדים אוטיסטים.

יש דבר מה משותף לשני התהליכים שתיארתי לעיל – ההעברה של כלים (ממשיים ורוחניים) מידי ממסדים לידי קבוצות קטנות יותר, חדשות ולידיהם של יחידים. לתהליך הזה יש תפקיד גדול מאוד בפריחה חסרת התקדים של המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ שאנחנו עדים לה לאחרונה.