דוגמית של סמית

הכנת ההרצאה שלי לאייקון נתנה לי תירוץ לקרוא בפעם המי-יודע-כמה את הסיפור Three to a Given Star של קורדוויינר סמית. זהו אחד מסיפורי סמית הטובים ביותר, ואחד מסיפורי המדע הבדיוני הטובים ביותר שקראתי בחיי. הוא מגלם שניים מהמאפיינים של סמית בבניית עלילה ובניית עולם שעושים אותו לאחד הכותבים המיוחדים והטובים ביותר שאני מכיר.

העלילה של Three to a Given Star פשוטה ובנאלית למדי על פניה: מתגלה כוכב לכת שתושביו רוצים להשמיד את האנושות, ו"ההשגחה" (אותו מוסד נצחי ביקום של סמית שמגן ושומר על האנושות) שולחת כוח להשמיד אותו. הם מנצחים. אבל אלה רק פני השטח של הסיפור, כמובן. אצל סמית הדברים תמיד מורכבים יותר מכפי שנראה במבט ראשון.

תיאור הכיבוש עצמו הוא קצר להפליא, פסקה אחת בלבד מתוך הסיפור, ועיקרו עוסק במה שבא קודם ומה שבא אחר כך. כדי להבין את החלקים החשובים בסיפור, צריך לומר כמה מילים על "ההשגחה" של סמית. לא לגמרי ברור מתי וכיצד צמח המוסד הזה, אם כי רמזים לכך אפשר למצוא בסיפורים הממוקמים מוקדם בהתפתחות היקום שסמית בנה (למשל "מלכת אחר הצהריים"). מה שאנחנו יודעים עליו הוא שזהו ארגון רב-עצמה, נצחי כמעט, שיעשה הכול כדי להגן על האנושות ולטפח אותה – הוא לא מהסס לעשות מעשי אכזריות נוראים ולהתערב בחייהם של יחידים והמונים באופן בלתי הפיך. אחת הדוגמאות המובהקות לזה היא "גילויו מחדש של האדם". לאחר שאיפשרו לבני אדם בכל תחום הקיום האנושי לחיות חיים ארוכים ושלווים, מגיעים שוררי "ההשגחה" להכרה שחיים אלה מנוונים את האדם. הם מחליטים להפוך את חיי כל האנשים ביקום לקרובים יותר לתיאור המפורסם של הובס – גסים, אכזריים וקצרים. מאפיין נוסף של "ההשגחה" הוא שבדרך כלל היא פועלת בדרכים יצירתיות ולא צפויות.

וכך כאשר ב- Three to a Given Star מתגלה עולם שעליו תבונה חייזרית המאיימת להשמיד את האנושות, "ההשגחה" משגרת כוח להשמיד את העולם הזה. אך זה אינו צי פלישה עצום, אלא שלוש מכונות מלחמה אימתניות שהיו פעם בני אדם. לבו של הסיפור אינו השאלה כיצד מתגוננים מפני תבונה חייזרית עוינת, זו שאלה משעממת מבחינתו של סמית ולכן אחת ממכונות המלחמה האלה יכולה פשוט לכבות את שמשו של העולם במקרה הצורך. מה שמעניין את סמית היא השאלה מדוע אדם מוכן להקריב את עצמו למען הכלל, להגיע לכדי ביטול האישיות והפיכה למכונה בשם שליחות כלשהי. לכן חלקו הראשון של הסיפור הוא שיחה בין שלוש מכונות המלחה האלה שהיו אי-פעם אנשים, שבו הן דנות בשאלה מה הוליך אותן להסכים למהפך כה קיצוני. חלקו השני של הסיפור עוסק בהשלכות של הקרבה כזו, בשאלה כיצד אדם מתמודד עם העובדה שהיה אחראי להבסת גזע שלם של זרים. תיאור הכיבוש הוא הערת שוליים בלבד בדיונים אלה, הוא מקגפין קלאסי – מניע של העלילה שאין לו ממש תפקיד בה.

Three to a Given Star אינו נדיר בכך. הדפוס הזה אופייני לסמית, ואפשר לראות אותו חוזר שוב ושוב בסיפוריו. המרד של כ'ג'ואן אינו ב"הגבירה המתה מעיר המוקיונים" חשוב מכיוון שהוא היה קריטי בהנעת האירועים שהובילו לגילויו מחדש של האדם, ורובו של הסיפור כלל אינו סיפורה של כ'ג'ואן/ג'ואן, אלא סיפורה של אליין והשינוי שעובר עליה סביב הפגישה עם ג'ואן. במחזור הסיפורים "מסע אל שלושה עולמות" (שאינם מהמיטב של סמית) הגיבור, קָאשֶר (Casher) אוניל, מבקש נקמה על הדחתו ורציחתו דודו שליט העולם מסר. אבל לאחר שהוא משיג את האמצעים לנקמה זו וחוזר לעולם הולדתו, הנקמה מגיעה קרוב מאוד לתחילת הסיפור האחרון במחזור (עמוד שישי בתרגום העברי). ואז הוא נותר להתמודד עם השאלה הקשה באמת – מה עושה אדם שהשיג את שאיפת חייו, "אדם ריק" כפי שהוא מגדיר את עצמו. סיפורו של כאשר אוניל אינו סיפור הנקמה, זהו סיפור המסעות שלו – לפני הנקמה ואחריה.

אוניל מוזכר גם ב- Three to a Given Star. זהו אינו המשך לסיפורי קָאשֶר אוניל, אלא סיפור שעומד בפני עצמו. קָאשֶר, וזוגתו סללטה שאותה פגש במסע הגילוי העצמי שלו לאחר שנקם את נקמתו, הם אלה המגלים את העולם המאיים על האנושות ומתריעים עליו בפני "ההשגחה". הם אינם דרושים לסיפור, הסיפור יכול היה להתקיים גם בלעדיהם, אבל האזכור הזה סוגר למעשה את סיפור חיפוש התכלית של קָאשֶר. האזכור הזה הוא חלק מהיכולת המדהימה של סמית לבנות עולם שלם המפוזר על פני סיפורים שונים. הסיפורים שלו זרועים ברמיזות והתייחסויות לעלילות ואישים ביקום שלו. חלק מההתייחסויות האלה הן לסיפורים שנכתבו וחלקן לסיפורים שלא נכתבו. מעבר להעשרה בפרטים, סמית מצליח בדרך זו לערב את הקורא בבניית היקום שלו בדרך שכמעט אין לה אח ורע. כאשר הוא מזכיר בסיפור כלשהו את סיפורה של הלן אמריקה, גיבורת "הגבירה שהשיטה את ה'נשמה'", כעלילת אהבה מיתית, הוא מחזק את הקשרים שהקורא יוצר ממילא בין סיפורים מרוחקים בזמן. כשההיסטוריה הופכת למיתוס, היא מהווה תשתית חמוקה מאין כמותה לעולם שהיא מעצבת. כאשר סמית מדבר על תוצאות סיפור מסעם של הרובוט, החולדה והקופטי בחלל III, סיפור שלא נכתב מעולם, הוא מאלץ את הקורא להשלים את הפערים בעצמו. על ידי כך הוא מעשיר את העולם שלו פי כמה וכמה מכפי שהיה יכול לו היה כותב אפוס רחב יריעה של עשרים ושבעה ספרים. הוא מאלץ את הקורא לשקוע לתוך העולם שלו ולהוסיף פרטים שאליהם הוא רק רומז.

באחת מעשרות* האסופות שבהן הופיע סיפורו הראשון של סמית, "הסורקים חיים לשווא", מסופר בהקדמה על הרושם שהסיפור השאיר על קהילת המדע הבדיוני. כותב ההקדמה מציין במיוחד שהיה ברור לקוראים שמאחורי סיפור זה יש עולם שלם שעדיין לא סופר. בהקדמה שלו לאוסף המבחר של סמית, שיצא בעברית בשם "כוכב ושמו שאול" ג'ון פירס מכנה את סמית "יוצר המיתוסים", תמיד חשבתי ש"בורא היקומים" הוא תואר מתאים יותר.

* זו אינה לשון הגזמה. אפילו בעברית הסיפור הזה מופיע בשתי אסופות, ובאתר isfdb מונים כחמישים פרסומים נפרדים שלו. ובצדק.

הושיעו!

רשת פוקס, הידועה בכינויה "הזונות", הולכת לעבד את "מערות הפלדה" של אסימוב לטלוויזיה. יביים את זה מישהו שעיקר פרסומו הוא על עיצוב כותרות פתיחה וסיום. וזה מהאנשים שעשו מעשים שלא ייעשו בגופתו הספרותית של אסימוב ב"אני, רובוט" העלוב להפליא. כן, זה הולך להיות רע.

מילה קצת ויתר ברצינות, אסימוב לא היה סופר גדול באמות מידה ספרותיות, אבל הוא כתתב רעיונות מדהימים שרלוונטיים גם שישים ושבעים שנה אחרי שהם נכתבו. הרעיון שהוא ייזכר בעתיד בגלל סרטים וסדרות טלוויזה רדודים ועלובים מבחיל אותי (גם מטפורית וגם במובן שזה גורם לי לרצות פיזית להקיא). אני לא יודע מי מכר את הזכויות ליצירות שלו, אבל אני מקווה שזה נעשה בגלל שהוא הגיע לפת לחם.

עלתה תוכניית אייקון

לכו לראות אותה, ואז דרשו מהאגודה להעמיד לרשות הציבור את מכונת פיצול האישיות.

המועמדים לפרס גפן - ספרי המדע הבדיוני המתורגמים

בריגדת הרפאים / ג'ון סקאלזי

יש לי בעיה עם הספר הזה, כי הוא מזכיר לי קצת יותר מדי המשכונים למיניהם שמנסים לרכוב על ההצלחה של ספרי או סרטי מקור. הספר הראשון בסדרה, "מלחמת האדם הזקן" היה לא רע. הוא במודע התייחס ל"לוחמי החלל" של היינליין ו"מלחמה לנצח" של הולדמן והיה גלגול נוסף של ספרי המארינס בחלל האלה, עם תוספת משלו שהחשובה שבהן דנה בזקנה. כמו היינליין והולדמן הוא הציג את היחס של ארצות הברית למלחמה ולצבא נכון לתקופתו. "בריגדת הרפאים" לא ממש עושה את זה, הוא לא ממש מוסיף גישות חדשות ורעיונות חדשים למה שכבר נתקלנו בו ב"מלחמת האדם הזקן". אפילו הדפוסים הספרותיים שסקאלזי עושה בהם שימוש כאן לקוחים מהספר הראשון – הטירון חסר הניסיון שנקלע למצב לא מוכר, האימונים שבדרך פלא כל מאורע קטן ושולי בהם משמש את הגיבור בלחימה, הקידום המהיר והכישרון הלא מוסבר ללחימה שמגלה אותו לוחם לא מנוסה. גם הפיתוח של הדמויות לא השאיר עליי רושם מיוחד בספר זה.

האח הקטן / קורי דוקטורוב

זה לא ממש ספר מדע בדיוני. זהו רומן מתח פוליטי בעתיד הקרוב מאוד. זהו ספר סכיזופרני במקצת, מחד זהו ספר מתח פוליטי לא רע, מאידך הוא מטיפני ברמות מעיקות. גם הדמויות שבו סובלות מפיצול אישיות דומה – הגיבור וחבריו כתובים לא רע, הרעים פלקטיים בצורה מביכה כמעט. נהניתי ממנו, אבל קשה לומר שהוא השאיר עלי חותם כלשהו (פרט לשממון ההטפה).

כתבי אייזק אסימוב כרך 2 / אייזק אסימוב

הספר הזה לא צריך להיות כאן. כמעט כל הסיפורים שבו תורגמו בעבר לעברית (אם לא כולם), ואני לא חושב שצריך להעניק פרס על תרגום מחודש. קשה גם לומר משהו על הספר כיחידה אחת, מכיוון שזהו אוסף כרונולוגי פחות או יותר של כתבי אסימוב ולא אסופה נושאית מגובשת. כחובב אסימוב מושבע הוא עומד אצלי על המדף, אף-על-פי שיש לי את כל התרגומים הישנים ולא מעט מהסיפורים באנגלית.

מרחבים מסתברים / וולטר ג'ון ויליאמס

זהו ספר טוב, שאכזב אותי מאוד. נתחיל מהחלק הראשון – ויליאמס בונה עולם מעניין של תבונות-על מלאכותיות, יקומי כיס וירטואליים, אנשים המחליפים גופים וכן. זהו עולם שמנצל את הרעיונות המעניינים של הייחודיות הטכנולוגית. ויליאמס טווה בו עלילה טובה של איום על העולם הזה ועל הקיום האנושי בו וניסיון לברר את טיב האיום ולאחר מכן לעצור אותו. בכך זהו ספר טוב.

הוא אכזב אותי מכיוון שציפיתי ליותר מוויליאמס. "העולם של אבא", הסיפור של ויליאמס שתרגמתי ל"בלי פאניקה" לפני כמה שנים, היה הדבר הראשון שלו שקראתי, והסיפור הזה הוא יצירת מופת. ויליאמס מעז ללכת בו עד הסוף עם הדמויות ועם העולם שהוא יוצר. הוא לא עושה את זה ב"מרחבים מסתברים" ומוצא ושב ושוב פרצות לא הגיוניות להתחמק בהן מכמה מהקשיים הגדולים שמציבים הרעיונות של הייחודיות הטכנולוגית בפני כותבי מדע בדיוני. במובן זה זהו ספר מאכזב.

משחקי הרעב / סוזן קולינס

ביותר מהזדמנות אחת הבעתי את הביקורת שיש לי כלפי סוזן קולינס והעולם שהיא בנתה – העולם הפוליטי שלה בעייתי והיא כל הזמן מצילה את הגיבורה שלה מהצורך להכריע הכרעות מוסריות אמתיות. (אפשר לקראו לקרוא הביקורת הזו כאן, כאן וכאן.) אבל יש להודות ש"שמחקי הרעב" כתוב היטב וקראתי אותו בהנאה למרות הבעיות שיש בו לטעמי. קולינס בונה יפה את הביקורת שלה, וגם אם היא כתובה ביד כבדה לפעמים אפשר להסביר את זה (או לתרץ את זה) בהיותו ספר המיועד לנוער.

~~~~~

יש ברשימה זו שני ספרים שמקומם לא יכירה בה לדעתי – של אסימוב ושל דוקטורוב – מסיבות שונות ולכן לא אדון בהם בסיכום, אבל אני חושב שזה מצדיק הערה כללית יותר על נושא פרס גפן. היצע ספרי הז'אנר בארץ קטן, בעיקר היצע ספרי המדע הבדיוני, ולעתים נדמה שיש פשרה מסוימת בנוגע לספרים הנכנסים לרשימה מה שמוביל להכללת ספרים שאין להם מקום בה, ואולי הגיע הזמן להגדיר מחדש חלק מהקריטריונים או להפעיל בקרה מחמירה יותר. אני לא מנסה להציע שיפוט של ספרים על סמך איכות. מחד השיפוט בנושא זה אישי מדי, ומאידך כל עוד פרס גפן הוא פרס בחירת קהל אין מקום לשיפוט כזה בשלבים המוקדמים. אבל הכללת ספריהם של אסימוב ודוקטורוב מלמדת על שתי בעיות שונות בפרס, שאפשר אולי לפתור אותן. לגבי אסימוב, אני חושב שיש לשנות את הכללים כך שתרגומים מחדש לא יהיו זכאים למועמדות. לגבי דוקטורוב, אני חושב שעל ועדת פרס גפן להתייעץ באנשים מחוץ לה במקרים גבוליים כאלה. זה יכול להיעשות כחלק מהליך מסודר וכולל שבו הרשימה של המועמדים תישלח לקבוצה של אנשים שעליהם הוועדה סומכת כדי שיחוו את דעתם, או שאפשר להפעיל את זה באופן פרטני על ספרים שלגביהם חברי הוועדה אינם בטוחים והיו רוצים חוות דעת נוספת. אני לא מתכוון למתוח כאן ביקורת על חברי ועדת הפרס השנה, הבעיות שהצבעתי עליהן אינן חדשות. נאי מודע לכך שתמיד קשה לאייש את ועדת פרס גפן, ושאנו חבים חוב של תודה לעושים במלאכה. 

לגבי המועמדים לפרס השנה – שלושת הספרים שמקומם כן יכירם ברשימה בונים עולמות שונים מאוד זה מזה, שהם מדב"יים במובהק, כל אחד בדרכו שלו. הם גם משכילים לעשות שימוש טוב בעולמות האלה כדי להעביר את המסרים והרעיונות שלהם. משלושתם, אני כנראה אצביע לוויליאמס. נקודת התורפה החמורה ביותר של "משחקי הרעב" היא לדעתי במספר האלים המזנקים מתוך מכונות להציל את הגיבורה הראשית שלו מהצורך להחליט (גם אם יאמרו לי שוב שזה מאפיין של הכתיבה לנוער), וזו סוגיה בעייתית יותר לדעתי מבעיית העולם הפוליטי שלו. "בריגדת הרפאים" לוקה יותר מדי בדמיון ל"מלחמת האדם הזקן" בדפוסי הסיפור שלו, ונראה כספר מודבק שנכתב קצת כלאחר יד. "מרחבים מסתברים", על כל הפגמים שבו, עדיין מציע את השילוב המעניין והמלא ביותר של עולם, עלילה ודמויות.

אבל למה?

קראתי השבוע ספר מדע בדיוני (בערך) ישראלי חדש ששמו "מצרפי המקרים". הדבר הכי טוב שאני יכול לומר עליו זה שהוא קריא. בבסיסו, זהו רומן רומנטי ולא מסוג הספרים שאני אוהב ולכן לא התחברתי אליו, אבל יש לו גם בעיות אחרות כמו דמויות המשנה שהן די שבלוניות, אם כי הוא היה מספיק טוב בשביל שאני אגמור אותו. אבל הבעיה העיקרית של הספר מבחינתי היא שונה, והיא נוגעת להנחת היסוד של הסיפור.

גיבורי הספר, כפיש מצוין על הכריכה האחורית, הם "מצרפי מקרים", הם אחראים לתמרן את העולם כך שאוהבים ייפגשו ואמנים שלא מודעים לכך שהם אמנים יממשו את הפוטציאל שלהם. למה? איש לא יודע. במהלך הספר מתברר שמצרפי המקרים חלק מקהל גדול יותר של ישויות שטיבן לא ברור לגמרי שעושות כל מיני דברים עבור אנשים, אני לא אפרט את התפקידים מחשש ספויילרים אבל גם מכיוון שהם חסרי כל חשיבות לדיון זה. למה הם עושים את מה שהם עושים? איש לא יודע. אין בספר ולו רמז לשאלת התכלית או הסיבה, וזו הבעיה העיקרית שלו.

לאורסון סקוט קארד יש תרגיל שהוא עושה בהרצאות על כתיבה – הוא מתאר מצב ואז שואל את הקהל "למה?". כלומר, מה הוליד את המצב הזה. בשורה של שאלות "למה?" כאלה הוא בונה את הסיפור לאחור. הנקודה שהוא רוצה להדגים היא נקודה חשובה – הקורא צריך לדעת מדוע הדמויות פועלות כפי שהן פועלות, מדוע העלילה מתפתחת כפי שהיא מתפתחת, המידע הזה צריך להיות חלק מהסיפור. חשוב מזה, הסופר צריך לדעת את זה. מקריאת הספר של בלום לא הצלחתי להשתכנע שיש לו מושג ברור מדוע קיימים מצרפי מקרים, חוץ מהנחה מעורפלת כלשהי שיש ישויות כלשהן שדואגות לרווחתנו בעולם הזה. זו גם הסיבה לסימן השאלה שהצבתי מאחורי התיאור של הספר כמדע בדיוני. מצרפי המקרים ושות' של בלום הם אנשים (בערך), אבל באותה מידה הוא היה יכול לקרוא להם "מלאכים" ושום דבר לא היה נגרע מהספר או נוסף לו. הוא יכול באותה קלות להיות פנטסיה או אפילו אלגוריה גרידא.

בכל  יצירה חשוב שהסופר ידע מדוע העולם שהוא יוצר מתפקד בצורה שבה הוא מתפקד, ויהיה מסוגל להסביר את זה לקוראים, אבל במדע הבדיוני זה חשוב במיוחד. כשאנחנו קוראים ספר המתרחש בעולם יום-יומי, אנחנו יכולים להסתמך על הניסיון שלנו כדי להשלים את מה שהסופר משמיט. בספר כמו "מצרפי המקרים", כשמדובר בעולם רגיל אך ביצורים שאינם בני אדם או שפועלים מחוץ לסדר הדברים הרגיל, אולי אפשר לוותר על הסבר העולם, אבל אז יש להסביר את היצורים. אפשר לשמור על זהותם המדויקת מעורפלת, אבל צריך להבהיר מדוע הם עושים מה שהם עושים.

ג'ון וו' קמבל, העורך האגדי של Astounding, קבע בזמנו את הכלל: If you can't explain, extrapolate. במקרה של קמבל הוא התייחס בעיקר למדע שבסיפורים שפרסם ודרש מהסופרים שלו לבנות את העולם המדעי שהם מתארים בצורה כזו שיהיה מתקבל על הדעת לקוראים שלהם. אצל קמבל וחלק מסופרי תור הזהב דרישה זו הגיעה לקיצוניות שבה בחלקים גדולים של סיפורים דמויות עמדו והסבירו זו לזו דברים שהיו אמורים להיות ידועים להן, כדי להסביר אותם לקוראים. במקרה מפורסם הדרישה של קמבל לביסוס מדעי אפילו סיבכה אותו עם רשויות החוק בארצות הברית. התחקיר שהוא והסופר קליב קרטמיל עשו לסיפור Deadline המתאר כלי נשק אטומיים היה כה מעמיק, שה-FBI איימו להוריד מהמדפים את גיליון מרץ 1944 של Astounding כי התהליך שתואר בסיפור היה כה קרוב לתהליך שעליו עבדו מדעני פרוייקט "מנהטן" באותה תקופה. דוגמה אחרת, קצת פחות קיצונית, יצא לי לראות בריאיון עם ג' ק' רולינג שבו היא שרטטה את אילן היוחסין של הדמויות שלה שלושה דורות קדימה. היא יודעת מה עולה בגורל הנכדים והנינים של הדמויות בספרים שלה. רמת פירוט כזו אינה דרישה שאין להתפשר עליה בכל ספר או סיפור. למשל, אין שום הסבר למה שקורה לגיבור "הילוך חוזר" המצוין של קן גרימווד, אבל גרימווד מצליח לבנות את הדמויות שלו בצורה כזו שההתפתחות שלהן מספיקה לנו כדי להשעות את חוסר האמונה ולשקוע בספר גם בלי הסבר זה.

בלום אינו יחיד בתופעה שכל מי שקורא מדע בדיוני מכיר – סיפור שבבסיסו רעיון מדליק, אבל חסרים לו עולם, עלילה או דמויות שיצדיקו אותו. הגיע הזמן לשרש את התופעה הזו.

ג'ורג', לא!

SF Signal מדווחים שג'ורג' לוקאס שוב מתעסק עם טרילוגיית סרטי "מלחמת הכוכבים", הפעם לכבוד יציאת מהדורת הבלו-ריי. וגם מנתחים ומעירים. מישהו באמת צריך לומר לו להפסיק עם השטויות.