המועמדים לפרס גפן - ספרי המדע הבדיוני המתורגמים

בריגדת הרפאים / ג'ון סקאלזי

יש לי בעיה עם הספר הזה, כי הוא מזכיר לי קצת יותר מדי המשכונים למיניהם שמנסים לרכוב על ההצלחה של ספרי או סרטי מקור. הספר הראשון בסדרה, "מלחמת האדם הזקן" היה לא רע. הוא במודע התייחס ל"לוחמי החלל" של היינליין ו"מלחמה לנצח" של הולדמן והיה גלגול נוסף של ספרי המארינס בחלל האלה, עם תוספת משלו שהחשובה שבהן דנה בזקנה. כמו היינליין והולדמן הוא הציג את היחס של ארצות הברית למלחמה ולצבא נכון לתקופתו. "בריגדת הרפאים" לא ממש עושה את זה, הוא לא ממש מוסיף גישות חדשות ורעיונות חדשים למה שכבר נתקלנו בו ב"מלחמת האדם הזקן". אפילו הדפוסים הספרותיים שסקאלזי עושה בהם שימוש כאן לקוחים מהספר הראשון – הטירון חסר הניסיון שנקלע למצב לא מוכר, האימונים שבדרך פלא כל מאורע קטן ושולי בהם משמש את הגיבור בלחימה, הקידום המהיר והכישרון הלא מוסבר ללחימה שמגלה אותו לוחם לא מנוסה. גם הפיתוח של הדמויות לא השאיר עליי רושם מיוחד בספר זה.

האח הקטן / קורי דוקטורוב

זה לא ממש ספר מדע בדיוני. זהו רומן מתח פוליטי בעתיד הקרוב מאוד. זהו ספר סכיזופרני במקצת, מחד זהו ספר מתח פוליטי לא רע, מאידך הוא מטיפני ברמות מעיקות. גם הדמויות שבו סובלות מפיצול אישיות דומה – הגיבור וחבריו כתובים לא רע, הרעים פלקטיים בצורה מביכה כמעט. נהניתי ממנו, אבל קשה לומר שהוא השאיר עלי חותם כלשהו (פרט לשממון ההטפה).

כתבי אייזק אסימוב כרך 2 / אייזק אסימוב

הספר הזה לא צריך להיות כאן. כמעט כל הסיפורים שבו תורגמו בעבר לעברית (אם לא כולם), ואני לא חושב שצריך להעניק פרס על תרגום מחודש. קשה גם לומר משהו על הספר כיחידה אחת, מכיוון שזהו אוסף כרונולוגי פחות או יותר של כתבי אסימוב ולא אסופה נושאית מגובשת. כחובב אסימוב מושבע הוא עומד אצלי על המדף, אף-על-פי שיש לי את כל התרגומים הישנים ולא מעט מהסיפורים באנגלית.

מרחבים מסתברים / וולטר ג'ון ויליאמס

זהו ספר טוב, שאכזב אותי מאוד. נתחיל מהחלק הראשון – ויליאמס בונה עולם מעניין של תבונות-על מלאכותיות, יקומי כיס וירטואליים, אנשים המחליפים גופים וכן. זהו עולם שמנצל את הרעיונות המעניינים של הייחודיות הטכנולוגית. ויליאמס טווה בו עלילה טובה של איום על העולם הזה ועל הקיום האנושי בו וניסיון לברר את טיב האיום ולאחר מכן לעצור אותו. בכך זהו ספר טוב.

הוא אכזב אותי מכיוון שציפיתי ליותר מוויליאמס. "העולם של אבא", הסיפור של ויליאמס שתרגמתי ל"בלי פאניקה" לפני כמה שנים, היה הדבר הראשון שלו שקראתי, והסיפור הזה הוא יצירת מופת. ויליאמס מעז ללכת בו עד הסוף עם הדמויות ועם העולם שהוא יוצר. הוא לא עושה את זה ב"מרחבים מסתברים" ומוצא ושב ושוב פרצות לא הגיוניות להתחמק בהן מכמה מהקשיים הגדולים שמציבים הרעיונות של הייחודיות הטכנולוגית בפני כותבי מדע בדיוני. במובן זה זהו ספר מאכזב.

משחקי הרעב / סוזן קולינס

ביותר מהזדמנות אחת הבעתי את הביקורת שיש לי כלפי סוזן קולינס והעולם שהיא בנתה – העולם הפוליטי שלה בעייתי והיא כל הזמן מצילה את הגיבורה שלה מהצורך להכריע הכרעות מוסריות אמתיות. (אפשר לקראו לקרוא הביקורת הזו כאן, כאן וכאן.) אבל יש להודות ש"שמחקי הרעב" כתוב היטב וקראתי אותו בהנאה למרות הבעיות שיש בו לטעמי. קולינס בונה יפה את הביקורת שלה, וגם אם היא כתובה ביד כבדה לפעמים אפשר להסביר את זה (או לתרץ את זה) בהיותו ספר המיועד לנוער.

~~~~~

יש ברשימה זו שני ספרים שמקומם לא יכירה בה לדעתי – של אסימוב ושל דוקטורוב – מסיבות שונות ולכן לא אדון בהם בסיכום, אבל אני חושב שזה מצדיק הערה כללית יותר על נושא פרס גפן. היצע ספרי הז'אנר בארץ קטן, בעיקר היצע ספרי המדע הבדיוני, ולעתים נדמה שיש פשרה מסוימת בנוגע לספרים הנכנסים לרשימה מה שמוביל להכללת ספרים שאין להם מקום בה, ואולי הגיע הזמן להגדיר מחדש חלק מהקריטריונים או להפעיל בקרה מחמירה יותר. אני לא מנסה להציע שיפוט של ספרים על סמך איכות. מחד השיפוט בנושא זה אישי מדי, ומאידך כל עוד פרס גפן הוא פרס בחירת קהל אין מקום לשיפוט כזה בשלבים המוקדמים. אבל הכללת ספריהם של אסימוב ודוקטורוב מלמדת על שתי בעיות שונות בפרס, שאפשר אולי לפתור אותן. לגבי אסימוב, אני חושב שיש לשנות את הכללים כך שתרגומים מחדש לא יהיו זכאים למועמדות. לגבי דוקטורוב, אני חושב שעל ועדת פרס גפן להתייעץ באנשים מחוץ לה במקרים גבוליים כאלה. זה יכול להיעשות כחלק מהליך מסודר וכולל שבו הרשימה של המועמדים תישלח לקבוצה של אנשים שעליהם הוועדה סומכת כדי שיחוו את דעתם, או שאפשר להפעיל את זה באופן פרטני על ספרים שלגביהם חברי הוועדה אינם בטוחים והיו רוצים חוות דעת נוספת. אני לא מתכוון למתוח כאן ביקורת על חברי ועדת הפרס השנה, הבעיות שהצבעתי עליהן אינן חדשות. נאי מודע לכך שתמיד קשה לאייש את ועדת פרס גפן, ושאנו חבים חוב של תודה לעושים במלאכה. 

לגבי המועמדים לפרס השנה – שלושת הספרים שמקומם כן יכירם ברשימה בונים עולמות שונים מאוד זה מזה, שהם מדב"יים במובהק, כל אחד בדרכו שלו. הם גם משכילים לעשות שימוש טוב בעולמות האלה כדי להעביר את המסרים והרעיונות שלהם. משלושתם, אני כנראה אצביע לוויליאמס. נקודת התורפה החמורה ביותר של "משחקי הרעב" היא לדעתי במספר האלים המזנקים מתוך מכונות להציל את הגיבורה הראשית שלו מהצורך להחליט (גם אם יאמרו לי שוב שזה מאפיין של הכתיבה לנוער), וזו סוגיה בעייתית יותר לדעתי מבעיית העולם הפוליטי שלו. "בריגדת הרפאים" לוקה יותר מדי בדמיון ל"מלחמת האדם הזקן" בדפוסי הסיפור שלו, ונראה כספר מודבק שנכתב קצת כלאחר יד. "מרחבים מסתברים", על כל הפגמים שבו, עדיין מציע את השילוב המעניין והמלא ביותר של עולם, עלילה ודמויות.