צלה של המהפכה - חלק שני: אורוול

1984/ ג'ורג' אורוול (1948)

אי אפשר לדבר על מהפכות סוציאליסטיות וקומוניסטיות במדע הבדיוני בלי להתייחס לספרו הקלאסי של אורוול "1984". אך "1984" אינו, למעשה, ספר אנטי-קומוניסטי, אלא ספר אנטי-טוטליטרי שעושה שימוש בקומוניזם ובשלטון הקומוניסטי בברית המועצות כדוגמה למשטר טוטליטרי. "1984" הוא תגובה לא רק למהפכת 1917 ולעלייתו של סטלין לשלטון ב-1924, אלא גם לעלייתם לשלטון של מוסוליני (1922), היטלר (1933) ופרנקו (1939). אורוול מסתכל לאחור על המחצית הראשונה של המאה ה-20 ומנסה להציב תמרורי אזהרה למחצית הבאה של המאה. הבחירה בקומוניזם מתבקשת מאליה בהתחשב בכך שהמעצמות הפשיסטיות הובסו במלחמת העולם השנייה (ובמידה מסוימת גם בכך שהפעולות של גרמניה הנאצית נתפסו כחריגות אפילו למשטרים כאלה), בבוטות של הדיכוי הסובייטי ובאווירה של ראשית המלחמה הקרה בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת. זאת ועוד, יכול להיות שיש לבחירה זו גם קשר למערכת היחסים הסבוכה של אורוול עם התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות בבריטניה. אופי אנטי-טוטליטרי זה של הספר משפיע על עיצוב שלושת הגורמים העיקריים בעלילה: אופיה של המפלגה (ולפיכך המדינה), אופיו של המרד של וינסטון סמית ושל ג'וליה במפלגה ואופיה של השבירה של סמית בסופו של דבר.
"המפלגה" של אורוול היא מפלגה סוציאליסטית לכאורה, או לפחות היא הונחתה על ידי ה"סוצאנג", הסוציאליזם האנגלי, אך למעשה אין לה אידאולוגיה ואין לה שום מטרות מעבר לשלטון עצמו. דברים אלה נאמרים במפורש על ידי אובריין, האדם היחיד ממנהיגות המפלגה שאת קולו אנו שומעים בספר. כאשר הוא שוטח את משנתה של המפלגה בפני וינסטון הוא אומר "אין אנו מעוניינים בטובת אחרים; אנחנו מעוניינים אך ורק בשלטון" הוא ממשיך ואומר באותו מקום שלקומוניסטים ולנאצים לא היה אומץ לרדת לסוף המניעים שלהם עצמם. "הם העמידו פנים, אולי אפילו האמינו, כי תפסו את השלטון בעל-כרחם ולמשך זמן מוגבל, וכי מעבר לקרן-הרחוב ממש מצוי גן-עדן שבו יהיו בני-האדם חפשים ושווים. אנחנו איננו דומים להם." שכן השלטון הוא מטרה בפני עצמו, ומטרה מוצדקת. "אין מכוננים דיקטטורה כדי לשמור על הישגיה של מהפכה; מחוללים מהפכה כדי לכונן דיקטטורה". [ע' 211]
הקטע הזה מכיל את שני המרכיבים העיקריים באופיה של המפלגה – האנונימיות והטוטליות. המפלגה אינה רק מעבר לקומוניזם ולפשיזם, היא מעבר לכל זיהוי שהוא. שאיפת השלטון שעליה מדבר אובריין היא תמצית כל האידאולוגיה המפלגתית ותמצית הזהות שלה. המפלגה של אורוול היא חסרת פנים וחסרת זהות. אנו מכירים רק איש מפלגה אחד בשמו, את אובריין, וגם הוא בוגד או לפחות מעמיד פני בוגד. כל שאר המנהיגים הם חסרי זהות וההנהגה מתגלמת בדמותו של "האח הגדול" שלא במקרה הוא חסר שם. גם סמית בעבודתו הוא רק "טכנאי" בשכתוב ההיסטוריה ו"מוח עליון כלשהו בחוג הפנימי של המפלגה" שהוא חסר זהות ושם, הוא אשר מחליט כיצד בדיוק לשכתב את ההיסטוריה. [ע' 39] לגבי המפלגה אין עבר מהולל, אין מהפכה שיש להעלות אותה על נס ומנהיגי המפלגה הראשונים נמחים מהזיכרון על ידי טכנאים כמו וינסטון. [ע' 62] המפלגה כה טוטלית, כה כוללנית, שהיא אינה יכולה לסבול את קיומה של כפירה בה, אפילו לא בקרב אלה שהיא מוציאה להורג בשל אותה כפירה. אובריין אומר לווינסטון "אנחנו מעבירים אותו [את הכופר, א.מ.] אל צדנו, לא לכאורה, אלא באמת ובתמים, בלב ונפש. אנחנו הופכים אותו לאחד מאתנו קודם שאנחנו הורגים אותו." מכיוון שמצוות המפלגה אינה "עשה", אותו ציווי טוטליטרי ישן, אלא "הֱיֵה" – ציווי אקזיסטנציאליסטי לא מתפשר. [ע' 205]
מטבעה זה של המפלגה נגזר טבע המרד של וינסטון ושל ג'וליה, ומאוחר יותר גם טבע השבירה שלהם בידי המפלגה. מראשיתו ועד סופו המרד של וינסטון וג'וליה הוא בניסיון ליצור מרחב אישי, אינטימי, מרחב שלמפלגה אין דריסת רגל בו. מעשה המרד הראשון של וינסטון צנוע מאוד – הוא כותב יומן, והוא כותב אותו מחוץ לטווח הראייה של הטלסקרין. בשתי הפעולות האלה כבר ניכר טבעו של המרד הזה – הוא נסתר מעינו הפקוחה של האח הגדול ומהותו היא בכתיבת מחשבותיו האישיות. וכבר מראשיתו של המרד וינסטון הוא מורד אקטיבי, חוטא ביודעין במפלגה ובאידאלים שלה. שורש המרד של וינסטון לא נעוץ בכתיבת היומן, אלא עמוק יותר במרחב האישי – במחשבתו. הוא יודע היטב שבין שיכתוב את היומן או לא הוא אשם "בפשע הפשעים... חשובפשע". [ע' 18]
השלב הבא במרד של וינסטון מתרחש כאשר הוא מתאהב וג'וליה והיא חוברת אליו, ושוב המרד מתרחש במרחב האינטימי. בעצם העובדה שהם מקיימים יחסי מין יש מרד מכיוון ש"יצר המין יוצר עולם מיוחד שאינו בגדר שליטה של המפלגה". [ע' 109] וכאשר המרד שלהם, כלומר מערכת היחסים שלהם, משתכלל ומתפתח גם המרחב האינטימי שהם יוצרים גדל ומשתכלל. החדר שהם מוצאים בשכונות הפרולים מצטיין בכך שאין בו טלסקרין, ובו הם יכולים לאכול דברים מיוחדים, ללבוש בגדים שאינם מדי המפלגה ושיא השיאים – ג'וליה יכולה להתאפר. וכך היא ממצה את המרד שלהם בהצהרתה "בחדר זה אני רוצה להיות אישה, לא חברת מפלגה!" [ע' 117]
הצהרה זו מאפיינת את המרד שלה, שבמובנים מסוימים הוא ארוך שנים יותר מהמרד של וינסטון. עיקרו של המרד הוא בהנאה אישית, בהפרת הכללים בלי להיתפס, והרעיון של מרד מאורגן שמטרתו להפיל את השלטון ולמוטט את המפלגה נראה לה מופרך ולא רלוונטי. [עמ' 107-108; 124-125] כאשר וינסטון מספר לה על העדות לזיוף ההיסטוריה שהייתה ברשותו לזמן מה ומדבר על משמעות ההוכחה הזו לעתיד תגובתה היא "אני איני מעוניינת בדור הבא, יקירי, אני מעוניינת בנו". [ע' 127] טבעו של המרד הזה שלהם, שלבו ביצירת האינטימיות שאליה המפלגה אינה יכולה להגיע, משתקף גם כשאר וינסטון וג'וליה דנים באפשרות שייתפסו ויחקרו. הם מקבלים כמובן מאליו את העובדה שיודו ויאמרו כל מה שידרשו מהם, אבל הם משוכנעים שלעולם לא יתכחשו לאהבתם. "הם יכולים להביא אדם לידי כך שיאמר כל דבר שירצו" ג'וליה אומרת, "אבל אין בידם להביא אותך לידי כך שתאמין במה שתאמר. להיכנס אל תוכך אין הם יכולים". [ע' 135]
גם בשלב הבא של המרד שלהם, לאחר שהם מגויסים ל"ברית האחים" על ידי אובריין, נשמר אופיו של המרד שלהם. הם מצהירים שהם מוכנים לעשות הכול כדי להפיל את השלטון – לגנוב, לרצוח, להדיח ילדים לשימוש בסמים – רק לא להיפרד זה מזה. ואפילו באותה מסגרת מאורגנת אובריין מבהיר להם היטב שהלחימה שלהם תהיה אישית, שהם לא יכולים לקוות להכוונה או לסיוע כלשהם מהמחתרת. הדבר היחיד שמנחה את פעולתם הוא "הספר" שהוא אלמותי מכיוון שהוא רעיון שאי אפשר להורגו. ואכן במסגרת "ברית האחים" מעשה המרד הגדול שלהם (למעשה, רק של וינסטון) הוא בקריאת "הספר". [הפגישה עם אובריין וקריאת הספר מתוארים בפרקים ח-ט של החלק השני של הספר, עמ' 136-174.]
כיוון שמטרתה של המפלגה היא הטוטליות והמרד שלהם הוא ביצירת מרחב אינטימי חופשי מהמפלגה, לא מפתיע שגם החקירה והשבירה שלהם ממוקדים בנושא זה. עם ראשית חקירתו וינסטון מבין מיד שמטרת החקירה היא לנטרל את יכולתו לחשוב ולנסח טיעונים. [ע' 194] ויותר מאוחר אובריין יאשר זאת בפניו כשיאמר שהמפלגה אינה מתעניינת בפעולה, אלא בחשיבה ומטרתה של החקירה והשבירה של האסירים אינה בהשגת הודאה אלא בהחזרתו של החוטא לחיק המפלגה ובהפיכתו למאמין אמתי. רק אז אפשר לחסל אותו. [ע' 203-203] ומכיוון שבגידתו של וינסטון היא ביצירת מרחב אינטימי, מטרתם היא חדירה לאותו מרחב אינטימי. בסופו של דבר אובריין דורש מווינסטון עצמו לנסח את הבגידה הסופית שלו, לא נאמר לו מה הדבר שבו הם רוצים שיודה. הוא נשבר באמצעות הפחד העמוק ביותר שלו, הפחד מעכברושים, ובוגד בצורה האחת שבה חשב שלעולם לא יבגוד – הוא מתכחש לג'וליה. [ע' 224]
התוצאה של השבירה הסופית, המתחייבת מאופי המפלגה, מאופי המרד ומאופי השבירה, היא איבוד הזהות האישית, איבוד המרחב האינטימי שאותו וינסטון וג'וליה יצרו, והפיכתו לאיש מפלגה מושלם.
עבור אורוול ה"סוצאנג" הקומוניסטי אינו איום בגלל שהוא קומוניזם, הוא איום מכיוון שהוא התגלמות הטוטליטריות המאיימת על האישי והפרטי. "1984" אינו תגובה לקומוניזם בלבד, אלא לעשרות שנים של עליית כוחות טוטליטריים באירופה. ה"סוצאנג" הוא המשל לאידאולוגיות טוטליטריות באשר הן.

------------------------------------

מעט על מערכת היחסים של אריק בלייר (הלוא הוא ג'ורג' אורוול) עם השמאל בבריטניה בשנות ה-30 וה-40 אפשר לקרוא במבוא של גיורא גודמן לספר המסות של אורוול מתחת לאף שלך (הוצאת דביר, 2005). עמ' 21 והלאה.

הציטוטים מהספר מתוך: ג' אורוול / 1984. הוצאת עם עובד, הדפסה ארבעים ושתיים, 2007. ע' 211.

-------------

חלק ראשון - וולס.