Pages

4.8.2009

צלה של המהפכה - חלק שלישי: לה-גוין


המנושל / אורסולה לה-גוין (1974)

"המנושל" נכתב בשנת 1974, לאחר שני עשורים לפחות של ניסויים חברתיים בארצות הברית. ניסויים אלה לא היו מוגבלים לקומונות למיניהן, אלא היו להם גם פנים רשמיים. גם אם ה-New Deal של רוזוולט הייתה ביסודה תכנית כלכלית, הרי שה-Fair Deal של טרומן הייתה תכנית חברתית במפורש, ו"החברה החדשה" של ג'ונסון הייתה ניסיון למסד את היוזמות של תנועת הרפורמות החברתיות של ממשל קנדי. ברוח זו "המנושל" הוא ניסוי חברתי – ניסוי במהפכה, לא סתם מהפכה קומוניסטית אלא מהפכה אנרכיסטית. לה-גוין שואלת שתי שאלות יסוד בנוגע לחברה המהפכנית: היכן יכולה להתקיים חברה מהפכנית? מה עולה בגורלה של מהפכה שהצליחה?
מאתיים שנה לפני תחילת עלילת הספר, האומות של העולם יוראס הסכימו להעניק את הירח אנארס למהפכנים האנרכיסטים, כדי להרחיק אותם מעולמם. הספר עוסק במסעו של שווק, פיזיקאי אנרכיסט מאנארס, ליורראס. בפעם הראשונה מאז הגלות חוזר אחד מצאצאי האנרכיסטים לעולם הבית. המסע הזה מציג בפנינו את שתי החברות ואת מערכת היחסים המורכבת שביניהן.
על פניה החברה באנארס היא חברה אנרכו-סינדיקליסטית קלאסית. אין בה מנגנוני מנהל ומשטר, אלא רק התאגדויות מרצון של אנשים שלהם תחומי עניין משותפים. הארגון החשוב ביותר באנארס הוא אתי"ה – הארגון לתיאום, ייצור והפצה שהוא, כפי ששווק מסביר לאחד ממארחיו ביוראס, "מערכת תיאום של כל האיגודים, ההסתדרויות והפרטים המבצעים עבודה יצרנית. הם לא שולטים בבני-אדם; הם מפקחים על הייצור". [ע' 60] יוראס לעומתו נראה כבבואה ברורה של כדור הארץ בשנות ה-70 של המאה ה-20. יש בו שלוש מדינות – אה-יו הקפיטליסטית במובהק (שאליה שווק מגיע), תו היא "רפובליקה עממית" קלאסית במיטב המסורת הקומוניסטית, ובנבילי היא מדינה מקבילת עולם שלישי המשמשת שדה קרב נצחי לשתי המעצמות האלה. כאשר ה"אודונים" האנרכיסטים פעלו ביוראס הם עוררו מתחים בעולם, ולכן הוחלט להעניק להם את הירח, אנארס, שהוא צחיח אך ניתן ליישוב כדי שיוכלו להקים שם את החברה המהפכנית שלהם. לכאורה אם כן התשובה לשאלה הראשונה היא ברורה – על פי לה-גוין המקום היחיד שיכול להיות למהפכה מוצלחת הוא על הירח, מבודדת ורחוקה מהעולם הלא-מהפכני. בעולם ה"רגיל" יכולות להתקיים רק החברות המקובלות המוכרות לנו – קפיטליזם, מהפכה שכשלה והפכה לדיקטטורה ומדינות שהן כלי המשחק של כוחות אלה. המסר הזה מודגש כאשר מתואר הדיכוי האלים של ההפגנה הסוציאליסטית בניו-אסייה (בירת אה-יו) ואפילו ניצניה של מהפכה או מחאה כזו מדוכאים בכוח.
בהערת אגב כדאי להעיר שהמיקום הזה של החברה המהפכנית מעלה שאלה בנוע ל"מהפכניות" שלה. אחת ההבחנות שעושים בין מהפכה לבין הפיכת שלטון היא בהיקפו ובעומקו של השינוי שנעשה בחברה. הפיכה מוגבלת בדרך כלל לחילופי שלטון בכוח, בעוד שמהפכה כרוכה בשינוי מעמיק יותר של החברה שבה היא מתרחשת. האודונים, אם כך, לא חוללו מהפכה ביוראס אלא גלו מרצונם. אך עד כמה מהפכנית היא החברה שלהם עצמם? אחרי הכל, הגולים שייסדו את החברה האנרכיסטית באנארס היו אנרכיסטים עוד לפני ההתיישבות ולמעשה לא שינו מן היסוד את החברה שלהם אלא יצרו חברה על פי אידאלים שבהם תמיד החזיקו.
מה אם כן עלה בגורל אותה חברה חדשה המושתתת על אידאלים מהפכניים? כלפי חוץ היא נראית כהתגלמות אותם אידאלים אנרכיסטיים. כפי שראינו לעיל זוהי חברה שבה יש מִנהל, אבל לא שלטון. הסמכות היחידה שבה מכירים היא דעת הקהל, והיוזמה היחידה שקיימת היא היזמה האישית. כאשר שווק מדבר עם הילדים של המארח שלו באה-יו הקפיטליסטית הם שואלים אותו מדוע בחברה כשלו יש מי שמוכנים לעשות את העבודות השחורות. בתשובתו הוא אומר: "כאן אתם חושבים שהגורם הממריץ לעבודה הוא כספי, הצורך בכסף או התשוקה להרוויח. אך במקום שאין בו כסף, המניעים האמיתיים הם אולי ברורים יותר. אנשים אוהבים לעשות דברים. הם אוהבים לעשותם היטב. אנשים לוקחים על עצמם את העבודות המסוכנות, הקשות, כיוון שהם מתגאים בכך שהם עושים אותן... אחרי הכל, העבודה נעשית לשם העבודה. זהו התענוג המתמיד של החיים. המצפון האישי יודע זאת. וגם המצפון החברתי, דעתם של שכניך. אין שום גמול אחר, באנארס, שום חוק אחר. התענוג שלך, והכבוד שרוחשים לך חבריך. זה הכל." [עמ' 110-111]
אך בסיפא של דבריו טמונה אחת מהחולשות הגדולות של אותה חברה. המשפט החותם את הפסקה שציטטתי לעיל הוא "כאשר כך הוא המצב, אז, אתם מבינים, הופכת דעתם של שכניך לכוח אדיר". התמונה של החברה המהפכנית המתגלה במהלך הספר היא של חברה שהחליפה את הממשל בקונפורמיזם ובציות מרצון מתוך תחושה של צורך. אנארס הוא עולם מדברי דל מאוד במשאבים ולכן לאתי"ה תפקיד חשוב בהקצאת המשאבים לצרכים שונים, וכך היועצים של אתי"ה, שאין להם שום מעמד או סמכות רשמיים, מרכזים בידם כוח עצום. שווק מגלה שבגלל המחסור בנייר הוא זקוק להסכמתו של היועץ של אתי"ה כדי שיוכל להדפיס את התורות החדשות שלו בפיזיקה, והוא נאלץ לקבל את אותו יועץ כמחבר-שותף למאמר הראשון שפרסם. מערך כוח גלוי הוחלף במערך כוח סמוי ולא מבוקר. למחסור באנארס השפעות עמוקות יותר על החברה, כפי ששווק טוען באוזני אחד ממארחיו "לא נשארו עוד הרבה אידיאליסטים באנארס, אני מבטיח לך. ... החברה שלנו היא מעשית. אולי מעשית מדי, טרודה מדי בקיום בלבד. מה אידיאליסטי כל כך בשיתוף-פעולה חברתי, בעזרה הדדית, כשאלה האמצעים היחידים להישאר בחיים?" [ע' 100] הצורך הופך להיות עליון על הכול, ועתות חירום כמו הבצורת המתוארת בספר מתעלות מעל עקרון היוזמה האישית ומביאות לריכוז כוח רב יותר בידי אתי"ה ובידי המשרד לחלוקת עבודה, וזאת בחברה שבה אין מנגנונים מובְנים לריסון הכוח הזה ואין מודעות של האזרחים לעצם קיומו של מנגנון כזה מכיוון שהם הורגלו לחשוב שאין כלל מנגנונים כאלה בחברה שלהם. את התוצאה מתאר שווק בזעקת שבר באוזני זוגתו:
אנחנו לא משתפים פעולה – אנחנו מצייתים. אנחנו פוחדים להיות מנודים, פוחדים שיקראו לנו עצלנים, לא-תפקודיים, מתעצמנים. אנחנו פוחדים מן הדעה של השכן שלנו יותר משאנחנו מכבדים את חופש-הבחירה שלנו. את לא מאמינה לי, טאק, אבל נסי, רק נסי לעבור את הקו, רק בדמיון, ותראי איך תרגישי. אז תביני מהו טירין ולמה הוא אדם שבור, נשמה אבודה. הוא פושע! יצרנו פשע, ממש כמו הרכושנים. אנחנו מאלצים בן אדם לצאת ממעגל ההסכמה שלנו, ואחר-כך אנחנו מאשימים אותו בזה. יצרנו חוקים, חוקי ההתנהגות המקובלים, בנינו סביבנו חומות ואנחנו לא יכולים לראות אותן מכיוון שהן חלק מן המחשבה שלנו. טיר מעולם לא עשה זאת. הכרתי אותו מאז שהיינו בני עשר. הוא מעולם לא עשה זאת, מעולם לא יכול היה לבנות חומות. הוא היה מורד טבעי. הוא היה אודוני טבעי – אודוני אמיתי! הוא היה אדם חופשי, וכולנו, כל השאר, אחיו, הוצאנו אותו מדעתו כעונש על המעשה החופשי הראשון שלו. [עמ' 235-236]
לכאורה על פי לה-גוין החברה המהפכנית, האנרכיסטית, הופכת להיות חברה קונפורמיסטית שאינה מסוגלת לסבול הליכה שלא בתלם שהיא התוותה. זוהי, כניסוחה של טאקוור, חברה אנרכיסטית הפוחדת מאנרכיזם. אך מסקנת הניסוי החברתי של לה-גוין אינה כישלון גמור. למרות מעורבותו של שווק בתנועה מהפכנית ביוראס מטרתו אינה לחולל מהפכה בעולם הקפיטליסטי. עולם זה הקיא מתוכו את הגורמים המהפכניים מאתיים שנה לפני בואו של שווק והוא עסוק במרץ בדיכוי השרידים שלהם. כפי שהוא מצהיר, המטרה שלו היא להשפיע על החברה שלו-עצמו, על החברה באנארס. [ע' 268] מסקנתה של לה-גוין היא שערכה של המהפכה היא ביכולתה להיות מהפכנית, להוליד חברה שתוכל אולי לעבור מהפכה נוספת ולממש אחרי הכול את האידאלים שלה, גם אם היא נכשלה בכך בתחילה. יש למהפכה החדשה רמזים בספר, אם כי הוא מסתיים עם שובו של שווק לאנארס, כאשר עתידה של המהפכה החדשה לא ידוע.
עבור לה-גוין הכותבת באווירה של ניסויים חברתיים האנארכיזם והמהפכה הם כלי חברתי לשינוי. באווירה של ניסויים חברתיים, באווירה שיצאה נגד הסדר הקיים, המהפכה היא עדיין בגדר הבטחה אפשרית. היא אינה בהכרח הבטחה לעתיד טוב יותר, אבל היא הבטחה לאפשרות השינוי, ודי בכך.

----------

הציטוטים מהספר מתוך: אורסולה לה-גוין / המנושל. עברית: תמר עמית. הוצאת כתר, 1980.

----------

חלק ראשון - וולס.
חלק שני - אורוול.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה