מעולמות חיצוניים לעולמות פנימיים (3)

החלק השלישי של עיבוד ההרצאה עוסק באוטופיזם טכנולוגי, ומתחיל את הדיון במסע בחלל.

בחלק הבא והאחרון - סיום הדיון בנושא החלל וסיכום.

אוטופיזם טכנולוגי

העיר העתידנית שאליה אליסון מתייחס בסיפורו היא אחד הפנים של האמונה באוטופיזם טכנולוגי שמלווה את המדע הבדיוני מאז ראשיתו. אחרי הכול, המדע הבדיוני צמח מתוך המהפכה התעשייתית ומתוך עידן התגליות המדעיות, ולכן לא מפתיע שמלווה אותו מראשיתו אמונה שהטכנולוגיה הנכונה (והשימוש הנכון בה) יכולים להביא לעידן של שלמות. האוטופיזם הזה ניכר היטב ביצירות של תור הזהב, ולכן לא מפתיע שיצירות של הגל החדש מערערות על התפיסה הזו. אני רוצה לדון כאן בשני סיפורים מתוך "חזיונות מסוכנים" שבהם ניתן לראות את המהלך הזה. האחד הוא "יהודה" של ג'ון ברונר, והאחר הוא "הזמן השמח" של ג'ון סליידק.

·         יהודה / ג'ון ברונר

ברונר מנצל את הסיפור המוכר של ישו ובגידת יהודה איש קריות כדי לכתוב סיפור המבקר את הסגידה לטכנולוגיה ולקדמה. הוא מתאר עולם שבו, פשוטו כמשמעו, בני אדם סוגדים לטכנולוגיה. ההתגלמות של הקדמה הטכנולוגית בעולם זה הוא רובוט שקנה לעצמו מעמד אלוהי או אלוהי למחצה. אחד משנים עשר הטכנאים שבנו אותו החליט שהסגידה הזו אינה ראויה, שלרובוט כוח רב מדי, ולכן הוא מנסה להרוס אותו – ונכשל.

ברונר לא מנסה להיות עדין במסר שלו. בעולם שהוא יצר במקום שהאדם ישלוט בטכנולוגיה, הוא משתעבד לה. במקום שהטכנולוגיה תבשר את שחרורו של האדם, היא הופכת להיות צורה חדשה של עבודת אלילים – שאפילו אחד מיוצריה לא מסוגל להתנגד לה. הוא לוקח את אחד הרגשות הבסיסיים ביותר של סופרי תור הזהב, ובאמצעות ההקצנה שלו בוחן את היחסים בין האדם לטכנולוגיה שהוא יצר.

·         הזמן השמח / ג'ון סליידק

סליידק בסיפורו עושה דבר דומה, הן במסר שלו והן במערכת היחסים שהוא בוחן, אבל הוא פחות פשטני ומתאר עולם מורכב יותר. סליידק מתאר עולם שהוא התגשמות חלומם של לא מעט אנשים – עולם שבו בני האדם לעולם אינם חולים, בודדים או מדוכאים. בני האדם בעולמו של סליידק מנוטרים כל העת בידי מחשבים שלהם הוזנו מדדים של אושר ובריאות, וכאשר המחשבים מבחינים באדם שאינו מאושר, שהוא חולה או שעומד לפגוע בעצמו, הם מטפלים באותו אדם. זה נעשה בשילוב של טיפול רפואי, תרופות פסיכיאטריות ו"חברים" וירטואליים שנתפרים לצרכיו של האדם ונשלחים לארח לו לחברה כאשר הוא בודד. הטיפול וההשגחה כה קפדניים, שכאשר אחד האנשים בסיפור מנסה להתאבד, הוא עובר טיפול שישכיח ממנו מדוע ניסה להתאבד.

לכאורה מדובר אכן באוטופיה שהושגה על ידי טכנולוגיה, אבל ככל שהסיפור מתקדם מתבררת האמת – הבחירה נלקחה מידי בני האדם. מרגע שתוכנתו המכונות, הן שולטות בכל הפנים של חיי בני האדם. היכולת לבחור להיות חולה או אומלל לא נתונה עוד בידי האדם, וגם לא היכולת של בני האדם להחליט לבדם אם הם אכן חולים או אומללים. התכנות של המחשבים הוא שיחליט עבורם, ויטפל בהם אם הם רוצים בכך או לא.

רוב סיפורי האוטופיה, מאז ומעולם, היו סיפורים של אוטופיות פגומות. (יוצאי הדופן העיקריים הן אוטופיות דתיות, אבל זה נושא לדיון אחר.) בין השאר מכיוון שסיפור ללא קונפליקט הוא משעמם, ובאוטופיות שעובדות הכול מתנהל על פי התכנית. בסיפורי האוטופיות הפגומות של תור הזהב, הפגם בדרך כלל נבע מכשל בטכנולוגיה או מניצול לרעה שלה כך שהיא לא התגשמה. סליידק, ובמידה פחותה ברונר, מעלים אפשרות חדשה האופיינית מאוד לגל החדש – שפעולתה התקינה של הטכנולוגיה האוטופיסטית היא-היא הכשל.

 

הרלן אליסון בצעירותו

חלל

אין תחום שמזוהה יותר עם המדע הבדיוני מאשר היציאה לחלל והמסעות בחלל. זהו התחום שהוביל את בלארד לטבוע את הביטוי שלו לגבי "החלל החיצון" לעומת "החלל הפנימי". זהו גם אחד התחומים שבהם אפשר לראות בצורה הבולטת ביותר את המהפכנות של הגל החדש, את הדרך שבה סופרי התנועה הזו עשו שימוש בנושאים הקלאסיים כדי להפנות את תשומת הלב לשאלות חדשות. אני אדון בשלושה סיפורים מתוך "חזיונות מסוכנים" שעוסקים בנושא היציאה לחלל.

·         האדם שהגיע לירח – פעמיים / הווארד רודמן

זהו סיפורו של מרשל, שחי בעיירה אמריקנית קטנה. הסיפור מתחיל כאשר מרשל בן תשע, ויום אחד הוא נאחז בבלון גדול הנושא אותו לשמים. כאשר הוא חוזר שעות אחדות מאוחר יותר הוא מספר לכולם שהגיע לירח. העיירה כולה כמרקחה, וכולם מתאספים בביתו לשמוע את הרפתקאותיו. משם הסיפור מאיץ את מהלכו, מרשל מתבגר, ואז מזדקן, והעיירה משתנה סביבו. האנשים שהכיר מתו או עזבו, והוא הופך בודד יותר ויותר. יום אחד מרשל הזקן מתחיל להסתובב בעיירה ולספר שוב את הסיפור על הגעתו לירח כשהיה ילד. כולם פוטרים את הדיבורים האלה כדבריו של זקן דמנטי, חוץ מהילדים שמאמינים לו. הוא מזמין את הילדים אליו הביתה לשמוע את הסיפור בפרוטרוט, וכאשר הם מגיעים הם מוצאים אותו מת במיטתו. שוב מתאספת חבורה סביב מרשל, בסצנה שהיא שחזור ברור של הסצנה מילדותו, והילד שמצא אותו מצביע עליו ואומר: "זה האדם שהגיע לירח פעמיים". (ע' 187)

כל הסיפור, שעד לרגע זה אפשר היה לפטור אותו כסיפור שאינו ז'אנרי כלל, מוליך אל פסקת הסיום שלו שבאה לאחר מכן:

"זה היה היום שבו שוגר הטיל למאדים למסע של שלושה ימים. איש כמעט לא הגיע עוד לירח. לא היה שם שום דבר מעניין." (שם)

בשלושה משפטים אלה רודמן עושה משהו פשוט ומרתק – הוא הופך את ההרפתקני ליום-יומי, ובכך נוטל ממנו את הקסם שלו. צריך לזכור שסיפור זה נכתב באמצע שנות השישים של המאה העשרים, בשיאו של המרוץ לירח. רודמן הופך את "הסְפָר האחרון", כפי שכינה קנדי את החלל, לסתם יעד למסעות שגרתיים. בסיפור של רודמן הירח, שאת ההגעה אליו עד סוף שנות השישים הציב קנדי כאתגר לאומה כולה והוא המוקד הברור של התחרות בין הגושים, הוא מקום שאינו מעניין עוד איש. המסע בחלל כדבר של שגרה בהחלט קסם לסופרי תור הזהב, כיבוש החלל היה אחד החלומות שאותו ביטאו שוב ושוב ביצירות שלהם, אבל נטילת ההרפתקה והמסתורין מן המסע בחלל הייתה מעין חילול קודש עבורם. שלושה סיפורים של היינליין העוסקים במסע שגרתי בחלל ובהתיישבות בירח – "רכב חלל", "נהדר לחזור!" ו"מבחן בחלל" – מאפשרים לראות איך הוא מחדיר לפעילות היום-יומית זוהר והרפתקנות.

 ~~~~~~~~

החלק הראשון

החלק השני 
החלק הרביעי (והאחרון)