הרמן קאהן היה אחד האנשים הראשונים שעסקו ברצינות בנושא של אסטרטגיה
גרעינית ומלחמה גרעינית. לאחד הספרים שלו בנושא, שיצא לאור ב-1962, הוא קרא Thinking About the
Unthinkable. נזכרתי בביטוי הזה כאשר
קראתי השבוע את הסיפור החדש של טד צ'יאנג "אמת העובדות, אמת הרגש" (בחלק
השני של הפוסט אכתוב כמה מילים על הסיפור עצמו שיכללו ספוילרים מינוריים), מכיוון
שבמידה מסוימת הסיפור הזה הוא ניסיון לכתוב את הבלתי ניתן לכתיבה.
כל תינוק של בית רבן יודע שבסדרות המדע הבדיוני הישנות חייזרים תמיד
נראים כמו בני אדם במסכות גומי. בעוד שבטלוויזיה זה ניכר היטב, לעתים נוטים לפספס
את העובדה שזה נכון גם לחלקים גדולים של ספרות המדע הבדיוני. פעמים רבות בספרים גזעים
זרים ומוזרים נשמעים, חושבים ומתנהגים כמו בני אדם. זה לא מפתיע, בסופו של דבר קשה
לנו לדמיין ולכתוב יצורים שונים באמת מאתנו. אפשר לראות את זה גם בכתיבה על
"פוסט-אנושיים" שרק לעתים נדירות מתואר בה אותו שלב הבא באבולוציה
האנושית. בדרך כלל יצירות "פוסט-אנושיות" מתארות את תגובת האנשים
ה"רגילים" לאותם פוסט-אנושיים, או שה"פוסט" הם בסופו של דבר
רק אנשים במסכת גומי.
כאשר יש מי שמצליחים לכתוב זרים אמתיים – חייזרים או אנושיים שונים –
פעמים רבות קשה לקוראים להתחבר לכתיבה הזו. כאשר גיבורי הספרים שלנו שונים מדי
מאתנו, קשה לנו למצוא נקודת אחיזה רגשית שמאפשרת לנו להתחבר אליהם. היצירות האלה
נתפסות פעמים רבות כאזוטריות, מוזרות וקשות.
בסיפור החדש שלו צ'יאנג עוסק בנושא הזיכרון, שבו עסק כבר בסיפורים
אחרים. המספר (הסיפור מובא בגוף ראשון) הוא עיתונאי שכותב על מוצר חדש. העולם שצ'ינג
מתאר הוא עתיד לא רחוק שבו רוב האנשים מתחזקים lifelog – ארכיון
מצולם של מעשיהם ביום-יום, מעין שילוב של גוגל גלאס ופייסבוק. המוצר החדש הוא מנוע
חיפוש שמאפשר חיפוש בשפה טבעית במאגרים אלה, כלומר במקום לחפש את ארוחת הערב מיום
רביע כלשהו, אפשר לחפש את "ארוחת הערב שבה ישבתי בין ירון זהבי למנשה
התימני". צ'יאנג מעלה דרך הגיבור שלו השערות מרתקות על הדרך שבה מנוע חיפוש
כזה ישפיע על הדרך שבה אנו זוכרים מאורעות, ומתוך כך על הדרך שבה אנו מעצבים את הזהות
שלנו.
הבעיה של ההשערות האלה היא שחלקן כה מרחיקות לכת, שהן לא יכולות להיות
מובנות לנו. חסרים לנו הכלים הרגשיים להבין באמת אנשים כה שונים. לכן צ'יאנג לא
מנסה לכתוב את אותם אנשים חדשים, אלא הסיפור מסופר מנקודת מבטו של אדם
"ישן" שנחשף לטכנולוגיה החדשה. אבל צ'יאנג גם מבין שככזה הסיפור היה חסר
ממד מסוים של הזדהות עם גודל השינוי, והפתרון הספרותי שלו לבעיית ה"בלתי ניתן
לכתיבה" הזו הוא מבריק. בתוך הסיפור העתידני משולב סיפור נוסף, שמתרחש בעבר
ממשי מאוד, המתאר שבר דומה בדרך הזיכרון של יחידים ועמים ובדרך עיצוב הזהות שלהם. מכיוון
שסיפור שני זה מתרחש בעבר שמובן לכולנו, הוא נגיש הרבה יותר במישור הרגשי (והכתיבה
שלו שונה ונוחה יותר לקורא להתחבר אליה במישור זה). הקשר בין שני הסיפורים, ההקבלה
בין תהליכי השינוי, הולך ומתגבש ככל שהסיפור מתפתח עד שהוא מגיע לשיא. כך צ'יאנג
מצליח להחדיר את ממד הרגש החסר לתוך הסיפור ה"קשה לפיענוח".
בעיית ה"בלתי ניתן לכתיבה" מאפיינת את המדע הבדיוני מעצם
טבעו, מכיוון שהוא מתיימר לכתוב על הזר והשונה באופן מהותי. למרבה הצער הפתרון של
צ'יאנג אינו ישים בכל המקרים האלה מכיוון שלא תמיד נוכל למצוא מקבילות כאלה,
והכתיבה והקריאה של זרות אמתית לעולם יהיו קשות. ואף-על-פי-כן, מעניין לראות סופר
המודע לבעייתיות הזו ומוצא דרך לפתור אותה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
על הסיפור, אזהרת ספוילרים להלן. אני לא אדון לעומק בפרטים מתוך
העלילה, אבל בכל זאת אעסוק בפרטי עלילה.
אז איך הסיפור?
ובכן, הוא בעייתי מעט. כסיפור רעיונות הוא מדהים, אבל בצד
ה"ספרותי" שלו יש שתי בעיות עיקריות.
בחירת המספר
המספר הוא עיתונאי, והכתיבה שלו היא כתיבה של כתבת תחקיר. זה אומר
שעל-אף הזוויות האישית שמוקנית לה, הכתיבה עדיין אינפורמטיבית ו"דיווחית".
זו בעיה, מכיוון שלב הסיפור הוא התגובה הרגשית של העיתונאי כאשר הוא מתחיל להשתמש
במוצר החדש. התגובה הזו נראית קצת לא במקומה ברצף הסיפור ומעט לא אמינה, מה גם שרק
לאחריה המספר אומר לנו שמה שאנו קוראים אינו למעשה אותה כתבת תחקיר שאותה הוא
לכאורה כותב. אבל הבעיה הזו היא הפחותה מהשתיים.
האורך
צ'יאנג מפתח את שני הסיפורים המקבילים יחד ומביא אותם יחד לשיא רגשי
של הגיבורים שלהם. הוא עושה בהם הקבלה בין השינוי שעשוי לגרום מנוע החיפוש החדש לזיכרון
האנושי לבין השינוי שחולל הכתב בדרך שבה אנו זוכרים דברים, כפרטים וכקבוצות. באותה
נקודת שיא רגשית, ההקבלה הזו ברורה והגיעה למיצויה, אבל הסיפור אינו נגמר שם.
צ'יאנג ממשיך אותו ושם בפי העיתונאי שלו את הפרשנות של ההקבלה, ללא צורך. אני מניח
שזה נובע מהמחויבות שלו לדמות – במקום שסופרים משאירים לקוראים להסיק את
המשמעויות, עיתונאים מפרשים אותן – ובכל זאת זה מפריע. אני גם לא אוהב את הנימה
המטיפנית של אוטופיה טכנולוגית (למעשה, גאולה אישית פסיכולוגיסטית) שבה מסתיים
הסיפור. אינסטינקט העורך שלי הוא לומר לו לקצץ את החלק האחרון בצורה אכזרית, אבל
בהתחשב בבחירת המספר שלו אני לא בטוח שאני צודק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה