Pages

19.8.2013

אפשרות של תנועה

המאמר של ברנט על צמחית "גל חדש" חדש, הדיון שבא בעקבותיו בדף האגודה בפייסבוק והקריאה של Adventure Rocketship הביאו אותי לחשוב קצת על אפשרות הופעתה של תנועה חדשה במדע בדיוני היום. כדי לנסות לענות על שאלה זו צריך להתחיל במעט היסטוריה והגדרות.
תנועה באמנות, כפי שאני מגדיר אותה מדברים שקראתי, צריכה לקיים לפחות שניים משלושה תנאים: 1. צריך להיות לה מכנה משותף כלשהו, אסתטי או פרוגרמטי, שאפשר להצביע עליו כמשותף ליצירות או ליוצרים החברים בה; 2. היא צריכה להותיר חותם כלשהו, מורשת כלשהי על התחום שבו היא מתקיימת; 3. צריכה להיות הכרה בה כתנועה, בין אם על ידי החברים בה המצהירים על חברותם או על ידי משקיפים חיצוניים. לא קשה לראות שאלה תנאים ששלובים באופן הדוק למדי זה בזה ובדרך כלל די בהתקיימות שניים מהם כדי לקיים גם את השלישי. לא מעט הגדרות של "תנועה באמנות" מדברות גם על תיחום בזמן, ועל מחזור של ראשית, הגעה שיא ודעיכה, אבל בעיניי התיחום הזה פחות חשוב מכיוון שאני מייחס חשיבות בעיקר להשפעתה של התנועה על האמנות.
על פי קריטריונים אלה, אני חושב שאפשר להבחין בשלוש תנועות עיקריות שפעלו בספרות המדע הבדיוני במאה השנים בערך* שבו התחום קיים כצורת אמנות מובחנת. הראשונה הייתה ה"קמבליאניות" ויצירת מה שמכונה "תור הזהב" של הז'אנר, השנייה הייתה הופעת "הגל החדש" באמצע שנות ה-60 והשלישית הייתה הופעת הסייברפאנק באמצע שנות ה-80. התנועות כל כך מוכרות, שאני לא חושב שצריך להסביר איך הן עומדות בתנאים שהצבתי לעיל. אבל כשבוחנים אותן, אפשר לראות שאחד הדברים המשותפים להן היה שהן יצאו נגד משהו שקדם להן, וזה אלמנט שאני לא בטוח שיכול להתקיים היום.
נראה אולי מוזר להגדיר את "תור הזהב" כתנועה, ודאי תנועה שיצאה נגד דבר מה, מכיוון שאנו רגילים לראות בה את ראשית הז'אנר, אבל צריך לזכור שקמבל מרד נגד הבולשיט. העקרונות שהוא הנחיל לכותבים שלו (בפטיש חמישה קילו) דרשו מהם עמידה בסטנדרטים חדשים של כתיבה שלא נדרשו קודם מסופרים בז'אנר. ההתעקשות שלו על אמינות, על עולם עקבי והגיוני, הייתה חידוש בתחום שהיה פרוץ לרווחה קודם. אין בכך לומר שלא היו לפני קמבל סופרים שהקפידו על דברים אלה, אבל הוא יצר מסה קריטית של כתיבה כזו והשפעתו על התחום הייתה כה גדולה שהשפעותיה של התנועה שיצר מורגשות עד היום.
המרד של "הגל החדש" היה אסתטי בעיקרו. הדרישה של אנשים כמו אליסון ומורקוק (כנראה הדמויות הבולטות ביותר של הגל החדש) הייתה לסטנדרטים חדשים של ספרות בכתיבת המדע הבדיוני. הם הכריזו שאין עוד די ברעיונות שאינם מובעים בצורה ספרותית טובה. המרד הזה השתלב במעבר תוכני, בכתיבה שנעה מעיסוק במדעי הטבע לעיסוק במדעי הרוח ומדעי החברה ובעיסוק גובר בנפש הדמויות. אם תרצו, בוגרי מדעי הרוח לקחו את הפיקוד על המדע הבדיוני מידי המדענים והמהנדסים.
שילוב דומה של אסתטיקה ותוכן אפשר לראות במרד של הסייברפאנק בגל החדש. אם לנסח את הדרישה של סטרלינג (הדובר הבולט ביותר של הסייברפאנק) במונחים "פאנקיסטיים" – תוציאו את הראש מהתחת ותראו מה קורה סביבכם. הדרישה הייתה להרפות מהתעמקות בטכניקות ספרותיות שבאו על חשבון הסיפור, ולתשומת לב חדשה להתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות. אנשי הסייברפאנק לא דרשו שיבה לכתיבה הקמבליאנית או אפילו למדע בדיוני "קשה", זה קרה באופן טבעי עם עליית הגל החדש כאשר נאו-קמבליאנים החלו לכתוב רעיונות ונושאים מוכרים בשפה ספרותית חדשה. הם דרשו להוציא את המדע הבדיוני מחדרי ההרצאות של החוגים לספרות ולפסיכולוגיה אל הרחוב.
וזו הייתה למעשה התנועה האחרונה במדע הבדיוני. הפוסט-סייברפאנק אינו תנועה. אני לא יודע בדיוק איך להגדיר תת-ז'נאר זה, אבל בעיקרו זו ההטמעה של הסייברפאנק בעולם הרחב יותר של המדע הבדיוני. הנושאים והאסתטיקה של הסייברפאנק עשו את דרכם לכתיבה של סופרים צעירים יותר, שלקחו אותם למקומות לא אופייניים לסייברפאנק. ואולי מה ששונה אצל דוקטורוב וחבריו הוא שבבסיסם הם אופטימיים בניגוד לרוח הנכאים המסוימת ששורה על הסייברפאנק ה"קלאסי".
הבעיה של כל תנועה שתנסה לקום היום במדע הבדיוני היא שאין נגד מה להתקומם. המגוון של הכתיבה היום כה גדול, שקשה לי לדמיין נגד מה אפשר לצאת. בין אם אסתטית או נושאית, הכול קיים היום למעשה. גורל תנועת Mundane SF מלפני שנים אחדות, שעליה הכריז ברוב טקס ג'ף ריימן, הוא עדות לכך, כפי שאפשר לראות במאמרה של אביגייל נוסבאום מלפני שני אחדות.
לריימן הייתה אידאולוגיה, והיו לו אפילו חסידים אחדים, אבל לא התגבשה סביבו קבוצה מובחנת של יוצרים ויצירות. ריימן למעשה התפרץ לדלת פתוחה, מכיוון שסוג המדע הבדיוני שלו הוא קרא היה חי ומשגשג. כפי שנוסבאום מראה, הייתה שפע כתיבה של הדברים שהוא רצה שלא חיכתה לו ולא הזדקקה לו. זה גרם לכך שהמסר של ריימן הפך להיות מסר של שלילה, שקרא לדחות קטגוריות שלמות של מדע בדיוני בשם אידאולוגיה חינוכית חיצונית לו. אנשי הגל החדש ואנשי הסייברפאנק חשו שהם מצילים את המדע הבדיוני, ריימן במידה מסוימת קרא לסרס אותו בשירות אידאולוגיה חיצונית. השילוב הזה הוא שהרג את התנועה שלו, והיא לא זכתה אפילו לאזכור באנציקלופדיית המדע הבדיוני והבלוג שלהם דומם מזה יותר משנה וחצי.
דידי חנוך טען פעם בהרצאה שתור הזהב של המדע הבדיוני הוא היום, ואני מסכים אתו במידה מרובה. המדע הבדיוני מגוון ומשגשג היום מאי-פעם. יש סיכוי שאני מחמיץ משהו, אני מודה, אבל בהתחשב בהתבדרות של הז'אנר בשנים האחרונות ובטשטוש הגבולות בינו לבין המיינסטרים, קשה לי לראות איפה יכולה להתגבש תנועה שתביא חידוש אמתי, נושאי או אסתטי. אולי חידוש מדעי או פילוסופי חיצוני יביא ליצירת תנועה חדשה כזו, אבל אי-אפשר לכפות אותו כפי שריימן ניסה לעשות.

~~~~~~
* 1926 ותחילת פעולתו של גרנסבנק היא נקות ראשית נוחה מכיוון שהיא מסמנת תחילת הופעתן של יצירות ז'אנר בכמות וברצף שחורגים מעבר לראשיות כמו היצירות של שלי, ורן וולס.

4 תגובות:

  1. אי אפשר לפסול על הסף את האפשרות לצמיחה של תנועה חדשה, משום שאין לנו דרך לדעת אם תתפתח אסתטיקה חדשה או ייוולד זרם רעיוני חדש. אני מסכים שכדי שהם יצרו תנועה יצטרך להיות בהם משהו חדשה באמת, ושהרבה יותר קשה לדבר כזה לקרות במציאות המאוד פלורליסטית של הז'אנר כיום. אם זה יקרה, סביר להניח שזה לא יהיה מרד, אלא סוג של גילוי.

    בפנטזיה, אגב, רואים כיום הרבה יותר את החיפוש הזה אחרי אסתטיקות חדשות. זה אולי לא הוגדר מעולם כתנועה, ובכל זאת הפנטזיה של היום היא תוצאה של כמה מרידות נפרדות בדומיננטיות המוחלטת שהיתה לפנטזיה הטולקינאית וה-D&D עד כמעט שנות ה-90, כשכל מרד יצר ז'אנר נפרד.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני לא מכיר מספיק מה שקורה בפנטסיה, אבל כן יש לי הרגשה שיש דברים חדשים ממה שאני קורא. אין לי בעיה לסמוך עליך בעניין הזה.

      יש עוד שני דברים שחשבתי עליהם בעקבות הדברים שלך - גורם הרעש ומנהיג.
      - יש היום *כל כך* הרבה חומר, שיכול להיות שיצירות חדשות ופורצות דרך פשוט טובעות ברעש או לא מצליחות להתקשר זו לזו מבעדו. זו הייתה בעיה הרבה יותר קטנה בעבר.
      - כנראה שכן צריך מישהו שייקח על עצמו לנסח או להנהיג, או שאנשים יתנקזו אליו באופן טבעי. זה צריך להיות מישהו מיוחד, וזה צריך להיות לדעתי מישהו מהדור הצעיר יותר. דוקטורוב ושות' כבר מבוססים מדי. מכל האנשים שאני יכול לחשוב עליהם כרגע, לביא תדהר נראה לי המועמד הטבעי. הוא מספיק מוכר וזוכה לכבוד כסופר ועורך, ובכל זאת נחשב קול חדש ו"שונה". אבל סביר להניח שיש עוד אנשים שאני לא מכיר.

      מחק
    2. רק שלביא פועל בתוך האסתטיקות הקיימות. הוא יצירתי ומגוון, ובמקביל יש לו קול ייחודי משלו, אבל הוא לאו דווקא מהפכן.

      מחק
    3. הדיון הזה קצת זה מזכיר לי את "קפקא ומבשריו" של בורחס. זה לא שלא היו מי שהקדימו את אליסון או סטרלינג בכתיבה כזו, אבל הם גיבשו את התנועה סביבם. הם גם לא היו אאוטסיידרים מולטים.

      אולי אתה צודק. אני כל הזמן חי בהרגשה שעם כל מה שאני קורא, עם כל זה שאני כן חשוף יחסית לבלוגים וכו', יש *המון* חומר ו*המון* אנשים שאני לא מודע לעבודה שלהם ולהשפעה שלהם.

      מחק