סיפורים מוזרים על גזענות

מעשה בספר וכתב עת מסעירים את עולם המדע הבדיוני בשבועות האחרונים, סערה שלא ממש זכתה להדים ברשת הישראלית.

ראשית הסיפור בספר שיצא בהוצאה עצמית, "לגלות את עדן" מאת ויקטוריה פויט. "לגלות את עדן" הוא ספר ראשון מטרילוגיה דיסטופית לנוער ששמה "להציל את הפנינים". בקצרה פויט מתארת עולם שבו היעלמות שכבת האוזון הביאה להיעלמות הלבנים (המכונים בספר "פנינים") ולעולם הנשלט על ידי בעלי עור כהה ("פחמים") שיש בו "גזענות הפוכה" כלפי לבנים, לטינים ואחרים. עדן ניומן היא בחורה שעומדת לחגוג את יום הולדתה ה-18, היא אחרונת הלבנים החיה במסווה של שחורה. אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת הזו וגם את זו כדי להתרשם קצת יותר מהנימות הגזעניות העמוקות שככל הנראה שזורות בספר. באופן לא מפתיע, הספר עורר סערה, בעיקר כאשר הסופרת הכחישה את היותו גזעני ובמקום זה האשימה את המאשימים שהם הגזענים.

הסיפור הסתבך כאשר כתב העת הוותיק Weird Tales הודיע שהוא יפרסם פרקים מתוך הספר. ל"סיפורים מוזרים" היסטוריה ארוכה ומעניינת. הוא החל לצאת לאור בשנת 1923, שלוש שנים לפני שהוגו גרנסבנק החל לפרסם סיפורי מדע בדיוני, וסגנון הסיפורים שהתפרסמו בו טבע במידה מסוימת את המונח Weird fiction. הוא יצא לאור ברציפות עד 1954, ואז גווע. בשנות ה-70 וה-80 היו ניסיונות להחיות אותו בצורות שונות (אסופות סיפורים שנתיות, כתב עת פעיל), ולבסוף ב-1988 הוא חזר להופיע באופן סדיר.

בשנת 2007 הוא נקנה ותחת הנהגתם של סטיבן ה' סיגל ואן ונדרמיר הוא פרח. הוא זכה בפרס הוגו אחד (2009), היה מועמד לשניים אחרים וזכה בפרס הפנטסיה העולמי. לפני שנה, באוגוסט 2011, הוא נקנה על ידי מרווין קיי (שעורך אותו מאז) וג'ון הרלכר. רבים מהקוראים לא ממש התלהבו ממה ששני אלה עשו לכתב העת. קצת על חילופי המשמר ומה שליווה אותם אפשר לקרוא אצל ג'ף ונדרמיר (בעלה של אן).

קיי הוא שהחליט לפרסם את הקטעים מספרה של פויט, וכאשר הוא זכה לקיטונות של ביקורת פרסם כתב הגנה על החלטתו, שהוא מטופש למדי. הקישור הקודם מוביל ל-cash של גוגל לדף, כי כאשר הסערה לא שככה הרלכר מחק את התגובה הזו, כאילו לאינטרנט אין זיכרון. בסופו של דבר הוא הודיע שהם לא יפרסמו את הקטעים מספרה של פויט.

לקריאה נוספת אני ממליץ על הרשומה הנהדרת של נ"ק ג'מיסין, ועל זו של ליסה גרבנסטטר.