Pages

4.8.2012

הסיפורים המועמדים לפרס הוגו


הצרעות הקרטוגרפיות והדבורים האנארכיסטיות / אי' לילי יו
הרעיון מגניב – במקרה מתגלה לתושבי עיירה סיניות שעל הנייר שממנו עשויים קני הצרעות בעיירה מצוירות מפות ממוזערות של האזור הסמוך. התושבים והממשלה ממהרים לנצל את התכונה המיוחדת של הצרעות, ובתוך כך משמידים את רובן. קן צרעות אחד נמלט במורד הנהר ומקים מושבה חדשה באזור שבו יש כוורת דבורים. המפגש יוביל לכל מיני דברים.
הבעיה היא שהסיפור לחלוטין לא מפותח. גמרתי אותו בתחושה שבטח חסרים לי כמה עמודים, כי ליו לא בונה מספיק על הבסיס שהיא יצרה ודי גומרת את הסיפור באמצע. זה חבל, כי היא כותבת ממש לא רע ומצליחה ליצור דמויות אנושיות מהצרעות והדבורים שלה.
The Cartographer Wasps and the Anarchist Bees” by E. Lily Yu (Clarkesworld April 2011)

 ביבר הנייר / קן ליו
לליו יש גם נובלה מועמדת השנה, שלא ממש אהבתי. הסיפור הזה יותר טוב. הוא מסופר בגוף ראשון מפיו של בחור צעיר המתאר את ילדותו ונערותו. אמו הייתה סינית, כלה למכירה שנקנתה על ידי אביו. היא הייתה מכינה לבנה חיות מאוריגמי, שבהן היא הייתה מפיחה רוח חיים.
זהו סיפור של התבגרות וזרות וניסיון להשתלב, והוא כתוב היטב. ליו עושה כאן שימוש טוב באלמנט הספקולטיבי כדי לחדד את הזרות ואת הדילמה של הגיבור. בניגוד לנובלה שלו, הוא יוצר כאן דמויות הרבה יותר משכנעות שהרבה יותר קל להתחבר אליהן ולהזדהות אתן.
אני אישית הייתי מקצר מעט את הסוף שיש בו מטיפנות (אם כי הרבה פחות מטיפנות מבנובלה) ושקיעה במלודרמה.
הקישור הוא לקובץ PDF.
The Paper Menagerie” by Ken Liu (The Magazine of Fantasy & Science Fiction March/April 2011)

מלחמת הצללים של דרקוני הלילה: ספר ראשון: העיר המתה: פרולוג / גון סקאלזי
הסיפור הזה אמור להיות פרולוג לטרילוגיית פנטסיה חדשה של סקאלזי. ככזה, יש לו הצדקה. כסיפור, לא ממש. הוא לא הולך לשום מקום ונגמר לפני תחילת האקשן (כצפוי מפרולוג).
אם לשפוט על פי הפרולוג, סקאלזי מנסה לכתוב א-לה-פראצ'ט בסדרה הזו. מעין שורת התחכמויות על נושאים של פנטסיה. לדוגמה – הוא פותח בשלוש פסקאות של תיאורים של הלילה שבו נפתח הסיפור שמסתכמות במשפט "כלומר: היה זה לילה קודר וסוער". והפסקאות האלה כוללות השוואות בסגנון פראצ'ט של האפלה והסערה לאפלות וסערות אחרות. פראצקט עשה את זה יותר טוב.
אם סקאלזי לא היה חתום על הסיפור, אני מטיל ספק רציני בכך שהוא היה מועמד. יש סיכוי שהשם הזה אפילו יזכה אותו בפרס, וחבל. זה לא סיפור, זה פרולוג. זה לא סיפור, זו התחכמות (לא מקורית).

תנועה / ננסי פולדה
המספרת היא נערה הסובלת ממה שהוא לא לא בדיוק אוטיזם. זה נקרא "אוטיזם זמנני" כי תפיסת הזמן שלה שונה, וזה מקשה עליה לתקשר עם הסביבה. בתחילת הסיפור (וגם בסופו) היא עומדת בפני האפשרות לעבור טיפול כלשהו שיתקן את הליקוי, אבל המחיר יהיה יכולת הריקוד המופלאה שלה.
פולדה לא באמת מנצלת את הסיפור כדי לבחון את הדילמה שהיא יוצרת. בגלל נקודת המבט שהיא בחרה (בגוף ראשון של הגיבורה) אנחנו לא זוכים לדיון אמתי בבעיה שהיא מעלה. היא מנסה במקום זה לתאר את העולם כפי שהוא נחווה על ידי מי שסובלים מהפרעה כזו, ולעניות דעתי זה נעשה בהצלחה מוגבלת. הסיפור רצוף תיאורים והתפיטויות על הזמן של זכוכית והרים, שהופכים משמימים ומיותרים די מהר כי הנקודה הובנה. הגיבורה מגיעה לבסוף לתשובה לשאלה אם היא רוצה לעבור את הטיפול או לא, אבל כמובן מתקשה לומר להוריה מהי תשובה זו. החלק היחיד בסיפור שהיה קצת חריג היה התיאור של הסבים שלה צופים באחיה שמשתמש באיזו טכנולוגיית תקשורת מוח-למוח מרחיבת תודעה עם אחרים (אל תיכנסו לזה) ומקוננים איך כשהם היו ילדים כולם היו נאספים מסביב לקונסולת משחקים אחת, ולא מתבודדים איש בעולמו הפרטי. האנחתא הקומית הזו חביבה.
הקישור הוא לקובץ PDF.
Movement” by Nancy Fulda (Asimov’s March 2011)


השיבה הביתה / מייק רזניק
לעתים נראה שרזניק מתמחה בסיפורי אהבה נוגים שמה שמשתנה בהם הוא הרקע הספקולטיבי. הסיפור בקצרה – בן שעזב את הבית ונסע למרחקים חוזר הביתה לבקר את אביו שכועס עליו וניתק עמו קשר ואת אמו שחולה באלצהיימר ומאבדת קשר למציאות. הטוויסט הספקולטיבי – הבן נסע לקצה השני של הגלקסיה ועבר שינוי מקיף שהפך אותו לחייזר כדי לחיות באותו כוכב רחוק. אני מניח לכם לנחש את מהלך הסיפור, ומשער שתוכלו לנחש אותו ללא בעיה אם ראיתם סרט אמריקאי או שניים.
רזניק הוא כותב מיומן והוא יוצר דמויות טובות, אבל כשאני קורא אותו אני מתחיל לקבל את ההרגשה שאני קורא שוב ושוב את אותו סיפור.
הקישור הוא לקובץ PDF.
The Homecoming” by Mike Resnick (Asimov’s April/May 2011)

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

באחת ההקדמות באוספי זוכי הוגו שלו, אסימוב מקונן על המעבר ממדע בדיוני "קשה" למדע בדיוני "רך". המדע הבדיוני של המועמדים כאן הוא רך שברכים, הדגש בכל הסיפורים (חוץ מזה של סקאלזי, שהוא פרודיה במהותו) הוא על רגש. הבעיה היא שברוב המקרים הרגש הזה לא מגובה מספיק בסיפור ובעלילה.
דבר מה אחר שחוזר בסיפורים הוא ניסיון לכתוב את הזר והמוזר, דבר שהוא תמיד בעייתי. כל ניסיון לכתוב משהו לא אנושי, או אפילו לא סטנדרטי, עומד בפני המכשול הבסיסי של היכולת לכתוב את זה. לא במקרה יו מייחסת לצרעות ולדבורים שלה תכונות, יכולות ואפילו אידאולוגיות פוליטיות אנושיות – זה לא באמת סיפור על צרעות, זו אלגוריה גסה למדי. לא במקרה פולדה שוקעת בתיאורים והתפייטויות על הזמן של זכוכית וסלעים, ובורחת מתיאור הגיבורה שלה והדילמה שבפניה היא עומדת – קשה מאוד לכתוב מישהו שתפיסת הזמן שלו שונה באופן מהותי משלנו. ולא במקרה הסיפור של ליו הוא הטוב ביותר במבחר לא מרשים במיוחד זה – הוא כותב סיפור אנושי מאוד שהאלמנט הספקולטיבי משמש להעצים את האנושיות שלו.

4 תגובות:

  1. סקאלזי כתב את הסיפור הקצר כבדיחת 1 באפריל (תסתכל על תאריך הפרסום). זו התחכמות מודעת שהצליחה יותר ממה שהוא ציפה

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, לא שמתי לב. המצב של מצביעי ההוגו גרוע משחשבתי.

      מחק
  2. לפחות סקאלזי לא לוקח את עצמו ברצינות, ביחוד לא את הסיפור הזה

    השבמחק
  3. באופן ביזארי הבדיחה הזו היא אולי הדבר הכי טוב שסקאלזי כתב לאחרונה. אני לא בטוח שיש לו את היכולת למתוח את זה לספר שלם, אבל אם הוא יוכל זה יכול לצאת לא רע בכלל. כשהוא נמסה לכתוב רע בכוונה זה יוצא מאוד מצחיק.

    השבמחק