זרים משכנעים

קצת על כתיבה של תרבויות לא מוכרות

כחלק מההכנות שלי להרצאה באייקון התחלתי לקרוא עוד ועוד סיפורים של אלייט דה-בודארד, שהיא אחת מהכותבות הצעירות הטובות ביותר לטעמי. (למעשה, אני מנצל את ההרצאה כתירוץ לקרוא אותה בלי רגשי אשמה.) דה-בודארד היא חצי אמריקאית וחצי וייטנאמית במוצאה, היא גרה ועובדת בפריז, וכותבת באנגלית. הקשר לאייקון ולהרצאה הוא העובדה שדה-בודארד כותבת מדע בדיוני בעולם שבו האימפריה של האצטקים שרדה והתרבות של מרכז אמריקה היא אחת התרבויות השולטות בעולם, נושא שאגע בו מעט. מאפיין זה נדיר למדי במדע הבדיוני ובפנטסיה, שהם עדיין ז'אנרים שמושרשים ברובם בתרבות המערבית האירופית.

אבל מה שמייחד עוד יותר את הכתיבה של דה-בודארד היא הטיפול שלה בתרבות הזו. באחד העולמות שדה-בודארד יוצרת שתי האימפריות הגדולות ששולטות בעולם (כולל ברובה של יבשת אמריקה הצפונית) הן הסינית והמקסיקנית. לכאורה, זה מזכיר מאוד את "תשעת בני הדרקון" של רוברסון, אבל ההבדלים עצומים. רוברסון משתמש במאפיינים השערורייתיים ביותר של התרבות של מרכז אמריקה כתפאורה וככלי לזעזע את הקוראים. דה-בודארד מתארת תרבות שלמה ועשירה שמתבססת על המאפיינים האלה.

אולי הדוגמה הטובה והבולטת ביותר לכך היא היחס לתרבות הקרבנות של האצטקים. בשלב מסוים רוברסון מתאר חללית ורומז בבירור שנחוץ קרבן (אולי קרבן אדם) כדי שהיא תמריא ותתפקד (עמ' 85). אם חושבים לרגע על המשמעויות של התיאור שלו, זה מתגלה כתיאור זרוע כשלים לוגיים מטופשים. דה-בודארד לעומתו מתארת בעקביות בסיפורים שלה טקסים מפורטים ומתוחקרים (כך לפחות הם נראים על פניהם), שיש בהם היגיון פנימי.

ההיגיון הפנימי הזה נמשך גם לתחום ה"שערורייתי" של קרבנות אדם. היא לא הופכת אותם לכלי לזעזע באמצעותו את הקורא, אלא מנסה למצוא להם מקום הגיוני ומעניין בחברה שהיא יוצרת. הסיפור "לב נגוע" (Blighted Heart) הוא דוגמה מצוינת לכך. דה-בודארד מקדישה המון מחשבה לשאלה איך ייערכו טקסים קרבן אדם בעולם שבו ערכים משתנים, שבו הריגת בתולות כדי להביא גשם אולי אינה מחיר מקובל עוד. יתר על כן, עיקרו של הסיפור עוסק בתוצאות של טקסים כאלה, במישור האישי ובמישור הכללי. היא מצליחה להפוך סיפור שמתחיל בעקירת לבה של בתולה לסיפור על אמהות, ולא אומר יותר מזה מחשש ספוילרים.

דה-בודארד פרסמה לפני ימים אחדים רשומה מעניינת על ניכוס תרבותי ועל עצלות התחקיר של סופרים שכותבים בתרבות זרה להם. בעיקרון היא אומרת את הדברים הבאים: סופרים מערביים לא טורחים לערוך תחקיר כשהם כותבים על תרבויות לא מערביות, וכותבים שטויות על פי מה שהם חושבים שהתרבות צריכה להיות (קראו גם את התגובות לרשומה). האמת המרה היא שפעמים רבות הטיפול של כותבים מערביים בתרבויות זרות הוא שטחי ונקודתי. רוברסון הוא לא היחיד שלוקח נגיעות סנסציוניות והופך אותן לציר התיאור שלו.

אחד הסופרים המערביים שהתעסקו הכי הרבה בתרבויות זרות, בעיקר במתולוגיות זרות, היה זילאזני, הוא כתב שורה שלמה של ספרים שעסקו בתרבויות כאלה. לא במקרה הטוב ביותר שבהם הוא "אדון האור". אחת הסיבות ש"אדון האור" כה מוצלח הוא שהספר בונה חברה שלמה סביב האלוהויות ההינדיות, ולא מסתפק באזכור השמות והכוחות ה"מאגניבים" שלהן. זה מאפשר לזילאזני לעסוק בנושאים של הגבול בין אלוהות לאנושיות, בטבעה של האלוהות ובטבעה של הדת בצורה מעמיקה ומעניינת. יתר על כן, מכיוון שהוא בונה תרבות חדשה ולא מנסה לכתוב בתרבות קיימת, אי-הדיוקים שקיימים בספר מפריעים פחות.

זוהי אחת מהנקודות החזקות של הכתיבה של דה-בודארד – בניית תרבות שלמה שמתבססת על תרבויות זרות, אך לא משועבדת להן. הסיפור "כלת הסו'יא האבודה" (חלק ממקראת הסיפורים לדוגמה שלה), הוא דוגמה מצוינת לכך. זהו סיפור בלש נואר שגיבורו הוא בלש פרטי שברח מארצות הברית, וחי בחלק של אמריקה הנשלט על ידי הסינים. הוא מנסה לגלות את עקבותיה של נערה סינית שברחה ערב חתונתה ל"מקסיקה" (השם שבו האצטקים קראו לעצמם ולאימפריה שלהם). וזהו סיפור נהדר ביצירת העולם שלו, העשיר להפליא. דוגמה בעברית לאותו עולם אפשר למצוא ב"בונת הספינות" שלה, שלוקח את הבסיס התרבותי המתוחקר היטב לחלל.

סיפורים מוזרים על גזענות

מעשה בספר וכתב עת מסעירים את עולם המדע הבדיוני בשבועות האחרונים, סערה שלא ממש זכתה להדים ברשת הישראלית.

ראשית הסיפור בספר שיצא בהוצאה עצמית, "לגלות את עדן" מאת ויקטוריה פויט. "לגלות את עדן" הוא ספר ראשון מטרילוגיה דיסטופית לנוער ששמה "להציל את הפנינים". בקצרה פויט מתארת עולם שבו היעלמות שכבת האוזון הביאה להיעלמות הלבנים (המכונים בספר "פנינים") ולעולם הנשלט על ידי בעלי עור כהה ("פחמים") שיש בו "גזענות הפוכה" כלפי לבנים, לטינים ואחרים. עדן ניומן היא בחורה שעומדת לחגוג את יום הולדתה ה-18, היא אחרונת הלבנים החיה במסווה של שחורה. אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת הזו וגם את זו כדי להתרשם קצת יותר מהנימות הגזעניות העמוקות שככל הנראה שזורות בספר. באופן לא מפתיע, הספר עורר סערה, בעיקר כאשר הסופרת הכחישה את היותו גזעני ובמקום זה האשימה את המאשימים שהם הגזענים.

הסיפור הסתבך כאשר כתב העת הוותיק Weird Tales הודיע שהוא יפרסם פרקים מתוך הספר. ל"סיפורים מוזרים" היסטוריה ארוכה ומעניינת. הוא החל לצאת לאור בשנת 1923, שלוש שנים לפני שהוגו גרנסבנק החל לפרסם סיפורי מדע בדיוני, וסגנון הסיפורים שהתפרסמו בו טבע במידה מסוימת את המונח Weird fiction. הוא יצא לאור ברציפות עד 1954, ואז גווע. בשנות ה-70 וה-80 היו ניסיונות להחיות אותו בצורות שונות (אסופות סיפורים שנתיות, כתב עת פעיל), ולבסוף ב-1988 הוא חזר להופיע באופן סדיר.

בשנת 2007 הוא נקנה ותחת הנהגתם של סטיבן ה' סיגל ואן ונדרמיר הוא פרח. הוא זכה בפרס הוגו אחד (2009), היה מועמד לשניים אחרים וזכה בפרס הפנטסיה העולמי. לפני שנה, באוגוסט 2011, הוא נקנה על ידי מרווין קיי (שעורך אותו מאז) וג'ון הרלכר. רבים מהקוראים לא ממש התלהבו ממה ששני אלה עשו לכתב העת. קצת על חילופי המשמר ומה שליווה אותם אפשר לקרוא אצל ג'ף ונדרמיר (בעלה של אן).

קיי הוא שהחליט לפרסם את הקטעים מספרה של פויט, וכאשר הוא זכה לקיטונות של ביקורת פרסם כתב הגנה על החלטתו, שהוא מטופש למדי. הקישור הקודם מוביל ל-cash של גוגל לדף, כי כאשר הסערה לא שככה הרלכר מחק את התגובה הזו, כאילו לאינטרנט אין זיכרון. בסופו של דבר הוא הודיע שהם לא יפרסמו את הקטעים מספרה של פויט.

לקריאה נוספת אני ממליץ על הרשומה הנהדרת של נ"ק ג'מיסין, ועל זו של ליסה גרבנסטטר.

הסיפורים המועמדים לפרס הוגו

הצרעות הקרטוגרפיות והדבורים האנארכיסטיות / אי' לילי יו

הרעיון מגניב – במקרה מתגלה לתושבי עיירה סיניות שעל הנייר שממנו עשויים קני הצרעות בעיירה מצוירות מפות ממוזערות של האזור הסמוך. התושבים והממשלה ממהרים לנצל את התכונה המיוחדת של הצרעות, ובתוך כך משמידים את רובן. קן צרעות אחד נמלט במורד הנהר ומקים מושבה חדשה באזור שבו יש כוורת דבורים. המפגש יוביל לכל מיני דברים.

הבעיה היא שהסיפור לחלוטין לא מפותח. גמרתי אותו בתחושה שבטח חסרים לי כמה עמודים, כי ליו לא בונה מספיק על הבסיס שהיא יצרה ודי גומרת את הסיפור באמצע. זה חבל, כי היא כותבת ממש לא רע ומצליחה ליצור דמויות אנושיות מהצרעות והדבורים שלה.

“The Cartographer Wasps and the Anarchist Bees” by E. Lily Yu (Clarkesworld April 2011)

 ביבר הנייר / קן ליו

לליו יש גם נובלה מועמדת השנה, שלא ממש אהבתי. הסיפור הזה יותר טוב. הוא מסופר בגוף ראשון מפיו של בחור צעיר המתאר את ילדותו ונערותו. אמו הייתה סינית, כלה למכירה שנקנתה על ידי אביו. היא הייתה מכינה לבנה חיות מאוריגמי, שבהן היא הייתה מפיחה רוח חיים.

זהו סיפור של התבגרות וזרות וניסיון להשתלב, והוא כתוב היטב. ליו עושה כאן שימוש טוב באלמנט הספקולטיבי כדי לחדד את הזרות ואת הדילמה של הגיבור. בניגוד לנובלה שלו, הוא יוצר כאן דמויות הרבה יותר משכנעות שהרבה יותר קל להתחבר אליהן ולהזדהות אתן.

אני אישית הייתי מקצר מעט את הסוף שיש בו מטיפנות (אם כי הרבה פחות מטיפנות מבנובלה) ושקיעה במלודרמה.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Paper Menagerie” by Ken Liu (The Magazine of Fantasy & Science Fiction March/April 2011)

מלחמת הצללים של דרקוני הלילה: ספר ראשון: העיר המתה: פרולוג / גון סקאלזי

הסיפור הזה אמור להיות פרולוג לטרילוגיית פנטסיה חדשה של סקאלזי. ככזה, יש לו הצדקה. כסיפור, לא ממש. הוא לא הולך לשום מקום ונגמר לפני תחילת האקשן (כצפוי מפרולוג).

אם לשפוט על פי הפרולוג, סקאלזי מנסה לכתוב א-לה-פראצ'ט בסדרה הזו. מעין שורת התחכמויות על נושאים של פנטסיה. לדוגמה – הוא פותח בשלוש פסקאות של תיאורים של הלילה שבו נפתח הסיפור שמסתכמות במשפט "כלומר: היה זה לילה קודר וסוער". והפסקאות האלה כוללות השוואות בסגנון פראצ'ט של האפלה והסערה לאפלות וסערות אחרות. פראצקט עשה את זה יותר טוב.

אם סקאלזי לא היה חתום על הסיפור, אני מטיל ספק רציני בכך שהוא היה מועמד. יש סיכוי שהשם הזה אפילו יזכה אותו בפרס, וחבל. זה לא סיפור, זה פרולוג. זה לא סיפור, זו התחכמות (לא מקורית).

“Shadow War of the Night Dragons: Book One: The Dead City: Prologue” by John Scalzi (Tor.com)

תנועה / ננסי פולדה

המספרת היא נערה הסובלת ממה שהוא לא לא בדיוק אוטיזם. זה נקרא "אוטיזם זמנני" כי תפיסת הזמן שלה שונה, וזה מקשה עליה לתקשר עם הסביבה. בתחילת הסיפור (וגם בסופו) היא עומדת בפני האפשרות לעבור טיפול כלשהו שיתקן את הליקוי, אבל המחיר יהיה יכולת הריקוד המופלאה שלה.

פולדה לא באמת מנצלת את הסיפור כדי לבחון את הדילמה שהיא יוצרת. בגלל נקודת המבט שהיא בחרה (בגוף ראשון של הגיבורה) אנחנו לא זוכים לדיון אמתי בבעיה שהיא מעלה. היא מנסה במקום זה לתאר את העולם כפי שהוא נחווה על ידי מי שסובלים מהפרעה כזו, ולעניות דעתי זה נעשה בהצלחה מוגבלת. הסיפור רצוף תיאורים והתפיטויות על הזמן של זכוכית והרים, שהופכים משמימים ומיותרים די מהר כי הנקודה הובנה. הגיבורה מגיעה לבסוף לתשובה לשאלה אם היא רוצה לעבור את הטיפול או לא, אבל כמובן מתקשה לומר להוריה מהי תשובה זו. החלק היחיד בסיפור שהיה קצת חריג היה התיאור של הסבים שלה צופים באחיה שמשתמש באיזו טכנולוגיית תקשורת מוח-למוח מרחיבת תודעה עם אחרים (אל תיכנסו לזה) ומקוננים איך כשהם היו ילדים כולם היו נאספים מסביב לקונסולת משחקים אחת, ולא מתבודדים איש בעולמו הפרטי. האנחתא הקומית הזו חביבה.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“Movement” by Nancy Fulda (Asimov’s March 2011)

השיבה הביתה / מייק רזניק

לעתים נראה שרזניק מתמחה בסיפורי אהבה נוגים שמה שמשתנה בהם הוא הרקע הספקולטיבי. הסיפור בקצרה – בן שעזב את הבית ונסע למרחקים חוזר הביתה לבקר את אביו שכועס עליו וניתק עמו קשר ואת אמו שחולה באלצהיימר ומאבדת קשר למציאות. הטוויסט הספקולטיבי – הבן נסע לקצה השני של הגלקסיה ועבר שינוי מקיף שהפך אותו לחייזר כדי לחיות באותו כוכב רחוק. אני מניח לכם לנחש את מהלך הסיפור, ומשער שתוכלו לנחש אותו ללא בעיה אם ראיתם סרט אמריקאי או שניים.

רזניק הוא כותב מיומן והוא יוצר דמויות טובות, אבל כשאני קורא אותו אני מתחיל לקבל את ההרגשה שאני קורא שוב ושוב את אותו סיפור.

הקישור הוא לקובץ PDF.

“The Homecoming” by Mike Resnick (Asimov’s April/May 2011)

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

באחת ההקדמות באוספי זוכי הוגו שלו, אסימוב מקונן על המעבר ממדע בדיוני "קשה" למדע בדיוני "רך". המדע הבדיוני של המועמדים כאן הוא רך שברכים, הדגש בכל הסיפורים (חוץ מזה של סקאלזי, שהוא פרודיה במהותו) הוא על רגש. הבעיה היא שברוב המקרים הרגש הזה לא מגובה מספיק בסיפור ובעלילה.

דבר מה אחר שחוזר בסיפורים הוא ניסיון לכתוב את הזר והמוזר, דבר שהוא תמיד בעייתי. כל ניסיון לכתוב משהו לא אנושי, או אפילו לא סטנדרטי, עומד בפני המכשול הבסיסי של היכולת לכתוב את זה. לא במקרה יו מייחסת לצרעות ולדבורים שלה תכונות, יכולות ואפילו אידאולוגיות פוליטיות אנושיות – זה לא באמת סיפור על צרעות, זו אלגוריה גסה למדי. לא במקרה פולדה שוקעת בתיאורים והתפייטויות על הזמן של זכוכית וסלעים, ובורחת מתיאור הגיבורה שלה והדילמה שבפניה היא עומדת – קשה מאוד לכתוב מישהו שתפיסת הזמן שלו שונה באופן מהותי משלנו. ולא במקרה הסיפור של ליו הוא הטוב ביותר במבחר לא מרשים במיוחד זה – הוא כותב סיפור אנושי מאוד שהאלמנט הספקולטיבי משמש להעצים את האנושיות שלו.