פטרה / גרג בר
גרג בר, צילום של קייל קסידי (מתוך ויקיפדיה)
"משקפי שמש כסופים", האסופה שבה התפרסם סיפור זה בתרגום עברי, היא מצוינת לא רק בגלל הסיפורים הטובים שבה, אלא גם בגלל שהיא מרחיבה קצת את הדימוי הצר למדי שיש לרוב לסייברפאנק. "פטרה" הוא אחד הסיפורים האהובים עליי מתוכה, והוא דוחק את גבולות תת-הז'אנר הזה בצורה די קיצונית.
הסיפור מתרחש בקתדרלת נוטרדאם בפריז (זה לא נאמר במפורש בשום מקום, אבל הרמזים ברורים) כמה עשרות שנים אחרי מאורע קטסטרופלי שמוכר לנו רק בכינוי "מותאל" (Mortdieu). מות האל גרם להתערערות העולם כולו, וכל מיני יצורי חלום וסיוטים קמו לחיים. רק המחשבה האנושית העניקה לחלקים מן העולם יציבות, ובמקומות שזו הייתה חלשה "כל הזיה הפכה לחומר מוצק". בקתדרלה עצמה פסלים, גרגולים וגרוטסקת עשויי אבן ומתכת קמו לתחייה, ובתקופה הקדחתנית שלאחר מות האל חלקם קיימו יחסי מין עם אנשים בשר ודם. כעת שוררת בקתדרלה חלוקה נוקשה – במפלס הקרקע שוכנים בני אדם טהורים, ויצורי האבן ויצורי הכלאיים הוגלו לחלקים העליונים שלה. החלונות מכוסים בבד, כדי שאור השמש לא יצית את הדמיון וכך יקומו לתחייה עוד סיוטים. שולט בה ביד רמה בישוף – אדם רב כוח וגס שמעולם לא היה כומר אלא הכתיר את עצמו לשליט הקתדרלה ולקח את התואר הזה.
המספר פותח את הסיפור בכך שהוא מציג את עצמו במילים "אני בן מכוער של אבן ובשר". הוא צאצא מעורב של אותה תקופה שלאחר מותאל, ולכן טמא ומוקצה מחמת מיאוס. הוא זריז גוף ומחשבה, ולמד לקרוא ולכתוב. הוא מציג את עצמו כהיסטוריון של תקופתו, אבל הסיפור מתרכז בתקופה קצרה של ימים מעטים. הוא מתאר איך צפה בפריחת האהבה האסורה של בת הבישוף, קונסטנטינה, וקורבוס, יצור כלאיים כמוהו. האהבה הזו תניע אותו לפעולה שבסופה ינסה לגאול את עצמו, ואת תושבי הקתדרלה כולם. זה סיפור על אמונה ואהבה ושוויון ועוול ואנושיות וממש כדאי לקרוא אותו.
אני אדון כאן בפן אחד של מלאכת הכתיבה של בר – הדרך שבה הוא עושה שימוש בחומרים שמהם עשויות הדמויות שלו כדי לספר את הסיפור וליצור את ההשפעה שהוא רוצה.
~~~~~~~~~~
כבר במשפט הפתיחה אפשר לראות את השימוש הזה. "אני בן מכוער של אבן ובשר". גם אם נקבל את דבריו של המספר שהוא מכוער במונחים אסתטיים, הרי שהכיעור ה"אמתי" שלו מקורו לא בצורה אלא בחומר. הוא בן תערובת, הוא אבן בחלקו, ולכן מעצם טבעו הוא מכוער. החלוקה היסודית לחומרים בעולם הקתדרלה היא בין בשר לאבן. הבשר הוא טוב וטהור, האבן מושחתת ומשחיתה. בבשר יש רוח, יש נשמה, שאין באבן. כך הסיפור מתחיל, ואז בר יוצא לערער את הדיכוטומיה הזו.
הבישוף, שמחיל את חוקי ההפרדה הדרקוניים האלה, הוא ההפכה הברורה ביותר של האפיון הזה מקרב בני האדם. הוא מתהדר בתואר דתי שלכאורה נושא סמכות רוחנית, אבל הוא בריון גס ששולט בכוח הזרוע. רוב בני האדם האחרים שמתוארים בסיפור לא הרבה יותר טובים. הם החיילים שרודפים את מי שחורגים ממקומם, הסוהרים, המענים והמוציאים להורג של מי שעברו על החוק (בדרך כלל יצורי אבן או בני כלאיים).
המגע של המספר עם בני האדם הטהורים מוגבל, מן הסתם, ועיקר הקשרים שלו הם עם יצורי האבן ובני הכלאיים. גם בקרב יצורים אלה אפשר לראות שהחלוקה וההנחה שעומדת מאחוריה מופרכת. המספר עצמו, ששואף לעולם טוב יותר, מגלם טוב ורוחניות שחסרים בבני האדם. האהבה של קורבוס, שהמספר עומד על כך שהוא מקביל שלו עצמו במובנים מסוימים, מצטיירת כאהבה תמימה ותמה. ואני רוצה להתעכב על שתי דמויות חשובות אחרות שמייצגות את הרוחניות שבאבן.
הדמות האחת הוא "משיח האבן", זהו פסל של ישו שקם לתחייה. המספר מוצא אותו מתחבא בחדר מוסתר בקתדרלה, וכאשר המספר מגיע לשם ראשו מסתחרר מ"הריח של האבן הטהורה ביותר". באותו חדר קבור מקבל את פניו "פרץ של האוויר הקריר והמתוק ביותר". עצם הרעיון שהמשיח הוא יצור אבן מערערת את הזיהוי של אבן עם גשמיות ללא רוחניות. אבל יותר מכך הצמדת התואר "טהורה" ל"אבן" מערערת מייד את הקישור של אבן עם טומאה שנראה כמובן מאליו עד עכשיו, ובבירור הנוכחות של משיח האבן משרה על הסביבה הפיזית שלו רק טוב. אבל משיח האבן מאכזב. הוא עצמו התאכזב מן העולם ומאס בו, הוא רק רוצה להתבודד בחדר החבוי שלו, כך שלכאורה אין לו השפעה על העולם ועל החלוקה בשר-אבן ששולטת בו. ובכל זאת, זהו ייצוג מאוד מנוגד לדרך שבה יצורי אבן נתפסים על ידי החברה של הקתדרלה וככזה מציב סימן שאלה מול התפיסה הזו.
הדמות האחרת נגלית למספר בחלום. אחרי המפגש עם משיח האבן הוא נרדם וחולם "על אנשים קדושים, מלאכים וקדושי הכנסייה" (במקור האנגלי בר משתמש ב-holy men ו-saints). רובם מתפוגגים כשהוא מתעורר, אבל אחד נשאר. "אני פטרוס," הוא מזדהה באוזני המספר, "הנקרא גם שמעון. אני הצוּר של הכנסייה". על כך עונה המספר "גם אני אבן!" בר מתייחס כאן לפסוק מתוך הברית החדשה (הבשורה על פי מתי, פרק ט"ו, 18) שבו ישוע מעניק לשמעון את השם כיפא (או פטרוס, בתרגום הישן) שהמשמעות שלו היא "אבן" ומצהיר שהוא הסלע שעליו תיבנה הקהילה שלו. פטרוס יהיה מאוחר יותר הבישוף של רומא, והוא נחשב לאפיפיור הראשון. ההתגלות של פטרוס מטילה על המספר להיות הממשיך שלו, להיות אפיפיור חדש ולהביא את הבשורה להמונים גם אם המשיח מאס בעולם ובאדם.
דמות מעניינת אחת בסיפור נמצאת בבירור מחוץ לדיכוטומיה בשר-אבן ששולטת בסיפור, בחומר שהיא עשויה ממנו ובתפקיד שלה. זהו "ענק הנחושת". ענק הנחושת הוא פסל של תומס הקדוש, והוא עשוי בדמותו של Viollet-le-Duc – וִיוֹלֶה לֶה-דוּק, האדריכל שהיה אחראי על שיפוץ הנוטרדאם באמצע המאה ה-19. כאמור, הוא עשוי נחושת מה שמייד הופך אותו ליוצא מן הכלל. והוא אכן לא משתייך באמת לחברה של הקתדרלה, לא ליצורי הבשר ולא ליצורי האבן. כמו משיח האבן הוא לא נמצא בקשר עם החברה בקתדרלה, אבל בניגוד לו הוא כל הזמן חושב איך לשנות את הקתדרלה והעולם, איך לשקם אותם. הוא עזר למספר ללמוד לקרוא ולכתוב והוא מעודד אותו להמשיך וללמוד, ולהפוך להיסטוריון של הקתדרלה. (אישית, אני לא יכול שלא לתהות עד כמה העובדה שהפסל הוא של תומס "הספקן" או "המפקפק" כפי שהוא מכונה הביאה את בר ליחס דווקא לו את האופי הזה.) כאשר נכשלת השליחות הראשונית שהמספר לקח על עצמו, ענק הנחושת הוא זה שמכוון אותו לנתיב חדש כאשר הוא אומר לו "האר את עיניהם". ולאחר הפעולה הדרמטית של המספר שמתחילה להניע את הקתדרלה ומי שבה לכיוון חדש, ענק הנחושת הוא זה שלוקח את תפקיד ההנהגה.
יש חומר נוסף שכדאי לשים לו לב בקריאת הסיפור, והוא הזכוכית. היא מתקשרת לניגוד חושך-אור ששולט בחברה שאחרי מותאל. התפיסה, לפחות בקתדרלה, היא שהאור מוליד כאוס בעוד שהאפלה שומרת מפני הפלגות הדמיון ולכן מאפשרת יציבות. לוויטראז'ים, החלונות הגדולים שבהם הייתה משובצת זכוכית צבעונית, יש חשיבות רבה בסיפור. הכיסוי והחשיפה שלהם, האור שהם מכניסים או מונעים את כניסתו, ופיסות הזכוכית הצבעונית שהיו משובצות בחלונות ופזורות כעת בכל הקתדרלה, משחקים תפקיד מפתח במהפכה שאותה מביא המספר לקתדרלה.
~~~~~~~~~~
"פטרה" הוא סיפור מצוין שעוסק בהרבה נושאים שמרתקים אותי. אבל הוא מעניין גם במלאכת הכתיבה שלו, נושא שאני חוזר אליו שוב ושוב בסדרת רשומות אלה. יש בספרות הז'אנר הרבה פעמים דגש על חומרים כדרך לסמל עולם ותקופה (חשבו למשל על "חומרים חכמים" כמאפייני חברה מתקדמת, על התפקיד של ברזל וכסף מול יצורי עולם הפיות ועל החומרים האופייניים לעולמות פנטסיה אפית), אבל הדרך שבה בר משתמש בחומרים שלו לאפיין את הדמויות והעולם, ולערער אפיון זה, היא ייחודית.
"ענק הנחושת" - הפסל של תומס הקדוש בדמותו של ויולה לה דוק, נוטרדאם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה