אחת הבקשות הייתה שאכתוב על
נשים בז'אנר. מכיוון שלא היה פירוט וזה נושא עצום, הרשיתי לעצמי לבחור שלושה
נושאים (בתקווה שזה לא יתארך מדי). א. הן תמיד היו שם. ב. כתיבה של נשים בשנות
ה-60 וה-70. ג. אמהוֹת ואמהוּת.
הן תמיד היו שם.
לז'אנר, וספציפית למדע הבדיוני,
יצאו במידה רבה של צדק מוניטין של תחום גברי. אבל נשים תמיד היו שם – כקוראות וככותבות.
הסבתא רבתא של המד"ב המודרני היא מרי שלי עם "פרנקנשטיין", כולם
באו אחריה. אבל גם בתקופות השמרניות ביותר של הז'אנר, בשנות ה-40 וה-50, היו נשים
שכתבו מד"ב והיו חשובות מאוד. למשל לי בראקט (Leigh
Brackett) כונתה "מלכת אופרות החלל". אבל
פעמים רבות הן נאלצו להתחבא מאחורי שמות שהסתירו את הזהות שלהן. שתי דוגמאות לכך
הן אנדרה נורטון (Andre Norton
ששינתה את שמה מאליס מרי נורטון לאדרה אליס נורטון) ו סי אל מור (C.
L. Moore) ששמה המלא היה קתרין סלסט מור. מור, דרך
אגב, גם כתבה יחד עם בעלה, הנרי קאטנר, בשם העט לואיס פאג'ט. למרבה הצער אפשר
לראות את הנוהג המרגיז הזה נמשך עד ימינו כמעט, וזו הסיבה שרולינג, בלחץ ההוצאה
שלה, כתבה תחת השם ג'יי קיי רוליג.
גם לעורכות היה תפקיד חשוב
בהתפתחות הז'אנר, נשים כמו ג'ודית' מריל וג'ודי לין דל-ריי.
שנות ה-60 וה-70 היו חשובות
מכיוון ששני דברים קרו בהן – הנראות של נשים כותבות הפכה הרבה יותר גדולה, ואותן
נשים הכניסו נושאים ותמות חדשות לתחום.
המפורסמת ביותר מבין הסופרות
של הדור הזה היא כנראה אורסולה לה גווין. הכישרון שלה והפרסום שלו זכתה לא אפשרו
עוד להתעלם מהנוכחות של נשים בז'אנר. אבל היא לא הייתה לבדה. זו התקופה שבה ליסה
טאטל, אוליביה באטלר וגו'אנה ראס התחילו לכתוב, וזכו להצלחה רבה. וכולן הניעו למרכז
העיסוק של הז'אנר נושאים חדשים, וראש וראשון להם הפמיניזם. אם אפשר לדבר על נקודה
שבה מתחילה להתפתח באמת התודעה הפמיניסטית של הז'אנר, אלה שנות ה-70 וזה בזכות
ספרים כמו The Female Man של
ראס או סיפורים כמו Wives של
טאטל. (אומר במאמר מוסגר שאני חייב לא מעט מהחינוך הפמיניסטי שלי דווקא לאישה
שכתבה בשם עט גברי – אליס שלדון, הלא היא ג'יימס טיפטרי ג'וניור – שכתבה יצירות
שבעדינות התחפרו מתחת לעור ולא הרפו ממני. אבל שלדון ראויה לדיון משלה.)
אחד הנושאים שעולה יותר ויותר
היום לדיון בהקשר של כתיבה של נשים ועל נשים הוא נושא האמהוּת. טענה מרכזית היא שבעוד
שזה נושא מרכזי בחייהן של נשים, הוא נעדר מספרות הז'אנר. עשינו את הדרך מנשים כמניע
לעלילה (בין אם כעלמות במצוקה או כמי שהגבר צריך להרשים) ונשים כקישוט לנשים
כגיבורות יוזמות שמניעות את העלילה, אבל גם בתפקיד זה הרבה פעמים הפן שלהן כאמהות
לא בא בכלל לידי ביטוי, אפילו לא בדיון על אל-הורות. וכך אנחנו מתחילים לראות
בשנים האחרונות יותר דיון בנושא, וכתיבה על אמהוֹת ועל מערכות היחסים שלהן עם
ילדיהן. זה לא שלא היו קודם סיפורים בנושא, That
Only a Mother של ג'ודית' מריל מ-1948 הוא יצירת מופת. אבל
הם היו בודדים בעוד שהיום אנחנו מתחילים לראות את הנושא הזה תופס מקום שהולך
ומתקרב לאט-לאט לחשיבות שלו שאנחנו מכירים מחיי היום-יום. הסופרת אלייט דה-בודארד,
למשל, עוסקת הרבה באמהות.
תודה על הקריאה.
כמה שמות של סופרות שפועלות
היום ואני אישית מאוד אוהב את הכתיבה שלהן, ללא סדר מסוים, ואני בטח שוכח עוד הרבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה