גבירותיי ורבותיי, הערב - אופרה!

משהו מעניין וטוב קורה לאופרות החלל בשנים האחרונות – הן חוזרות, מעניינות ושונות מתמיד.

"אופרות חלל" הוא כינוי לספרים (פעמים רבות סדרות של ספרים) שמספרים סיפור "גדול", סיפור דרמטי (לעתים מלודרמטי) שעוסק בהתרחשויות גדולות וחשובות. הסיפור מקיף הרבה פעמים שנים רבות, ומכיוון שאופרות חלל מתארות מאורעות בחלל הוא מקיף בדרך כלל עולמות שלמים, שלא לומר גלקסיות שלמות. אבל אלה לא חייבות להיות סדרות, "לוחמי החלל" של היינליין, למשל, ניחן במאפיינים של אופרת חלל אף שזהו ספר בודד.

אופרות החלל מלוות את המדע הבדיוני מראשיתו, לפחות מאז סדרת "נושא העדשה" של "דוק" סמית' שראשיתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, והן עדיין ממשיכות לצאת לאור. בשנה שעברה חולק לראשונה פרס הוגו לסדרות ומי שזכתה בו הייתה לויס מקמסטר בוז'ולד על סדרת וורקוסיגן שלה. אבל הן סבלו מירידה בפופולריות בראשית המאה הנוכחית, יחד עם כל המדע הבדיוני.

לפני כחמש-עשרה שנים הפנטסיה שלטה ביד רמה בספרות הספקולטיבית ודחקה את המדע הבדיוני למקום שני באופן די מובהק. התקופה הזו היא גם התקופה שהסופרת אליזבת בר כינתה "תור הקשת בענן" של ספרות הז'אנר – התקופה שבה קולות חדשים ונושאים חדשים התחילו להישמע בז'אנר בצורה בולטת מאוד וקיבלנו מגוון הרבה יותר גדול של כתיבה. את ההשפעה של "תור הקשת בענן" אפשר היה לראות בצורה מאוד ברורה בפנטסיה שנכתבת בעשרים השנים האחרונות, שבה בולטים נושאים חדשים, מקורות השראה חדשים וסופרות וסופרים חדשים. בשנים האחרונות אנחנו רואים את ההשפעה הזו גם על אופרות החלל, שזוכות לעדנה ולפרסום חדשים.

אחת מאופרות החלל המפורסמות ביותר של העת האחרונה היא "המרחב" (The Expanse) שהתחילה כסדרת ספרים ועובדה לטלוויזיה. היא פרי עטם של דניאל אברהם וטיי פראנק, שכותבים יחד בשם העט "ג'יימס ס"א קורי". מבחינת הנושאים והמבנה שלה "המרחב" היא אופרת חלל די סטנדרטית, אם כי אנחנו יכולים לראות בה עיסוק בנושאים של צדק חברתי שדי נעדרו מאופרות החלל הישנות, וייצוג של קבוצות שדי זכו להתעלמות בעבר. היא חשובה לי כאן בגלל שהפרסום וההצלחה שלהם מסמלים במידה ידועה את ראשית "חזרתן" של אופרות החלל.

מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות הם חידושים הן בנושאים של אופרות החלל, והן בצורת הפרסום שלהן. אני אתן להלן כמה דוגמאות לכך, שבשום פנים אינן מייצגות את מלוא ההיקף או המגוון של תחיית אופרות החלל.

דוגמה טובה שמשלבת נושאים וצורה חדשה היא יקום Xuya של אלייט דה בודארד. מבחינת הצורה, היקום הזה בנוי כולו מסיפורים ונובלות ולא כולל אף ספר באורך מלא, דבר שהוא נדיר למדי. אמנם היו אופרות חלל בעידנים קודמים שהתחילו כסיפורים בכתבי עת (למשל העולם של סמית' שהזכרתי לעיל) אבל בדרך כלל אלה היו חלקים מספר מלא שלאחר מכן נאספו ופורסמו יחד. היקום של דה בודארד שונה גם בתכנים שלו. הוא מתחיל בכדור הארץ עוד לפני היציאה לחלל, אבל בכדור הארץ הזה שולטות שתי אימפריות גדולות – האחת שמרכזה בסין והאחרת שמרכזה במרכז אמריקה, והתרבויות שלהן שולטות בכדור הארץ. רבות מן הדמויות המרכזיות בסיפורים של דה בודארד הן נשים, והסיפורים עוסקים בנושאים כמו נשיות ואמהות, שלא היו אופייניים לאופרות חלל בעבר.

בשנים האחרונות שתי יוצרות נוספות השתמשו בנובלות כדי לכתוב אופרות חלל שזכו ללא מעט פרסום. אחת היא ננדי אוקורפור וטרילוגיית נובלות "בִּנְתי" שלה, טרילוגיה שבמרכזה אוכלוסייה מוחלשת ומודרת. האחרת היא מרתה וולס וסדרת "רובורצח" שלה, שכוללת נכון להיום ארבע נובלות וסיפור קצר, וספר באורך מלא בסדרה זו אמור לצאת לאור בשנה הבאה.

סדרת ספרי "השניוניות" של אן לקי מסורתית יותר במבנה שלה בכך שהיא מורכבת מספרים באורך מלא (ארבעה, נכון לעכשיו), אבל בצדק היא הכתה גלים כאשר היא יצאה לאור. לקי מספרת את הסיפור שלה מנקודת מבט של חברה שבה מגדר בררת המחדל הוא נקבה, ואין לנו דרך לדעת את המין או המגדר של הדמויות אלא אם כן אנו רואים אותן מנקודת מבט שהיא חיצונית לחברה זו. היא גם משתמשת בסדרה שלה כדי לחרוג מתבנית ההרפתקאות הקלאסית ולדון בנושאים כמו גבולות האנושיות.

גם טרילוגיית אופרת החלל הצבאית של יון הא לי, The Machineries of Empire, בנויה בצורה קלאסית – ספרים באורך מלא. אני מזכיר אותה כאן בעיקר מכיוון שלי יצר את אחד היקומים המורכבים והחדשניים שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות. הוא זורק את הקוראים למים העמוקים בלי לטרוח להסביר את המונחים והתפיסות החדשים שלו, מה שיכול להפוך את הקריאה של הספרים שלו למתישה קצת אבל בהחלט שווה לנסות אותם.

עוד עולם מורכב הוא זה שנוצר בספר A Memory Called Empire של ארקדי מרטין (שם העט של אנה לינדן וולר). זהו ספר ראשון (ובינתיים יחיד) בסדרה, שזכה לביקורות נלהבות כאשר הוא יצא לאור לפני חודשים אחדים, ויש בו הרבה דמויות נשיות וממה שאני קראתי עד עכשיו (התחלתי אותו לפני כשבוע) הרבה דגש על פוליטיקה ודיפלומטיה והוא משקף בצורה מעניינת את תחומי העיסוק האקדמיים של מרטין / וולר.

ולא יכולתי לסיים את הסקירה הזו בלי להזכיר את Space Opera של קתרין וואלנטה. ספר שראשיתו בדיאלוג בין וואלנטה לעורכת נאווה וולף בטוויטר, וסופו בקומדיה שבה גורלות של עולמות נחרצים בתחרות שירה בסגנון האירוויזיון.

כשראיינתי את אן לקי שאלתי אותה על תחייה זו, והיא אמרה שהיא שמחה על התחייה הזו של אופרות החלל, סוג ספרות שהיא גדלה עליו. לא נותר לי אלא להסכים אתה, כיף לראות את אופרות החלל חוזרות – מגוונות ומעניינות מתמיד.