 |
| עיצוב הלוגו - ג'רמי כץ |
גיליתי
את שרה פינסקר לא מזמן, ומאוד אהבתי את רוב הסיפורים שלה שקראתי. "קוסם החצר"
מתחיל בנער צעיר עם כישרון לזריזות ידיים וסקרנות אין קץ שמוכשר להיות קוסם בשירות
השליט, ומספר את תולדותיו בנקודות אחדות לאורך חייו. זה סיפור שעוסק במחיר שמשלמים
על היכולת לעשות קסם אמתי ובשאלה אם המחיר הזה שווה את הכוח ואת הידיעה שבאים אתו.
סיפור טוב, אם כי קראתי סיפורים טובים יותר של פינסקר.
“The Rose MacGregor Drinking and
Admiration Society,”
by T. Kingfisher (Uncanny Magazine 25, November-December 2018)
ט'
קינגפישר הוא שם העט של אורסולה ורנון, שיש לה יכולת נהדר לכתוב על נושאים מוכרים
בדרך חדשה. כאן חבורת יצורי קסם שידועים בכישרונם לפתות נשים לשברון לב ו/או מוות
עורגים לאחת שזנחה את כולם לאנחות. זה סיפור ממש חביב וכתוב היטב. מאוד נהניתי
ממנו.
“The Secret Lives of the Nine Negro
Teeth of George Washington,”
by P. Djèlí Clark (Fireside Magazine, February 2018)
הסיפור
מתחיל בקבלה מספר החשבונות של מאונט ורנון, אחוזתו של וושינגטון, על תשע שיניים של
שחורים שנקנו להכין מהן שיניים תותבות לאיש הדגול. משם מסופרים תשעה סיפורים קצרים
– של כל אחת ואחד מבעלי השיניים המקוריות – ובנוסף איך השפיעה כל שן על וושינגטון
כאשר הייתה בפיו. בעיניי זה סיפור שהרעיון שלו טוב, אבל הוא לא ממש מתחבר למשהו
אחיד. יש פה אמירה פוליטית והיסטורית מאוד מעניינת וכתובה היטב, אבל משהו בה לא
ממש מתגבש לשלם אחד לטעמי.
הסיפור
זכה בנבולה,
לא יפתיע אותי אם הוא זכה גם בהוגו.
זה
סיפור קצרצר, שגרם לי לשנות את דעתי עליו בערך שלוש פעמים תוך כדי הקריאה. הוא
כתוב כחלק קצר מתוך מאמר מדעי שעוסק במכוניות אוטונומיות, והערות העריכה שלו (שהן
רוב הסיפור). בהערות אלה יש דו-שיח בין העורך לכותבת. בהתחלה הפורמט הזה נראה לי
כמו גימיק מעצבן, אבל הבנתי בסוף שגיילי משתמשת בפורמט הזה כדי לומר משהו מאוד
מעניין על אובדן והתמודדות אתו. הסיפור הפתיע אותי, וזה דבר טוב, וריגש אותי. ללא
ספק הסיפור המועדף עלי.
“The Tale of the Three Beautiful
Raptor Sisters, and the Prince Who Was Made of Meat,” by Brooke Bolander (Uncanny
Magazine 23, July-August 2018)
זה
סיפור של העצמה נשית שקושר את עצמו לקראת הסוף למקורות של סטראוטיפים מוכרים על
מכשפות ונשים זקנות. במרכזו שלוש רפטוריות, נסיך טיפש וגאוותן ונסיכה שחותנה לו
כנגד רצונה. זה לא סיפור גרוע, אבל הוא סתמי בעיניי. לא היה בו משהו שריגש אותי,
נגע בי או דיבר אלי. כנראה שבולנדר היא לא כוס התה שלי כי זה קרה לי גם עם סיפורים
אחרים שלה. יש לה נובלטה מועמדת שזכתה להמון תגובות טובות (וגם בנבולה), נראה איך
אתרשם ממנה.
“A Witch’s Guide to Escape: A
Practical Compendium of Portal Fantasies,”
by Alix E. Harrow (Apex Magazine, February 2018)
הסיפור
של הארו, לעומת זה של בולנדר, בהחלט ריגש אותי. זה סיפור של ספרנית מיוחדת, שמודעת
לכוחם של ספרים לשנות אנשים ולכוח שיש לה אישית לקשר בין אנשים לספרים שיכולים
לעזור להם. זה סיפור על אחריות אישית לעומת אחריות שאנחנו חייבים לקבוצות שאנחנו
משתייכים אליהן, ועל המחיר שאנחנו משלמים על היכולת לעזור למי שצריכים עזרה יותר
מכול.
המועדפים
עלי: מקום ראשון גיילי, מקום שני הארו. אני מניח שאטיל מטבע בין קינגפישר ופינסקר
על המקומות השלישי והרביעי.
אני מבין את ההתלהבות הרבה עבור STET, אבל חוששני שאני לא חולק אותה.
השבמחקיכול להיות שזה בגלל אלרגיה קלה שלי לנושא שגיילי בחרה כאן בתור המקור לזוועה -- trolley problem בין ילדה לבין ציפור על סף היכחדות.
ממש קשה לי לקחת את הבעיה הזו ברצינות כלשהי, שלא לדבר על הפאתוס שהסיפור הזה דורש, פשוט כי... המצב *להגיע* לבחירה כזו היא נמוכה אסטרונומית; יש כאן הנחת-יסוד נורא מוזרה כאילו שנהגים אנושיים הם *כן* נהגים טובים ואיתם נגרמות פחות תאונות; ואחרון חביב, אם אני *כן* הייתי המנכ"ל של בינה מלאכותית כזו, אין שמץ של מצב שאני מעדיף ציפור על פני ילד; זה PR מזוויע.
אז... לא הצלחתי לקחת את הטרגדיה ברצינות. אני לא חושב שאנחנו אמורים לתהות כאן על האמא כאובססיבית; אני חושב שאנחנו אמורים להיות בצד שלה, וזה לא עבד לי. אז, כן, חוששני שנשאר לי מאוד ברמת גימיק. וחבל, עם הסתה ממש מינורית של הנושא, כנראה הייתי מחבב את הסיפור. (זה לא שמכוניות אוטונומיות באמת מוכנים להחליף נהגים אנושיים; זה פשוט שהבעיה לא עומדת להיות ה-trolley problems האלו שאנשים כל כך אוהבים... בדיוק כמו שזו לא הבעיה לנהגים היום.)
את סיפור השיניים של קלארק דווקא מאוד אהבתי :)
השבמחקהוא באמת קצת מוזר, והוא לא בדיוק... סיפור?
אבל הוא תופס רעיון מאוד מאוד מושך וצבעוני, ומביא אותו לחיים בצורה ממש יוצאת-דופן.
אני מסכים שההברקה כאן היא יותר במבנה מאשר בביצוע.
---
בסיפור של הארו התאהבתי מהרגע שהוא פורסם; ממש כיף לי לראות אותה מועמדת.
אני מאוד מחבב את פינסקר, אבל דווקא הסיפור הזה פחות תפס אותי -- הוא הרגיש לי מאוד, מאוד מוכר, לגבי מחיר הקסם, וניצול אנשים ע"י בעלי-הכוח עליהם. סיפור חביב, אבל פחות בולט בשבילי.
גם את ורנון אני מאוד אוהב בכללי, אבל הסיפור הזה הרגיש לי ממש סתמי :-/ רעיון אחד ולא-מאוד-מעניין, "הזו שסבבה עם מין ו*היא* שוברת את הלב של *הפיות*", שחוזר שוב ושוב.
...יתכן שהציפיות שלי לסיפורים קצרים קצת גבוהה :P
את בולאנדר, כמוך, אני ממש לא מחבב. היא מרגישה לי מאוד בגישת "לשרוף הכל" והרבה מהסיפורים שלי מרגישים לי בעיקר כמו פנטזיות-נקם; זה לגמרי לא משהו שאני רוצה לראות בקדמת הז'אנר (אבל מי שואל אותי).