הבט קדימה בדאגה מסוימת - חלק א

הנושא של כנס "מאורות" בשנה שעברה (2017) היה "לראות", ואני בחרתי לדבר על צורה של ראיית עתיד מדעית – הפסיכוהיסטוריה בספרי "המוסד" של אסימוב. פסיכוהיסטוריה בספרים האלה היא מדע סטטיסטי שפותח על ידי הארי סלדון, ואשר מאפשר לנתח את ההתנהגות של קבוצות גדולות מאוד של אנשים ועל פיה לחזות את העתיד. סלדון מנצל את המדע הזה כדי לנתח את המצב של הקיסרות הגלקטית ומגלה שהיא עומדת על סף התמוטטות, שבעקבותיה יבואו שלושים אלף שנים של התדרדרות וסבל לפני שתקום קיסרות שנייה. סלדון משתמש בפסיכוהיסטוריה כדי לבנות תכנית שתקצר את תקופת הביניים הזו משלושים אלף שנה לאלף שנים בלבד, וכך לחסוך סבל רב מאנשים רבים מאוד. בלב התכנית עומדת הקמת "מוסד האנציקלופדיה" שישמר את הידע המדעי של האנושות ויהיה הגרעין שסביבו תצמח קיסרות חדשה.

בהרצאה, וברשומות אלה, ניסיתי להראות שלמעשה תכנית סלדון לא עובדת. בכך אני מתכוון לומר שהנחות היסוד של סלדון (ואסימוב) למעשה לא עומדות במבחן המציאות שאותה אסימוב מתאר. הניסיון של סלדון לחזות את העתיד לא באמת ממלא את הנחות היסוד שלו.

הנחת היסוד הראשונה של סלדון קשורה לאחד הדיונים ההיסטוריים הוותיקים ביותר – האם העידן מעצב את האישיות ההיסטורית או שהאישיות מעצבת את ההיסטוריה? למשל: האם הכוחות שפעלו בצרפת אחרי המהפכה היו מולידים מצביא כמו נפוליאון בכל מקרה, או שבלעדיו צבאות צרפת לא היו שוטפים את אירופה? האם ללא ישוע ופאולוס לא הייתה נוצרת דת חדשה בארץ-ישראל לפני כאלפיים שנה, או שהתסיסה הדתית והחברתית הייתה מולידה דת כלשהי בכל מקרה?

התשובה של סלדון ברורה – מה שמעצב את ההיסטוריה הם כוחות חברתיים-כלכליים גדולים, ולא הפעולות של יחידים. להנחת היסוד הזו מצטרפת הנחה אחרת – שאי-אפשר לנבא את הפעולות של יחידים באמצעות הפסיכוהיסטוריה, מכיוון שזה מדע סטטיסטי במהותו. לשתי הנחות יסוד בסיסיות אלה מצטרפות שתיים נוספות. האחת היא שלקבוצות של אנשים, או לפחות לקבוצות גדולות של אנשים, אסור לדעת על התכנית. אם אנשים יֵדעו על התכנית הם ינסו לפעול על פיה או להתנגד לה, ואז הפעולות שלהם כבר לא יהיו אקראיות ולכן אי-אפשר יהיה לחזות אותן בכלים ההסתברותיים של הפסיכוהיסטוריה, ולכן התכנית כבר לא תהיה תקפה. והנחת היסוד האחרונה היא שאם התנאים האחרים יתקיימו, בנקודות משבר מסוימות המאורעות יאפשרו לאנשים דרך פעולה אחת ויחידה, שתקדם את ההיסטוריה לכיוון הרצוי לתכנית (נקודות אלה יכונו מאוחר יותר "משברי סלדון").

רוב ספרי "המוסד" (אני מתייחס כאן רק לטרילוגיה הראשונה שפורסמה בראשית שנות ה-50) מתמקדים ב"מוסד האנציקלופדיה" שהזכרתי לעיל, שהוקם על עולם נידח ודל במשאבים בשולי הגלקסיה ששמו טרמינוס. די מהר אנחנו לומדים שיש מוסד נוסף ("המוסד האחר") אי-שם בגלקסיה. המיקום שלו לא ידוע ורק נאמר שהוא "בקצה השני של הגלקסיה" ולעתים הוא מתואר כנמצא "בקצה הכוכב".

כדי להראות שהתכנית לא עובדת אני אסקור את ההיסטוריה של המוסד כפי שהיא מתוארת בספרים. אנסה לתאר את המצב ההיסטורי המתואר בכל חלק ואת פעולת התכנית בחלק זה, ואבדוק אם התנאים שאסימוב עצמו הציב מתקיימים. כפי שנראה, למעשה רק לעתים רחוקות זה נכון ולכן התכנית לא אמורה לעבוד. בסיום אנסה להסביר את הפער הזה בין התאוריה לבין הפרקטיקה של ההיסטוריה בספרי "המוסד".

עוד רגע מתחילים...

הספר הראשון, "המוסד השמימי", נפתח בהגעתו לטראנטור של גאל דורניק, מתמטיקאי צעיר שאמור להצטרף לצוותו של סלדון באוניברסיטה, ואשר אינו יודע דבר על התכנית הסודית של סלדון. ביום שבו הוא מגיע לטאנטור דורניק נפגש עם סלדון, ודן אתו בפסיכוהיסטוריה. בשיחה זו סלדון מדגיש בפני גאל יותר מפעם אחת שזהו מדע סטטיסטי שאינו יכול לחזות התנהגות של יחידים, ושהגורמים החשובים בעיצוב ההיסטוריה אינם יחידים אלא קבוצות גדולות של בני אדם ותהליכים רחבי היקף. השיחה הזו גורמת לכך שביום שלאחר מכן דורניק נעצר, ודרך עיניו אנחנו רואים את משפטו של סלדון שנאשם בזריעת פאניקה ומורך לב בקרב האוכלוסייה בגלל שהוא מנבא את נפילתה הקרבה של הקיסרות.

המשפט מסתיים בפשרה. סלדון לא יוענש, אבל הוא ואנשיו יועברו לעולם נידח בשולי הגלקסיה, טרמינוס. שם הם יקימו את "מוסד האנציקלופדיה" שמטרתו לרכז את הידע האנושי. שם הם גם לא יציקו לאנשים בבירה (ולקיסר) בנבואות נכאים על כך שהקיסרות רקובה ועומדת להתמוטט בכל רגע.

לאחר המשפט אסימוב מביא שיחה נוספת בין סלדון לדורניק, שמודאג בגלל תוצאות המשפט. סלדון מסביר שזו בדיוק הייתה התוצאה שלה הוא קיווה. הוא מסביר לדורניק ש"הכול היה תלוי בנציב הראשי" ושהצוות שלו ערך חישובים פסיכוהיסטוריים מורכבים על הנציב הראשי, ועל העיתוי המדויק שבו צריך היה המשפט להתרחש, כדי להגיע לתוצאה הרצויה.

כלומר, כבר בפתח הספר הראשון אנחנו רואים שתכנית סלדון לא באמת עובדת – היא תלויה בתגובות המסוימות של אדם אחד (הנציב הראשי), ולאו דווקא בפעולתם של כוחות גדולים. אפשר לתרץ ולומר שהתכנית עדיין לא התחילה לפעול במלואה ולכן אין לשפוט אותה כאילו נכשלה, אבל פתיחה זו בכל זאת מטילה צל על הספר מעתה והלאה.

השנים הראשונות

בעשורים הראשונים לאחר הקמת המוסד בטרמינוס הקיסרות מתחילה להתפורר, וכמו בכל קיסרות בהיסטוריה תהליכים כאלה מתחילים באבדן השליטה של המרכז בשולי הקיסרות. טרמינוס, הממוקם בשולי הגלקסיה, מוצא את עצמו בודד בין ארבע ממלכות עצמאיות חדשות, שעד זמן לא רב קודם לכן היו נציבויות של הקיסרות. הממלכות האלה מתחרות על הנדל"ן הפנוי באזור, ומפנות את מבטן לטרמינוס. האתגר שניצב בפני מנהיגי טרמינוס הוא לנסות ולשמור על עצמאות העולם שלהם בנסיבות אלה.

בשמונים השנים הראשונות האלה טרמינוס ניצב בפני שני "משברי סלדון" (המשברים שהזכרתי בפתיח), ויוצא מהם כאשר הוא לא רק עצמאי אלא אף בעמדה שבה הוא יכול להשפיע על ארבע הממלכות שסביבו. על פי דברי סלדון, שהקלטה הולוגרפית שלו מתגלה לאחר כל משבר, פתרונות המשברים התחייבו מן הנסיבות ההיסטוריות. למעשה, אם בוחנים את המשברים ואת הפתרונות שלהם, רואים שהטענה הזו בעייתית.

המשבר הראשון

בעת מהשבר הראשון טרמינוס עדיין נשלט בידי מועצת המדענים של "מוסד האנציקלופדיה", והם עיוורים לחלוטין לכך שהקיסר לא יכול עוד לתמוך בהם ושארבע הממלכות מבקשות לספח את טרמינוס. מי שמזהה את האיום על טרמינוס ואת המצוקה הפוליטית שלו הוא סלבור הארדין, ראש העיר טרמינוס. הארדין לא רק מזהה את האיום, אלא גם את הפתרון לו – מאזן כוחות. הארדין יוצא למסע בין בירות הממלכות, ורומז לכל אחת מהן שהמוסד שימר כלי נשק מימי הקיסרות, והאינטרס שלהם הוא לוודא שאף אחת מן הממלכות האחרות לא תספח את טרמינוס. כדי שיוכל לעשות את זה הארדין יוזם הפיכה שבה הוא מדיח את המדענים והופך לשליט של טרמינוס. מעתה והלאה כל מנהיג של המוסד (בלי קשר לתחום שעליו שולט המוסד) ייקרא "ראש העיר".

המשבר השני

המשבר השני מתחולל כמה עשרות שנים אחרי המשבר הראשון. הארדין עדיין ראש העיר, אבל הוא כבר אדם מבוגר. בשנות שלטונו המוסד הצליח לא רק לשרוד בין ארבע הממלכות, אלא אף לשגשג. העוני של טרמינוס במשאבים אילץ את המדענים בו לפתח טכנולוגיה ממוזערת יעילה, ואת הטכנולוגיה הזו המוסד מתחיל להפיץ בקרב ארבע הממלכות. אבל ההפצה הזו לא נעשית ישירות, אלא במסווה של דת שה"נסים" שלה הם למעשה טכנולוגיה מתקדמת. כוהני הדת הזו הם אנשי המוסד, או אנשי הממלכות שעברו הכשרה ואינדוקטרינציה במוסד והם נאמנים לו הלכה למעשה.

ההשפעה של המוסד לא מתקבלת בעין יפה על ידי אצילי אנקראון – הממלכה הגדולה והחזקה מן הארבע – ואווירה של ערב מלחמה שוררת. הארדין ממשיך לנהוג במדיניות של פיוס, שאחת ממפלגות האופוזיציה, "מפלגת הפעולה", מתנגדת לה נמרצות ודורשת לצאת למלחמת מנע נגד אנקראון. המשבר מתחיל כאשר העוצר של אנקראון, הכוח מאחורי יורש העצר הצעיר, מאיים להשתלט על המוסד באמצעות סיירת חלל עתיקה ששופצה עבור אנקראון על ידי המוסד עצמו. זהו העיתוי שבו הארדין מפעיל את הכוהנים, השולטים בטכנולוגיה שהפכה חיונית לאנקראון, כדי להכניע את הממלכה בלי לירות ירייה אחת.

עיון במשברים האלה ובפתרונות שלהם יראה שהם לא בדיוק עומדים בתנאים שסלדון הציב לתכנית שלו. ראשית, ואולי הכי חשוב, שניהם תלויים לחלוטין בהארדין, בתובנות שלו ובמזג שלו. במשבר הראשון היכולת של הארדין לזהות את המצב ההיסטורי – התפוררות הקיסרות ומאזן הכוחות ההולך ונוצר בין הממלכות – הם שאפשרו לו להגיע לפתרון. יתר על כן, התעוזה שלו לבצע הפיכה היא שהביאה אותו לעמדה שבה הוא היה יכול ליצור את מאזן הכוחות. במשבר השני התובנה של הארדין, הרבה לפני תחילתו, שמאזן הכוחות לא ישרוד, דרושה כדי להכין את הקרקע לפתרון שלו. הארדין יצר זמן רב מראש את דת המדע ששימשה אותו מאוחר יותר להכניע את אנקראון, בידיעה מראש שמתישהו הוא יצטרך מכשיר כזה. גם הסבלנות שלו חשובה, מכיוון שהוא לא מתפתה לצאת למלחמת מנע, להשתמש בכוח הטכנולוגי העדיף של המוסד באופן התקפי.

ויש מי שמציעים את החלופה הזו, וזו נקודת הכשל השנייה של התכנית בשלב זה של ההיסטוריה. על פי תכנית סלדון אמור להיות רק פתרון אחד למשבר, אבל "מפלגת הפעולה" מציגה את החלופה – מלחמה יזומה. גם במשבר הראשון אנחנו רואים שלמעשה יש חלופה למעשיו של הארדין – להיכנע. ראשי המוסד היו מוכנים "להמשיך במלוא המרץ לעשות לא כלום" (כדבריו של הארדין) ולהיכנע לאנקראון. העובדה שאלה בררות גרועות לא פוגעת בכך שאלה אכן בררות, אלה דרכי פעולה (או אי-פעולה) אפשריות, וזה נוגד את ההתעקשות של סלדון שבשעת משבר תהיה רק דרך פעולה אחת.

התנאי המוקדם היחיד שאכן מתקיים בשלב זה הוא הדרישה לבורות של רוב האנשים בנוגע לתכנית. קיומה של התכנית והמאפיינים שלה ידוע רק לקומץ יחידי סגולה, והארדין חושש שגם זה יותר מדי. לקראת סוף הספר הראשון הוא מתוודה באוזני עוזרו שהוא השתדל מאוד לפעול כאילו הוא לא יודע על קיום התכנית, ושהוא חושש שיש כבר שישה אנשים שיודעים על התכנית וזה יותר מדי ועלול להכשיל אותה.