הדיבוק הלא נכון – פני דרדפול, עונה 1

רשומה זו מכילה ספוילרים לעונה הראשונה של פני דרדפול. אם אתם רגישים, זה הזמן לעזוב.

עדיין פה? על אחריותכם.

שתי הבעיות העיקריות של פני דרדפול נובעות מסיבה אחת, חוסר היכולת של היוצרים, ג'ון לוגן וחבריו, לעצור בזמן את ההתאהבות שלהם בפורמט. "פני דרדפול" המקוריים, כפי ששמעם מעיד עליהם, היו פרסומים זולים (הם נמכרו בפני אחד) שהכילו סיפורים מזעזעים על ערפדים, רוצחים, אנשי זאב, הוצאות להורג ושאר נושאים משעשעים ומרוממי רוח. פרסומים אלה היו פופולריים להפליא בחברה הוויקטוריאנית (מסיבות מעניינות, שלא זה המקום להיכנס אליהן), והכילו את המרכיבים שעובדו באותה תקופה ומעט מאוחר יותר לבסיס של סיפורי האימה המודרניים בשלל צורותיהם. את החומרים האלה עיבדו היוצרים לסדרה שלהם.

הבעיה האחת, והקטנה מן השתיים, היא שהניסיון של היוצרים להגיע לכוווול המוטיבים האלה הופך את הסדרה קצת לקטלוג, ולא ליצירה עצמאית. בשלב מסוים הצופה מפסיק להיות מופתע ולהתענג על אזכורים למוטיבים מוכרים, ומתחיל לסמן "וי" עליהם כאשר הם מופיעים. או לפחות זה מה שקרה לי. זה הפך את הגילוי אודות טבעו של איתן צ'נדלר, שמגיע לקראת סוף הפרק האחרון, למתבקש אפילו אם כמוני לא זיהיתם את השם.

זה גם גורם לסדרה להיות קצת משעממת, כי רבות מהסצנות, במקום להתקיים בפני עצמן, נראות כמו מחוות לדברים שראינו בעבר. פרק שבע למשל, המתאר את ונסה אייבס הנלחמת בדיבוק, מעלה הדים של עשרות סצנות של אנשים אחוזי דיבוק שראינו בעבר, ו"מגרש השדים" בראשן. זה בולט שם במיוחד, אבל ניכר גם בלא מעט סצנות אחרות.

כל הסיפורים האלה כרוכים סביב סיפור מרכזי אחד, ושם נעוץ הכשל העיקרי של הסדרה. זהו סיפורם של ונסה אייבס (אווה גרין), אישה בשנות ה-30 שלה, וסר מלקולם מארי (טימותי דלטון), גבר בעל נכסים בשנות ה-60 לחייו. סר מלקולם הוא חוקר ארצות שבילה זמן רב במסעות באפריקה, וונסה הייתה חברת ילדות של מינה, בתו, וכעת חיה בביתו. שניהם אחוזי דיבוק, ולכך התייחסתי בכותרת הרשומה.

על מקור הדיבוק של ונסה אנחנו לומדים בפרק חמש. ערב חתונתה של מינה, ונסה שכבה עם ארוסה של מינה, מה שהוביל לביטול הנישואים, להרס החברות בין משפחות אייבס ומארי, לנישואיה של מינה לג'ונתן הארקר (מ"דרקולה" של סטוקר) ולכך שמינה הפכה לעושת דברו של "האדון", הלא הוא ערפד רב עוצמה. מעה זה גם הוליך לכך שהשטן (או שד כלשהו) אחז בוונסה. למה זה פתח לו פתח לרדוף אותה? לא ברור.

[הערת אגב – אני לא האדם הנכון לכתוב פרשנויות פמיניסטיות כי אני לא מכיר מספיק את הרקע התאורטי, אבל תליית חורבן שתי המשפחות, הפיכתה של מינה לערפדית ושל ונסה לרדופת שד במעשה הפיתוי האחד הזה (לא שהחתן המיועד היה צריך הרבה פיתוי) די זועקת לשמים.]

סר מלקולם לא אחוז בדיבוק שטני, הוא אחוז בדיבוק הרבה יותר מעניין – המצפון שלו. הוא מאוד היה רוצה להעמיד פנים שהתפוררות הבית הוויקטוריאני המושלם שלו היא אשמתה של ונסה (הקתולית, דרך אגב), אבל הוא חייב להתייצב מול העובדה שזו אשמתו. הלהט שלו לחקור את אפריקה שבשלו זנח את המשפחה; הסטנדרטים שהציב לבנו, שניסה ללכת בעקבותיו ומת באפריקה; הדחייה של מינה שהובילה לנישואיה ולגורלה. על כל אלה הוא משלם מחיר. הוא מבלה רוב העונה בהעמדת פנים שהוא יוכל לחדש את ימיו כקדם – הוא יחלץ את מינה מציפורני היצור שכישף אותה, ואז יוכל לצאת שוב למסעות באפריקה.

אבל היוצרים לא מיקמו את הדיבוק הזה במרכז הסדרה. הדיבוק שעומד במרכזה הוא השטן המנסה להשתמש בוונסה, וזה דיבוק משעמם. עלילתית וויזואלית. שני הפרקים שמתרכזים בסיפורה של ונסה (פרקים חמש ושבע) הם, לדעתי, הגרועים ביותר בעונה.

פרק חמש, כפי שאמרתי, הוא סיפור המוצא שלה, סיפור ידידותה עם מינה, הבגידה בה, היאחזותה בדיבוק וכן הלאה. בשוליים של הסיפור הזה מספרים לנו סיפורים מעניינים – את סיפור ההתפרקות של משפחות אייבס ומארי, את סיפור היחס של החברה הוויקטוריאנית (הבינונית-גבוהה) לנשים משוחררות מינית, את הסיפור של יחס החברה הזו למי שנתפסים כמשוגעים. אבל במקום, למשל, להקדיש מקום אמתי להוריה של ונסה המתמודדים עם מה שעוללו לבתם, אנחנו מקבלים שוטים ארוכים של ונסה בכותונת משוגעים כאשר מתיזים עליה מים מצינור, או שאנו רואים אותה בעיצומה של אורגזמה. כי זה יותר סקסי ומצטלם יותר טוב כנראה.

פרק שבע הוא סיפור ההתמודדות של ונסה עם הדיבוק בבגרותה, לקראת הפרק המאבק האפי של הפרק השמיני והאחרון בעונה. ושוב אנחנו מקבלים דקות ארוכות שלה כבולה למיטה, צורחת או מלחששת בקול צרוד דברים שלא הייתה יכולה לדעת או נאבקת בגברים שרוצים לשחרר אותה מהדיבוק. ושוב בשולי הפרק הזה אנחנו מתוודעים לסיפורים אחרים, מעניינים הרבה יותר, כמו למשל מה קרה לבנו של סר מלקולם באפריקה, ואיך זה השפיע עליו. אבל זה רק בשוליים, כאמור.

יתר על כן, הפרק הזה במידה ידועה בוגד בנקודה המרכזית שלו עצמו. במהלך הפרק סר מלקולם, ויקטור, איתן וסמבנה מגיעים למסקנה שאי-אפשר לעזור לוונסה, אלא זהו מאבק פנימי שהיא עצמה צריכה לנצח בו. אבל זה לא מה שקורה, ובסופו של דבר איתן הוא זה שמצליח לגרש את השד. לפחות זמנית.

שני הפרקים האלה היו יכולים להיות הרבה יותר מעניינים לא רק אם היה מוקדש בהם יותר מקום למלקולם, אלא גם אם הכותבים היו נותנים גם לוונסה דיבוק אנושי. יש בהם רמזים לאשמה שהיא חשה על מעשיה ותוצאותיהם, אבל אלה  לא מפותחים. יש רמזים לכך שהיא הצליחה למצוא דרך לחיות עם אשמה זו, ליצור את עצמה מחדש מתוך השברים, אבל לא ברור איך. וזה חבל. אם תוך כדי מלחמתה בשד העל-טבעי היא הייתה לא רק מתעלת את מינה ושאר שדים, אלא גם הייתה מתעמקת יותר גם בעצמה, שני הפרקים האלה היו יכולים להיות הרבה יותר משמעותיים.

אווה גרין היא שחקנית מעולה, אבל היוצרים של "פני דרדפול" כתבו לה תפקיד משעמם. הדיבוק שלהם עם סיפורי המסתורין והאימה, חומר הגלם שלהם, הביא לכך שהם התרכזו בדיבוק העל-טבעי והמשעמם, במקום בדיבוק האנושי והמעניין.