משחקים שלא שוחקו - 2

משחקי אסטרטגיה

משחקי כדור, גם המורכבים שבהם, עדיין פשוטים יחסית. משחקי אסטרטגיה הם מורכבים יותר מעצם טבעם ומציעים לסופרים אפשרויות רבות יותר.

גיבור הספר "טריטון" של סמואל דלייני, בְּרוֹן, משחק במשחק אסטרטגיה בשם וְלֶט (Vlet). דלייני לא מתאר את המשחק באופן מסודר בשום מקום, ומה שאנחנו יודעים הוא רק מהתיאורים האקראיים של המשחקים המתנהלים מפעם לפעם בספר. עד כמה שאפשר ללמוד, מטרת המשחק היא להגיע לשליטה בשטח ובמשאבים של העולם במשחק, עיקרון די דומה למשחקי אסטרטגיה מוכרים לנו. המשחק המתואר הוא עשיר מאוד – השחקנים משתמשים בקוביות, בקלפים ובאמצעים אחרים כדי לקבוע את תוצאת המהלכים במשחק; לוח המשחק הולוגרפי או תלת-ממדי והדמויות והאירועים מונפשים ומלווים באפקטים ויזואליים וקוליים. זהו בעיקר משחק לשני שחקנים, אם כי יש רמזים לכך שאולי יכולים לשחק בו שחקנים מרובים. המשחק ממלא בספר שני תפקידים – האחד הוא חִברות (תפקיד שכבר ראינו ב"שומרי הגבול") והאחר הוא שיקוף של המאורעות הפוליטיים המתוארים בספר.

העלילה של "טריטון" מתרחשת בעת מלחמה בין העולמות והירחים המיושבים של מערכת השמש, שבתחילת הסיפור הירח טריטון, מקום מגוריו של הגיבור, הוא הגרם המיושב היחיד במערכת השמש שלא לוקח בה חלק. ככל שהסיפור מתקדם, גם טריטון נשאב לתוך המלחמה, ואחת הצורות שבה המעורבות הזו מתבטאת בחייהם של הגיבורים היא בכך שהמשחק השלֵו שלהם מופרע. בפעם הראשונה שהמלחמה משפיעה על טריטון ברון, הגיבור של הספר, באמצע משחק, ולוח המשחק רועד וכלים נופלים. יותר מאוחר, כאשר טריטון מופצץ ברצינות, אנחנו מוצאים תיאור של הלוח זרוק ושבור, של הכלים מפוזרים על הרצפה. ולבסוף לאחר שהמאורעות הפוליטיים נרגעים, לקראת סוף הספר, המשחק נזנח כליל. כך המאורעות משתקפים במשחק.

אבל התפקיד הזה של המשחק הוא משני. התפקיד העיקרי שלו הוא חברתי, כי המשחק הוא אחת הנקודות החשובות שבהן ברון פוגש אנשים אחרים בעולמו. לפני שאסביר את דבריי יש לומר ש"טריטון" הוא ספר שעוסק כל כולו בחיפוש זהות ובניסיון של אנשים לברר מה מקומם בעולם. זה נכון לכל הגיבורים בו, ונכון כפליים לברון, שחיפוש המקום והזהות שלו מוביל אותו בסופו של דבר לשינוי מין. אחד המקומות שבו אנחנו יכולים לראות את טיב הקשר של ברון עם חלק מן האנשים שסובבים אותו הוא במשחקי הוולט שלו מול אנשים אלה, וקשר זה נע על פני מנעד רחב למדי.

המשחקים של ברון עם לורנס, שהביע פעמים אחדות את רצונו במערכת יחסים עם ברון ונדחה בכל פעם, הם סוערים ודרמטיים. המחשקים שלו עם סם, ידיד אקראי ושכן לעתים, הם ידידותיים ושגרתיים למדי. וכאשר ברון נמצא בטיסה ארוכה בחללית ולט הוא פשוט דרך להעביר את הזמן עם אחד הנוסעים האחרים.

לקראת סוף הספר אנחנו רואים עוד ביטוי מעניין של תפקיד זה של המשחק. לאחר שברון משנה את מינו ולורנס עוזב את טיטן, לורנס כותב לברון מכתב שבו אפשר לראות עדות ברורה יותר של משמעות המשחק ביחסים ביניהם. לורנס כותב "זה כה נחמד בגילי ללמוד משחקים מורכבים ואלגנטיים יותר מאשר הוולט" (ע' 292), ההקשר שבו נאמרים הדברים האלה הוא חשוב – המשפט הזה במכתב מופיע לאחר שלורנס מתאר קשר רומנטי חדש שהוא מצא בביתו החדש.

אבל אם נבחן שוב את התפקיד של ולט בספר לאור הקריטריונים שהצבתי בהתחלה (עיצוב העלילה והדמויות בדרך ייחודית), נראה שלמעשה אין צורך במשחק המומצא הזה. שחמט או אפילו שש-בש היו יכולים למלא את אותו תפקיד. הסיבה שבכל זאת התעכבתי על הספר והמשחק היא שמקורו של הוולט הוא לא ב"טריטון". דלייני שאל את המשחק מסיפור של ג'ואנה ראס, ששמו A Game of Vlet, שנכתב כמה שנים לפני הספר, במחווה של הערכה וכבוד לה. בסיפור זה תפקידו הספרותי של המשחק שונה.

 (בתמונה מימין - ג'ואנה ראס)

ראס מתארת את המשחק פחות מאשר דלייני, וממה שהיא מתארת הוא נראה פשוט יותר. גם אצלה זהו משחק לשני שחקנים שהמשימה בו היא לשלוט בשטח ובמשאבים אבל בניגוד למשחק אצל דלייני הכלים שלו מתוארים כפשוטים למדי.

הסיפור מתחיל במתנקש שנעצר על ידי משמר כאשר הוא מנסה לחדור לטירתו של מושל. די מהר מתברר שהוא לא באמת מתנקש, אלא שחקן ולט שבא לשחק מול המושל. משחק הוולט שהוא רוצה לשחק הוא לא משחק פשוט – בתנאים הנכונים (שאותם הוא יצר), משחק ולט יכול להשפיע על המציאות. אם השחקן יוכל לנצח את המושל, הוא יחולל מהפכה. מהפכה זו היא מחויבת המציאות, היא לא תלויה בכך שהמושל יקיים הבטחה כלשהי שקשורה במשחק ותוצאתו, אלא בטבעו של המשחק המשוחק בתנאים האלה – מי שינצח במשחק ינצח בפוליטיקה.

השחקן לא זוכה לשחק מול המושל, אלא מול גבירתו של המושל שהיא שחקנית נלהבת. ובעת המשחק שלהם אנחנו רואים שמערכת היחסים של המשחק עם המציאות מורכבת עוד יותר מזו שתיארתי קודם. כי בלהט המשחק, הכלים קמים לתחייה. המאבק בין השחקן והגבירה מיתרגם למלחמה בין כוחות על לוח המשחק, ורק כאשר המשחק מוכרע הכלים חוזרים להיות כלי אבן פשוטים. ראס לא מציינת אם זה מאפיין קבוע של המשחק, אבל לדעתי אפשר להסיק שקימתם של הכלים לתחייה מתאפשרת רק בגלל התנאים המיוחדים של המשחק המסוים הזה.

ברור אם כן שהמשחק המומצא חיוני לעלילה. היא לא הייתה יכולה להתקיים ללא היכולת המיוחדת של המשחק להשפיע על המציאות. המשחק גם חשוב לעיצוב הדמויות, בעיקר דמותו של השחקן השואף לשינוי חברתי ומשקיע רגש ומשאבים רבים ביצירת המשחק המיוחד שיכול להשפיע על המציאות.

אבל הצורך במשחק כזה, חדש וייחודי, קשור גם למסר של הסיפור ולאופייה של ראס. ג'ואנה ראס הייתה אחת הכותבות הפמיניסטיות החשובות ביותר במדע הבדיוני ומאמינה גדולה בצורך בשינוי חברתי, וזה ניכר בסיפור. הסיפור נגמר באמירה מפיה של הגבירה שלא משנה מה הן תוצאות המשחק, מתישהו יהיה משחק נוסף. לדעתי, מה שראס אומרת הוא שתוצאותיו של ניסיון לשינוי חברתי חשובות פחות מעצם הניסיון עצמו. תמיד יש הזדמנות למשחק ולט נוסף, לניסיון נוסף למהפכה – בתוך הסיפור ומחוץ לו.

אי-אפשר לדון במשחקי אסטרטגיה מומצאים בלי לדון בספר "השחקן" של איאן מ' באנקס. באנקס מתאר בספר הזה מה קורה כאשר השחקן המושלם הולך לשחק במשחק המושלם, והוא מבהיר לנו את זה במשפטים שפותחים את הספר:

זהו סיפורו של אדם שנסע רחוק, במשך הרבה זמן, רק כדי לשחק משחק. האדם הוא שחקן משחקים ששמו גורגה. הסיפור מתחיל בקרב שאינו קרב, ומסתיים במשחק שאינו משחק. (ע' 3)

באנקס מבהיר לנו עוד לפני פתיחת העלילה שהמשחק חיוני לספר – לעלילה שלו ולגיבור שלו. הגיבור, גורגה, הוא שחקן המשחקים האולטימטיבי. גורגה שיחק בכל משחק אפשרי ביקום "התרבות" של באנקס וניצח בכולם. ("התרבות" הוא ארגון חברתי-פוליטי שמקיף בני אדם, חייזרים ותבונות מכניות, שלא מוגדר לחלוטין בספרים.) גורגה מעיד על עצמו שעבורו ניצחון במשחק "זה טוב יותר מאהבה, זה טוב יותר מסקס או מכל סם בלוטה. זה הרגע היחיד שבו אני מרגיש [...] אמיתי". (ע' 22) גורגה בבעיה כי לאחר שניצח בכל המשחקים אין לו יותר אתגרים בתוך עולם "התרבות" והוא משועמם ומדוכא. כאשר מוצגת בפניו האפשרות לשחק במשחק אסטרטגיה חייזרי בשם "אזאד" הוא מקבל אותה למרות המחיר הגבוה שיצטרך לשלם.

אם גורגה הוא השחק האולטימטיבי, אזאד הוא משחק האסטרטגיה האולטימטיבי. הוא יותר מרק משחק, הוא העניק את שמו לאימפריה בין-כוכבית, הוא הגורם היחיד המשותף לכל הגזעים באימפריה זו והוא אחד הגורמים החשובים ביותר באחדותה של האימפריה. מן הסתם אי-אפשר לתאר משחק כזה במלואו, ואנחנו נחשפים אליו ולמורכבות שלו בתוך תיאורי העלילה. כך למשל באנקס מתאר במקום אחד לוח מחשק מורכב להפליא שגודלו עשרות מטרים, ואומר שאזאד הוא "דגם החיים הכי מדויק ומקיף שאפשר לבנות". (ע' 77) האופי הזה של המשחק כחיקוי לחיים מקנה לו חשיבות נוספת ותפקיד נוסף באימפריה. מדי כמה שנים נערך טורניר מקיף, והתוצאות של השחקנים בטורניר הזה משפיעות על מעמדם החברתי והפוליטי באימפריה. המנצח בטורניר מוכתר לקיסר.

גורגה נשלח בשליחות דיפלומטית לייצג את "התרבות" בטורניר ההולך ומתקרב. מורכבותו של המשחק, והעובדה שהאזאדים משחקים אותו כל חייהם, משמעותם שכולם מצפים שהוא יודח מהטורניר כבר בשלב הראשון, וזה גם מה שנאמר לו על ידי שולחיו – פחות או יותר במפורש. אבל גורגה הוא השחקן המושלם ולכן הוא שוקע "עמוק יותר ויותר במשחק ובחברה" ומתחיל לנצח. בסופו של דבר הוא מגיע לשלב הסופי של הטורניר, שבו הוא משחק מול הקיסר השולט. לקיסר הזה יש אינטרס גדול במיוחד לנצח מכיוון שהוא לא הגיע לשלטון באמצעות ניצחון בטורניר אלא ירש אותו לאחר מות הקיסר הקודם.

המשחק מול הקיסר הוא הקשה ביותר שגורגה משחק. לאחר שהוא כמעט מובס, הוא מבין שמה שהקיסר עושה הוא למעשה לתרגם את המערכת החברתית והפוליטית של אזאד ללוח המשחק. ומשהבין את זה, גורגה גם מבין שהתקווה היחידה שלו היא לתרגם את המבנה החברתי-פוליטי של "התרבות" ללוח המשחק. האסטרטגיה הזו מצליחה והוא מגיע לעמדה שבה הוא על סף הבסת הקיסר. התוצאה הלא צפויה של הניצחון של גורגה במשחק היא התמוטטות האימפריה כולה.

אבל בכך לא תמו המשחקים בספר. כאשר גורגה חוזר הביתה הוא מגלה שלמעשה התנהל משחק גדול הרבה יותר, המשחק ששיחקו מנהיגי "התרבות". במשחק זה, שנפרש על פני עשרות שנים, גורגה היה כלי שנעשה בו שימוש נגד אימפריית אזאד. שליטי "התרבות" הבינו שאימפריית אזאד עלולה להיות איום רציני, והשתמשו בגורגה כדי להביס אותה מראש ובלי צורך לצאת למלחמה.

כפי שאמרתי בראשית דבריי על הספר הזה, אין לו כל קיום ללא המשחק. והמשחק הזה חייב להיות מחשק חדש, מומצא, בגלל התפקיד שהוא ממלא בחברה הבדיונית שבאנקס יוצר בספר.