מיתוס-בדיון-מיתוס

אי-אז לפני שנים הייתי מעורב בוויכוח שעסק בשאלה מה היא יצירת המדע הבדיוני הראשונה. אני בדרך כלל נוקב בשם "סיפורי אמת" של לוקיינוס מסמוסאטה, סטיריקן בן המאה השנייה לספירה. "סיפורי אמת" הוא פרודיה על גוזמאות סיפורי המסע של זמנו, ולוקיינוס מתאר בו ספינה שגל עצום נשא אותה אל הירח, ומשם אנשיה המשיכו למסעות בין הכוכבים. מי שעמד מולי בדיון ההוא טען שיש להחשיב כמדע בדיוני גם את ספר חנוך ב' (הידוע גם כספר חנוך הסלאבי) וספרי היכלות ומרכבה אחרים, שהתחברו במאות הראשונות לספירה, ומתארים את מסעותיהם של מיסטיקנים בעולמות עליונים. אבל לדעתי יש בין שני החיבורים האלה הבדל מהותי – סיפורי אמת הוא ספרות, ספר חנוך (ויצירות דומות) הוא מיתוס.

כנס "עולמות" לפני כמה שנים הוקדש לנושא מיתוסים, ולדעתי חצי מההרצאות שהייתי בהן פתחו בניסיון להגדיר מיתוס. ההגדרה שאני מעדיף להשתמש בה היא הגדרה פונקציונלית – המיתוס יזוהה על פי התפקיד החברתי של הטקסט, על פי מה שהוא מנסה לעשות. למיתוס תפקיד כפול – לתאר את העולם שבו אנחנו שוכנים ואיך הוא נוצר, ולחנך את הקוראים בנוגע להתנהגות הראויה. באמצעות הסיפורים על אנשי שם אנחנו לומדים איך העולם (הפיזי, התרבותי והחברתי) שלנו נוצר, ואיך ראוי ולא ראוי שנתנהג בו. זה נכון גם למיתוסים מודרניים, דרך אגב, לא רק למיתוסים עתיקים. העניין החשוב כאן הוא שמיתוסים מתיימרים לעסוק בעולם האמתי, והמאורעות שמתוארים בהם הם לכאורה אמתיים.

בכך מיתוסים שונים מבדיון. הסופרים והקוראים של ספרות בדיונית יודעים שהעולמות והמאורעות שמתוארים ביצירות הם פיקציה (fiction) – בדיה. כאשר אנחנו מתחילים לקרוא ספר בדיוני אנחנו עושים זאת בידיעה שהוא לא מנסה לתאר מאורעות אמתיים בעולם אמתי, ושהסופר לא מתייחס אליו כך. גם אם העולם הבדיוני שבספר מבוסס באופן קרוב מאוד על עולם היום-יום, הרי שהוא שוּנה כדי להכיל את המאורעות שלא התרחשו. הידיעה הזו היא שמבדילה בין "סיפורי אמת" לבין "ספר חנוך" – סיפורי אמת הוא פרודיה שכתובה כדי לבדר, ספר חנוך נוצר כדי לנסות ולהסביר את העולם שבו אנחנו חיים.

כרגיל עם נושאים כאלה, ההגדרות הברורות לכאורה לא תמיד עומדות במבחן המציאות. בשנתיים-שלוש האחרונות יצא לי להיתקל בעוד ועוד יצירות חדשות שנכתבות בעולם המיתוס של לאבקראפט, מה שעורר אותי לחשוב מחדש על הנושא של מיתוסים. אחרי הכול, יש יצירות בדיון אחרות בז'אנר שנהוג להתייחס אליהן כאל מיתוסים. האם יצירות אלה אכן ממלאות את התנאים שהצבתי – תיאור היווצרות העולם וחינוך – ובאיזו צורה?

אני חושב שבאופן כללי אפשר לומר שהמיתוסים המודרניים האלה, המיתוסים הז'אנריים האלה, אכן ממלאים את התנאים האלה, אבל הם עושים את זה בתוך העולם הבדיוני שנבנה בהן וכלפיו. אין עוררין על כך שלאבקראפט עוסק בהסבר העולם הספרותי שיצר, שהוא בחלקו העולם "האמתי", הנסתר מעינינו ביום-יום. סוגיית החינוך אצלו פחות פשוטה ומעניינת יותר. הסיפורים של לאבקראפט, שהיוו את הבסיס ליצירת עולם המיתוס, הם סיפורי אימה בעיקרם. לכן החינוך על פי דוגמה שהם נותנים הוא בעיקרו "לא תעשה". הגיבורים שלו פעמים רבות מפרים את חוקי העולם ומשלמים מחיר, ולא גיבורים המציבים דוגמה של התנהגות ראויה. אצל טולקין אנחנו רואים דוגמה קלאסית יותר של תפקידים אלה בפעולה. החל מ"ההוביט" והלאה אנחנו רואים שילוב של שני המרכיבים האלה – תיאור של העולם שהיה לפני עליית האדם, ופעולתם של אנשי שם בעולם הזה.

ישנן טענות שטולקין כתב את היצירות שלו כמעין מיתוס עבור אנגליה. לא אנסה להכריע בסוגיה הזו או אפילו להביע את דעתי, בין השאר מכיוון שאני לא מכיר מספיק את היצירות של טולקין בשביל לחוות דעה. אבל הטענות האלה מצביעות על משהו מעניין – ה"זליגה" של הבדיון, הספרות, חזרה אל העולם היום-יומי ולכאורה הפיכתן ממיתוס פנימי שוב למיתוס חיצוני. קורפוס יצירות אחר שבו אנחנו רואים תופעה זאת, אפילו ביתר שאת, הוא העולם של "מלחמת הכוכבים". העקרונות של הג'דיי, עד כמה שהם מוגדרים בסרטים, לבשו צורות חדשות והפכו עבור אחדים לקוד התנהגות בעולם היום-יום ואפילו לדת. המקרה של "מלחמת הכוכבים" מפתיע פחות כאשר זוכרים שלוקאס ביסס את העלילות והעקרונות שלו על מסורות מיתיות מוכרות, ולכן קל היה להוציא אותן חזרה מעולם הבדיון לעולם המציאות.

באופן כללי קל יותר להעניק לפנטסיה אופי מיתי מאשר למדע הבדיוני, מכיוון שהפנטסיה מסתמכת פעמים רבות על מסורות מיתיות, ומכיוון שהקסם בה נוטה להזכיר לנו לעתים אלמנטים שאנחנו מכירים ממיתוסים. אבל התופעה בהחלט קיימת גם במדע הבדיוני, בעיקר כאשר סופרים כותבים אפוסים רחבי יריעה. כך למשל היצירות שמכונות "ההיסטוריה של העתיד" של היינליין מצטרפות לכדי תיאור של התהוות העולם, ודמויות כמו לזרוס לונג בהחלט מתפקדות כמודל לחיקוי. גם בסדרת "המוסד" של אסימוב ובדמויות כמו סלבור הארדין קל לראות מאפיינים אלה. מכיוון שיצירות מדע בדיוני כאלה נוטות יותר לעסוק בפוליטיקה (מדינית וחברתית) מוכרת לנו, הן קרובות יותר למיתוסים פוליטיים מודרניים ופחות למיתוסים העתיקים.

לא שיניתי את דעתי, אני עדיין סבור שיש הבדל משמעותי בין מיתוס ובין בדיון ואמירות כמו "התנ"ך הוא יצירת פנטסיה" מתעלמות משוני בסיסי באופי של שני סוגי היצירות. אבל אי-אפשר להתעלם מהמיתוסים של הבדיון, ומכך שלעתים יש זליגה שלהם ליום-יום.