Stranger things ובעיית האימה

"דברים מוזרים" היא סדרת אימה קצרה, שמונה פרקים, של נטפליקס. הרשומה הזו מלאה ספוילרים כרימון (מתחת לתמונה), אבל לדעתי הסדרה לא באמת שווה צפייה אלא אם כן אתם חובבי אימה מושבעים אז אפשר לקרוא. בכל מקרה, אני הזהרתי.

העלילה: בחורף 1983, במתקן ממשלתי ליד עיירה קטנה באינדיאנה, ניסוי משתבש קשות. ילדה צעירה (12-11) בעלת כוחות טלפתיים וטלקינטיים, שהוחזקה במתקן כל ילדותה ונערכו בה ניסויים, יצרה קשר עם מפלצת נוראה בממד מקביל. הילדה יצרה לא בכוונה פורטל שאפשר למפלצת לחדור לעולמנו ולחטוף אנשים, בעוד שהיא עצמה נמלטה מהמתקן. אחד החטופים הוא הילד בן בה-12 וויל ביירס, והניסיון להבין לאן הוא נעלם ולהשיב אותו הוא הציר העיקרי של הסדרה.

הטוב: דמויות נשיות חזקות ובעלות יכולת פעולה בעולם (Agency). משחק, ערכי הפקה.

הרע: הכתיבה.

באחד הדיונים שהיו לי לגבי הסדרה נטען שהדמויות הנשיות החזקות הוא מאפיין חתרני של הסדרה. אני מודה שאני קורא וצופה במעט מאוד אימה ויכול להיות שזה נכון לז'אנר. בתחום המדע הבדיוני יש תזוזה ברורה מאוד ליצירות שכוללות דמויות כאלה, ומכיוון שקראתי יחסית ספרים רבים כאלה בזמן האחרון אולי זה נראה לי פחות חתרני. יכול להיות שלכן אני לא האדם הנכון לשפוט את המאפיין הזה ואני מוכן לקבל את הטענה שהוא חתרני. הבעיה היא שמרגע שאותן דמויות מופיעות על המסך, הן לא באמת עושות שום דבר מפתיע, הן כמעט לא משתנות באמת. זה נכון לא רק להן, אלא לכל הדמויות בסדרה (ארחיב בהמשך). וזה נובע, לדעתי, מנקודת תורפה יסודית של יצירות אימה שניכרת מאוד בסדרה הזו – אפיון הרֶשַע (הרוע) בהן.

אחד הדברים שבגלל אני לא קורא או צופה כמעט ביצירות אימה הוא ששוב ושוב הרשע, הגורם המאיים ויוצר האימה בהן, מוצג ככוח חסר מחשבה. אלה לא דמויות אמתיות, אלא בובות מפחידות וזה משפיע בהכרח גם על הפעולות שלהן. הרשע הטיפוסי מונע באיזה דחף עיוור שאנו מעולם לא לומדים מה עומד מאחוריו, והוא גורם לו להתנהג בצורה שבלונית וצפויה. וזה פשוט לא מעניין. גרוע יותר, זה מאפשר ל"טובים" להתנהג בטיפשות ובשבלוניות כי הם לא צריכים להתמודד עם דמות אמתית, עם יצור שמשנה את ההתנהגות שלו ומכריח אותן להשתנות.

המפלצת של "דברים מוזרים" היא דוגמה מצוינת לכך. המדען האחראי על הניסוי טוען בשלב מסוים שהיא "חיה", אבל כל מי שמכיר בעלי חיים יודע שזה עלבון. כל מי שאי-פעם היו לו כלב או חתול יודע שהם חכמים, הם לומדים ומסתגלים. הם יודעים מה מסוכן להם ולומדים לאילו מלכודות לא ליפול. המפלצת של "דברים מוזרים" ממש לא כזו. למשל, מסתבר שהמפלצת נמשכת לדם, והגיבורים שמנסים לצוד אותה ולהציל את החטופים מפתים אותה לבוא אל עולמנו על ידי כך שהם מקיזים קצת דם. היא אכן מתפתה, והם מכים אותה, לוכדים אותה במלכודת, ומציתים אותה באש. (ואז הם מכבים את האש, אל תשאלו אותי למה.) המפלצת מצליחה להימלט, פצועה קשה כנראה, אבל לא מצליחה ללמוד לקח. דקות מעטות אחר כך בני אדם אחרים נפצעים, והמפלצת נמשכת אל הדם כמו עש מטופש במיוחד שנמשך לאש. למה? כי התסריט מחייב את זה.

רע טוב, רוע משכנע, פועל מתוך מניעים. הוא מסתגל, הוא לומד, הוא משתכלל. הוא דמות נוספת בסיפור, ולא מגאפין בלבד. כך העניין שלנו ביצירה מוכפל כמה מונים. מחד בני האדם שלנו לא יכולים להיות מטומטמים וצריכים לגוון את התגובות שלהם, ומאידך יש לנו דמות נוספת שמעשירה את הסיפור.

במשך כל הסדרה לא יכולתי שלא להשוות אותה ל"קורליין" של גיימן. החטיפה של ילדים, היצורים שחיים בקירות, העולם המקביל אך השונה מאוד, כל אלה קיימים בשתי היצירות. אבל המפלצת של גיימן אינה התגלמות של רעב ללא מחשבה. זו דמות שיש לה רצונות ברורים, ואנחנו יודעים מה הם המניעים הרגשיים מאחורי הרצונות האלה. היא מתוחכמת, היא מבינה את טרפה, מפתה ומשכנעת את קורליין, הילדה שהיא חוטפת, ולא סתם מפעילה כוח. והניצחון עליה לא יבוא בזכות כוח פיזי (או מטפיזי, כמו ב"דברים מוזרים"). קורליין צריכה להבין מי עומדת מולה, לזהות נקודות עוצמה ותורפה ולפענח כיצד תוכל להערים על מי שחטפה אותה. בעיניי אחד הדברים המעניינים ביותר בספר "קורליין" הוא שקורליין נדרשת להפעיל מידה גדלה והולכת של יצירתיות כדי לחזור לביתה וכדי להבטיח שהרשע לא יוכל לחדור שוב לעולמנו.

דוגמה אחרת ליצירת אימה שמתעלה מעל הקלישאות (בעודה שומרת עליהן) היא "בקתה ביער" של ג'וס ווידון. ווידון יצר סרט שהוא כולו מחווה מודעת מאוד לאותן קלישאות של האימה שאפשר למצוא ב"דברים מוזרים", בלי להפוך את הסרט עצמו לקלישאה. בבסיס האימה של ווידון עדיין יש כוח קדום, רעב עיוור, אבל לא הוא הפועל בעולם ומעורר את האימה. התפקיד הזה מועבר לבני אדם – נבונים, סתגלנים, לומדים – שמציבים בפני הקרבנות שלהם אתגרים משתנים ומענישים אותם על טיפשותם. יוצרי "דברים מוזרים" לא השכילו לעשות את זה.

*********

על דמויות וקלישאות

להלן כמה הערות על דמויות ב"דברים מוזרים" והבעייתיות שלהן.

ג'ויס ביירס (וינונה ריידר) – האם ההיסטרית. וויל, בנה בן ה-12 של ג'ויס, נחטף על ידי המפלצת והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתשיב אותו לידיה. זה הופך אותה לדמות חשובה בסדרה ואחת ממניעות העלילה, אבל הכותבים מתארים אותה בצורה מאוד חד-ממדית. התגובה שלה תמיד תנוע לקיצוניות היסטרית, וכמעט לעולם לא נראה את ההתנהגות שלה מסלימה לשם. הכותבים מביאים אותה מאפס לתלישת שיערות בחצי שנייה, ומשאירים אותה שם כמעט כל שמונת הפרקים. זה לא הגיוני, אנשים לא מתנהגים כך. הניסיון לרמוז שההתנהגות הזו נובעת מכך שעוד לפני ההיעלמות היא הייתה מעורערת לא משכנע. הוא לא משכנע בעיקר לאור ההצהרה שהם שמים בפיה שבמשך שנים היא הייתה עובדת מסורה שלא החמיצה יום מאחורי הדלפק בחנות המקומית, הצהרה שהבעלים של החנות מאשר. גרוע מזה, מנקודת המבט שלי כצופה זה הופך אותה לדמות שאני יודע איך היא תגיב לפני שהיא מופיעה בסצנות (רמז, בהיסטריה).

ננסי ווילר (נטליה דאייר) וסטיב הרינגטון (ג'ו קירי) – הילדה הטובה והילד הרע. בני 16 בערך. היא הילדה החרשנית והטובה של השכבה (היי, תראו, היא אפילו החברה הכי טובה של הבחורה השמנמנה והלא ממש מושכת) והוא הילד הרע והזורק זין שמחליף בחורות כמו גרביים. וידוע שבחורות טובות נמשכות לילדים רעים. אבל אל דאגה, היא לא עוד סטוץ לגביו אלא אהבת אמת והוא יזנח את דרכיו הרעות למענה. הדאגה שלה לגורל חברתה (שנחטפה על ידי המפלצת) תוביל את ננסי לנסות לצוד את המפלצת, ותעניק לה מקום של חשיבות בסדרה. ומכיוון שחברתה כבר נחטפה, אנחנו יכולים להיות בטוחים שלה לא יאונה רע (כי, אתם יודעים, קלישאות). אפילו כאשר היא מתנהגת בצורה מטופשת להפליא (הסצנה עם ג'ונתן ביער גרמה לי לרצות לדפוק את הראש בקיר).

וויל והחבר'ה – וויל, דסטין, לוקס ומייק הם ארבעה חנונים בני 12 שמשחקים די-אן-די במרתף של מייק ווילר (אחיה של ננסי), הם מצטיינים במדעים והבריונים של בית הספר מציקים להם. כי כאלה הם חנונים כנראה. גרוע מזה, נראה לעתים כאילו עולם המושגים היחיד שהכותבים מסוגלים לייחס להם הוא זה של משחקי התפקידים. משם שאובים הכינויים שהחבר'ה נותנים למקומות בסביבת העיירה שלהם, משם שאובה הנאמנות שלהם זה לזה, משם נלקח השם שהם נותנים למפלצת. כאשר וויל נעלם החברים שלו מנסים למצוא אותו למרות כל הסכנות והמכשולים (וכך הופכים חשובים מאוד להנעת הסדרה), וכמובן שאת הלקחים לגבי רעות החבורה ואחדותה הם לומדים מהקמפיינים שלהם במשחק. האובססיה שלהם עם המשחק נראתה לי יותר כדרך שבה מבוגרים תופסים גיימרים צעירים מאשר כמו הדרך שבה הם רואים את עצמם.

אֶל (קיצור ל Eleven, מילי בובי בראון) – גיבורת-העל! אל היא הילדה שעליה נעשו הניסויים ואשר נמלטה מהמתקן הממשלתי, והיא זו שפתחה את הפורטל בין הממדים שהניח למפלצת להיכנס. החל מהרגע הראשון שבו היא מפעילה את כוחותיה היה ברור שהיא זו שתנצח את המפלצת, ודי מהר היה ברור שניצחון זה יעלה לה בחייה. כי אחרי הכול, אין ל"ווירדוס" מקום בעיירה אמריקאית קטנה ושלווה. בסופו של דבר הכול צריך לבוא על מקומו בשלום. כן, היא קצת מהססת וקצת פוחדת כי אחרי הכול היא ילדה בת 12 שמעולם לא ראתה את העולם שמחוץ למעבדה והיא צריכה להתמודד עם מפלצת מפחידה, אבל אל חשש – ברגע האמת היא תעשה את מה שצריך, תשלם על חטאיה (שהם לא באמת חטאיה, כי כפו עליה לעשות את הדברים במרמה) ותראה לנו אומץ מהו. בדרך היא תלמד להכיר את מנעמי העולם הזה (ג'אנק פוד) ואפילו תתנשק. ולעולם לא תחרוג מהתבנית הזו. כולל המעידה הצפויה כל כך במערכה השנייה שכל תכליתה היא לתת לה אפשרות להתגבר על פחדיה. אה, כן, היא גם האישה המפתה שזורעת פירוד בקרב חבורת הגברים בני ה-12.

אני לא אתייחס כאן לדמויות המשנה, אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם שאם כך נראות הדמויות הראשיות, דמויות המשנה לא מצטיינות בהברקות.