"השלישי" ו"הדרך לעין חרוד" -

שני דגמים של מיליטריזם במדע הבדיוני הישראלי

"השלישי" של ישי שריד (עם עובד, 2015) מספר את סיפורה של "מדינת יהודה" – ישראל עתידית שבה לאחר מתקפה גרעינית של מדינות ערב (כנראה) מצביא ישראלי שרוח נבואית מפעמת בו הביס את אויבי המדינה, והקים בה את בית המקדש השלישי. בית המקדש הוא מרכזה של מדינה הנשלטת על פי חוקי המקרא. לא התרשמתי במיוחד מן הספר, הוא נראה כמו תוכחה של סופר חילוני המופנית כלפי הזרמים המשיחיים של הימין הלאומי בארץ, כפי שאותו סופר מדמיין שהם מדמיינים את המדינה שהם היו רוצים לראות בארץ. גם הכתיבה לא מרגשת ושבלונית למדי. אבל כאשר מעמידים את "השלישי" לצד "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (עם עובד, 1984), ספר שיצא קצת יותר משלושים שנה לפניו, אפשר להבחין בצורה מעניינת בשינויים שעברו על מדינת ישראל בשלושים שנים אלה.

המשותף לשני הספרים הוא שהם מבטאים את החרדות של הציבור האזרחי בישראל מפני המגמות המיליטריסטיות של המדינה, שמעולם לא היו נסתרות מן העין. השונה ביניהם הוא דמותו של האיום המיליטריסטי הזה.

הסיוט המיליטריסטי של קינן הוא החייל הבן-גוריוניסטי. הוא מלח הארץ, יהודי חדש וחזק, שעושה מלחמה בתחבולות ומתכנן להשתמש בגאונות היהודית כדי להשמיד את כל אויבי ישראל על ידי כך שיבנה לו מכונת זמן. הוא אינו בור בהיסטוריה של עמו, אבל התנ"ך עבורו אינו ספר מקודש או מדריך לחיים, אלא בסיס שעליו הוא יכול להשתית את הטענות החדשות שלו לבעלות על הארץ ומקור לבחירת אידאלים ורעיונות שמתאימים לו. מן הסתם הוא יודע טוב יותר מהעם מה העם צריך, ויכפה על העם את הטוב הזה בין אם הוא רוצה או לא רוצה.

החייל הציוני הזה הוא סיוט עבור קינן לא רק מכיוון שהוא מחסל את החברה האזרחית, אלא גם מכיוון שהוא עיוות של התקווה של התנועה הכנענית שאליה קינן השתייך. כמו הציונות גם "הוועד לגיבוש הנוער העברי" דחה את הגלותיות (כפי שאפשר למשל לראות ב"כתב אל הנוער העברי" של רטוש), אבל מאוחר יותר הכנענים דחו גם את החיבור לתנ"ך מאסכולת בן-גוריון. עבור הכנענים המטרה הייתה למצוא את השורשים הקדם-מקראיים של העברים, שהם משותפים גם לפלסטינים. החייל של קינן התחיל בדרך הנכונה, אבל נעצר במקום הלא נכון. הוא למד את הלקחים המעוותים של הציונות ולכן יצא נגד החברה החולה שהולידה אותו.

הסיוט של שריד שונה מאוד ומבטא את החרדות העכשוויות לנוכח עליית כוחם של אלמנטים קיצוניים בימין הישראלי. גם כאן מדובר באיש צבא, אבל הרקע שלו שונה לגמרי. החייל של שריד נולד בהתנחלות, ובשלב מסוים עזב את הדת ואת ההתנחלות, אם כי האהבה שלו לארץ ישראל נותרה איתנה ולכן הוא עובר לגור בנגב. הרצח של אביו, שמתואר כמתנחל היפי שוחר שלום, יצר את המשבר שהחל לקרב אותו חזרה לדת. המתקפה על ישראל, שהתרחשה זמן לא רב לאחר מכן, היא שעוררה בו את החזיונות הנבואיים. חזיונות אלה חברו לאידאולוגיה המשיחית של אחד מרבני ההתיישבות הבולטים, חברו מנוער, והוא הוביל את הצבא הישראלי החדש לניצחון.

כאשר אותו רב נהרג בקרבות (ודמו ניתז על המצביא, במעשה של משיחה שלאחר המוות) המצביא מקבל על עצמו את התפקיד הכפול של מלך וכוהן גדול. הוא מייסד את מדינת יהודה החדשה, מקים את המקדש ומחייה את עבודת הפולחן והקרבנות שאמורה לרצות את האל שיגן בזכותם על המדינה החדשה. הוא כופה את החוקים התנ"כיים על המדינה, ומחסל את החברה החילונית. התוצאה היא חברה דתית כמו-מקראית, שטופת מוח על ידי אמצעי התקשורת הממשלתיים (שהם היחידים הקיימים) המגויסת כולה למלחמת הקודש של המדינה החדשה.

שני אנשי הצבא האלה הם סיוטים מיליטריסטיים של חברה אזרחית, המשקפים את השינויים שעברו על החברה והצבא בישראל בשלושת העשורים שעברו בין כתיבת שני הספרים האלה. משתקפת בהם עליית הימין, ועליית המגמות המשיחיות בימין; משתקף בהם האימוץ (ושמא ניכוס) של האתוס הציוני על ידי קבוצות שונות בזמנים שונים; משתקף בהם השינוי הדמוגרפי שעבר על הקצונה בצה"ל. יותר מכל משתקף בהם השינוי באיום על החברה האזרחית בארץ כפי שחברה זו תופסת אותו, שאינו עוד צבאי גרידא אלא הוא נעוץ בשילוב מסוכן של צבא ואמונה.