Pages

26.3.2016

הנובלות המועמדות לנבולה



אולי המאפיין המשמח ביותר של הנובלות המועמדות לנבולה הוא השליטה של הקול הנשי. ארבע מהן נכתבו על ידי נשים, בחציין נשים הן הדמויות הראשיות ו/או המספרות ובכולן יש לנשים מקום מרכזי. באחת מהן ("האם החדשה") כמעט ואין כלל נוכחות גברית. גברים אינם עוד דמויות בררת המחדל. מאפיין קצת פחות מרנין שלהן, למעשה מאפיין מעיק משהו, הוא שבחלק מהן הסיפור משועבד למסר. אני אוהב סיפורים עם מסר, הסופרים האהובים עלי הם אלה שמסוגלים לספר סיפור בעל אמירה, אבל תמיד קיימת סכנת ההפרזה. הניסיון להעביר מסר בכל מחיר גורם לעתים לכך שהסיפור נזנח בדרך, וכאן זה קורה שוב ושוב.
Wings of Sorrow and Bone, Beth Cato (Harper Voyager Impulse)
הנובלה הזו כתובה בעולם שקאתו יצרה בספרי The Clockwork Dagger שלה, שמשלב קסם וטכנולוגיה בעלת מאפיינים סטימפנקיים. זו נקודת תורפה של הנובלה מכיוון שהיא אמנם עומדת בפני עצמה, אבל חסר בה לא מעט רקע של העולם עצמו. יש הרבה התייחסויות למאורעות קודמים שהשפיעו ישירות על הדמויות, מה שהופך את המניעים שלהן לקצת לא ברורים.
הגיבורה, רבקה סטאוט, היא בחורה צעירה שנמלטה מעיר-המדינה קסקנטיה שבה נולדה, שנתונה במלחמה שנמשכת כבר עשרות שנים. היא גרה עם סבתהּ (שאותה לא הכירה קודם) בעיר הממלכה הדרומית מרסיה וחלומה הוא להיות "מכניסטית" (מהנדסת). באחת ממסיבות החברה שאליה סבתהּ העשירה לוקחת אותה כישרונה של רבקה מעורר את תשומת לבו של המארח, אחד האנשים העשירים ורבי העוצמה בעיר-המדינה. חלק מעושרו נובע מהזירה, שבה חיות מהונדסות לוחמות במכונות. רבקה מגיעה למעבדה שבה מכניסטים וקוסמים/רופאים לוקחים גרמלינים (שהם יצורים מלאכותיים) ומשתמשים בחלקים שלהם כדי להרכיב גרמלין-כימרה, יצור גדול מגרמלינים רגילים, שחלק מהגפיים שלו מכניות, שאמור להילחם בזירה ולהיות האטרקציה הגדולה הבאה. מה שהיא רואה שם מזעזע אותה, והיא יוצאת למערכה ציבורית למען הגרמלינים הקטנים ולמען הגרמלין-הכימרה הגדול, בסיוע סבתהּ ובחורה בת גילה שהיא פגשה.
קאתו כותבת לא רע והסיפור קולח ומהנה, אבל הוא לא חף מבעיות. ההקבלה בין העלילה לבין התנועות לזכויות בעלי חיים המוכרות לנו גסה, והדמות של רבקה נראית כאילו במידה רבה נכתבה כדי לשרת את העלילה הספציפית הזו. יכול להיות שיש יותר פיתוח של הדמות במקומות אחרים בעולם של קאתו והאופי הזה לא מעושה כפי שהוא נראה מהסיפור היחיד הזה, אבל קשה לדעת זאת. דווקא המאמצים של רבקה להיות מכניסטית בחברה שנראה שלא להוטה לקבל אותה ככזו, שהוא מוצנע יותר בסיפור הזה, מסתמן כמשכנע ומעניין הרבה יותר. דבר אחר שהפריע לי הוא הקלות והשלמות שבה נראה שהמאבק שלה זוכה להצלחה, שהם חלומו הפרוע של כל פעיל זכויות בעלי חיים. גם מי שאינם פעילים כאלה ומכירים מעט את העולם שסביבנו יזהו את המופרכות שבהצלחה כה קלה.

“The Bone Swans of Amandale”, C.S.E. Cooney (Bone Swans)
לא גמרתי את הנובלה הזו. זה עולם פנטסיה שבו לצד בני האדם יש גם אנשים שיכולים להפוך לחיות. ראשת עיר רעה ואכזרית צדה את אנשי הברבור והופכת אותם באמצעות קסם לכלי נגינה המנגנים מעצמם. המספר, איש עכברוש, מציל את אשת הברבור האחרונה בלהקה המקומית ובעזרת ידיד (שזהותו תישאר חסויה מחשש ספוילרים) הם יוצאים לנסות לעצור אותה. עד כאן הגעתי. אולי זה בגלל שאני לא חובב גדול של פנטסיה, אבל הנובלה הזו בעיקר שיעממה אותי. הדמות הראשית, המספר, נראה כמו גרסה קסומה לא משכנעת של אחד מהנוכלים הקטנים של דיימון ראניון ופשוט לא הצלחתי לפתח כל עניין בו או באשת הברבור (שבה הוא מאוהב מאז ששניהם היו ילדים).
ממה שקראתי אני גם חשתי שהסיפור לא אחיד. חלקים בו זרמו והיו בהם התרחשויות, ואז הוא נקלע לחולות טובעניים משעממים.

The New Mother“, Eugene Fischer (Asimov’s 4-5/15)
זו אחת משתי הנובלות שהכי אהבתי. בעולם של הווה או עתיד קרוב מאוד מתפשטת מחלה חדשה (אם זו אכן מחלה) המועברת ביחסי מין. היא גורמת לנשים להיכנס להיריון בכל פעם שיש להן מחזור, וללדת בנות שהן זהות להן גנטית, שיבוטים של עצמן. התפשטות של המצב הרפואי הזה תשנה מן היסוד את היחסים המספריים בין גברים לנשים, ואת היחסים החברתיים.
המספרת היא עיתונאית, לסבית הנשואה לבת זוגה והיא בהיריון מתרומת זרע אנונימית. היא דיווחה על התסמונת החדשה הזו במדיה אלקטרונית וכעת אחד מכתבי העת החשובים בארצות הברית שכר אותה שתכתוב על התסמונת עבורו. היא מספרת על תהליך כתיבת הכתבה, הראיונות עם אנשים שונים שדנים בהשלכות של התסמונת החדשה הזו על החברה ועל המדינה.
דיברתי בתחילה על הקול הנשי בסיפורים, זו דוגמה מצוינת לכך. כמעט כל הדמויות הפועלות בסיפור הזה הן נשים. הגברים שיש בו נמצאים ברקע, ובניגוד לראיונות עם נשים, שאותם הגיבורה מתארת, הדברים של הגברים בדרך כלל מובאים בציטוטים, בדיעבד.
מאוד אהבתי את הדמות של המספרת. פישר מציב אותה בצומת דרכים בחייה, ואנחנו עדים ללבטים שלה במישור האישי, במישור המקצועי ובכל מה שקשור להשלכות של הנושא שהיא כותבת עליו על הסביבה שלה – קרובה ורחוקה כאחד. הלבטים האלה מבוטאים בשלל דרכים, מדיונים העוסקים בגורל המין האנושי, ועד לתיאורים של הניסיונות של הגיבורה להסתדר עם בגדים והרגלי עבודה שצריכים להשתנות עם השינויים שגופה עובר בגלל ההיריון.

The Pauper Prince and the Eucalyptus Jinn“, Usman T. Malik (Tor.com 4/22/15)
ככל הנראה הנובלה שהכי פחות אהבתי מבין השש. סיפורו של בן דור שני למהגרים מפקיסטן, שגדל על הסיפורים של סבו אודות מוכרת התה, בת לשושלת המוגולית שירדה מגדולתה, והג'יני ששכן בעץ האקליפטוס והגן עליה. לאחר מות הסב הוא מגלה בכתביו רמזים לכך שאלה יותר מסיפורים ויוצא ללאהור לחקור את הנושא.
רוב הסיפור נטול כל ממד ספקולטיבי, והוא מתרחש בארצות הברית ובפקיסטן של ימינו ושל ילדותו של המספר בשנות ה-80. כאשר הממד הספקולטיבי הגיע לקראת הסוף, הוא אכזב אותי מאוד. ייאמר לזכות מאליק שהג'יני שלו מאוד לא שגרתי, אבל האופי המטפיזי-קוסמולוגי שלו היה בעיניי מאולץ ומשעמם.
יותר מכל זהו סיפור של אדם, דור שני למהגרים, המחפש את מקומו. הוא מנסה לשלב את ארצות הברית שבה גדל עם הסיפורים והמסורות הפקיסטניים של משפחתו. זה בהחלט יכול להיות סיפור מעניין וחשוב, אבל האלמנט הפנטסטי קצת נכפה עליו הר כגיגית. ונוסף לכך הכתיבה שלו לא יוצאת דופן במידה שתצדיק מועמדות לפרס. היא לא רעה, אבל אין בה משהו מיוחד.

Binti, Nnedi Okorafor (Tor.com)
אם הייתה לי זכות להצביע, זו הנובלה שבינה לבין "האם החדשה" הייתי מתלבט. בינתי, גיבורת הסיפור היא בת לקבוצה אתנית קנטה החיה בשולי המדבר בעולם המכונה "הארץ" אם כי לא ברור אם זהו אכן כדור הארץ שלנו. היא מתמטיקאית מחוננת, בקרב בני עמה שממילא ניחנו בכישרון למתמטיקה, והיא עוזבת לא רק את ביתה אלא גם את עולמה בדרכה ללימודים בעולם האוניברסיטה. בכך בינתי מורדת במסורת שלה, היא הראשונה מבני עמה שעוזבת את נחלת האבות והבית, ומן הסתם הראשונה שהולכת ללמוד באוניברסיטה. במהלך הטיסה בחלל משתלטים חייזרים על הספינה והורגים את כל הנוסעים חוץ ממנה ומן הטייס.
"בינתי" היא נובלה שכתובה מצוין, אבל שוב יש פה סיפור שמשרת מסר במקום מסר שנובע מסיפור, אם כי זה פחות גרוע מאשר בנובלות אחרות שאפשר למצוא בסקירה זו. בינתי היא בת למיעוט שלו מנהגים שונים ולבוש שונה, וכפי שוודאי היינו מצפים הם זוכים לבוז ולזלזול מצד קבוצת הרוב. אך בני מיעוט זה הם, כמובן, חיוניים לייצור ה"אצטרולבים", שעל פי הדרך שבה הם מתוארים בסיפור הם משהו כמו הסמארטפונים/מחשבים אישיים של העתיד. החייזרים המתקיפים את החללית שבה בינתי טסה עושים זאת בגלל עוולות עבר של אותה קבוצת רוב (שכזכור מתייחסת לא יפה גם לבני עמה של בינתי) והיא שוב סובלת על לא עוול בכפה. כצפוי בסוג סיפורים אלה, בינתי, המסורת הייחודית של בני עמה והיכולת המיוחדת שלה, יתגלו כגשר בין החייזרים לבין בני האדם בדרך לתחילת פיוס והחלמה. כל ההטפה הזו התחילה קצת לעייף אותי בשלב מסוים.
התפקיד המרכזי של בינתי גם מזכיר קצת את הכתיבה של קארד עם הדמויות הכמעט משיחיות שלו, שכל העלילות והעולמות שלו סובבים סביבן. בינתי היא הכי מיוחדת בקרב קבוצה מיוחדת וההחלטה המיוחדת שלה מביאה אותה למצב מיוחד שבו אותן תכונות מיוחדות אלה (וחפץ מיוחד ומסתורי שמצאה כשהייתה צעירה) יציבו אותה במקום שבו היא יכולה להתחיל להביא גאולה לעולם. אם הכתיבה של אוקורפור הייתה פחות טובה, התחושה שיש פה דמות שנוצרה לשרת סיפור במקום סיפור הנובע מהדמות הייתה הורסת את הנובלה לחלוטין.

Waters of Versailles“, Kelly Robson (Tor.com 6/10/15)
כן, גם זה סיפור מסר, אבל הוא לפחות עתיר דמיון יחסית. גיבור הסיפור הוא קצין לשעבר מהאזורים ההרריים הכפריים של צרפת, המנסה לפלס את דרכו בחברה הגבוהה של ורסאי בזמן שלטונו של לואי ה-15. נשקו הסודי – ניקסי. הוא לכד את יצורת המים כשהייתה עוד דגיגה קטנה באחד מאגמי ההרים, ושיכן אותה במאגרי המים של ורסאי. היא שולטת עבורו בצנרת החדשה שהוא מתקין בארמון – שירותים לעשירים ולמיוחסים.
עם הזמן הוא ילמד להכיר בכך שגם היא אדם ויזהה את הטעות שבדרכיו ויבין שלמעשה חצר המלך והחברה הגבוהה הם מזויפים והאושר האמתי נמצא בהרים שמהם בא. למזלו של הסיפור הזה, הדמויות שלו טובות והכתיבה בהחלט לא רעה, כך שכיף לקרוא אותו.
~~~~~~~~~~
מעבר לבעיות שהזכרתי בראשית הסקירה, קיצוץ רציני באורכן של לא מעט מהנובלות כאן היה עושה להן טוב. למעשה רק "האם החדשה" ו"בינתי" (ואולי "מימי ורסאי") ממלאות את רוחב היריעה שלהן בצורה משכנעת, ואם הייתי מצביע הייתי בוחר ב"האם החדשה".

11.3.2016

משהו קצר על ספרות ילדים ונוער



הפוסט זה נכתב חלקית בעקבות הדברים שגילי ברהלל כתבה בבלוג שלה. גילי מדברת העובדה הספר "עוגות בחלל" (שהוא נפלא וכיפי וכדאי לכולם לקרוא אותו) לא נכלל במועמדים לפרס גפן מכיוון שהוא נחשב ספר ילדים, והמועמדים לפרס הם רק ספרי נוער וספרים למבוגרים. אני התנגדתי מאז ומתמיד להוספת קטגוריה מיוחד לספרי נוער מכיוון שלדעתי ספרים הם טובים או לא טובים בלי קשר לסיווג שלהם לפי גיל, וכך צריך לשפוט אותם. רשימת הזכאים למועמדות השנה מוכיחה שוב את טענתי.

אחד הספרים הנכללים ברשימת ספרי הנוער הוא "הסכין והרקיע", הספר החותם את טרילוגיית "כאוס מהלך" של פטריק נס. (שהיא טרילוגיה מעולה וכדאי לכולם לקרוא אותה.) עד כמה שהגעתי מגעת, הסיבה היחידה לסווג אותו כספר נוער, היא שהגיבורים שלו הם בני נוער. מעבר לזה, אני לא רואה שום הצדקה להגדיר את ספרי הסדרה כספרי נוער. הכתיבה של הספרים והנושאים שהם עוסקים בהם הם בוגרים ועמוקים. יחסי נשים וגברים, יחסי הורים וילדים, אחריות אישית למעשים של הקבוצה, שלום ומלחמה, גבולות האנושיות, היחס של בני אדם לחייזרים (המשקף את היחס של הקולוניאליסטים האירופאים לעמי האזורים שכבשו ובכלל יחסי חזקים וחלשים), מקומו של היחיד בחברה – כל אלה נידונים בסדרה בצורה מורכבת ומעמיקה. וכל זאת בשילוב של דמויות עמוקות ומלאות הפועלות בעולם חדש ומרתק ובעלילה מצוינת. ספרי "כאוס מהלך" משתווים בקלות לספריהם של אן לקי, מרגרט אטווד, ואחרים הנכללים ברשימה של הספרים "למבוגרים". רק הגיבורים שלהם צעירים יותר.


8.3.2016

"השלישי" ו"הדרך לעין חרוד" -


שני דגמים של מיליטריזם במדע הבדיוני הישראלי

"השלישי" של ישי שריד (עם עובד, 2015) מספר את סיפורה של "מדינת יהודה" – ישראל עתידית שבה לאחר מתקפה גרעינית של מדינות ערב (כנראה) מצביא ישראלי שרוח נבואית מפעמת בו הביס את אויבי המדינה, והקים בה את בית המקדש השלישי. בית המקדש הוא מרכזה של מדינה הנשלטת על פי חוקי המקרא. לא התרשמתי במיוחד מן הספר, הוא נראה כמו תוכחה של סופר חילוני המופנית כלפי הזרמים המשיחיים של הימין הלאומי בארץ, כפי שאותו סופר מדמיין שהם מדמיינים את המדינה שהם היו רוצים לראות בארץ. גם הכתיבה לא מרגשת ושבלונית למדי. אבל כאשר מעמידים את "השלישי" לצד "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (עם עובד, 1984), ספר שיצא קצת יותר משלושים שנה לפניו, אפשר להבחין בצורה מעניינת בשינויים שעברו על מדינת ישראל בשלושים שנים אלה.

המשותף לשני הספרים הוא שהם מבטאים את החרדות של הציבור האזרחי בישראל מפני המגמות המיליטריסטיות של המדינה, שמעולם לא היו נסתרות מן העין. השונה ביניהם הוא דמותו של האיום המיליטריסטי הזה.

הסיוט המיליטריסטי של קינן הוא החייל הבן-גוריוניסטי. הוא מלח הארץ, יהודי חדש וחזק, שעושה מלחמה בתחבולות ומתכנן להשתמש בגאונות היהודית כדי להשמיד את כל אויבי ישראל על ידי כך שיבנה לו מכונת זמן. הוא אינו בור בהיסטוריה של עמו, אבל התנ"ך עבורו אינו ספר מקודש או מדריך לחיים, אלא בסיס שעליו הוא יכול להשתית את הטענות החדשות שלו לבעלות על הארץ ומקור לבחירת אידאלים ורעיונות שמתאימים לו. מן הסתם הוא יודע טוב יותר מהעם מה העם צריך, ויכפה על העם את הטוב הזה בין אם הוא רוצה או לא רוצה.

החייל הציוני הזה הוא סיוט עבור קינן לא רק מכיוון שהוא מחסל את החברה האזרחית, אלא גם מכיוון שהוא עיוות של התקווה של התנועה הכנענית שאליה קינן השתייך. כמו הציונות גם "הוועד לגיבוש הנוער העברי" דחה את הגלותיות (כפי שאפשר למשל לראות ב"כתב אל הנוער העברי" של רטוש), אבל מאוחר יותר הכנענים דחו גם את החיבור לתנ"ך מאסכולת בן-גוריון. עבור הכנענים המטרה הייתה למצוא את השורשים הקדם-מקראיים של העברים, שהם משותפים גם לפלסטינים. החייל של קינן התחיל בדרך הנכונה, אבל נעצר במקום הלא נכון. הוא למד את הלקחים המעוותים של הציונות ולכן יצא נגד החברה החולה שהולידה אותו.
הסיוט של שריד שונה מאוד ומבטא את החרדות העכשוויות לנוכח עליית כוחם של אלמנטים קיצוניים בימין הישראלי. גם כאן מדובר באיש צבא, אבל הרקע שלו שונה לגמרי. החייל של שריד נולד בהתנחלות, ובשלב מסוים עזב את הדת ואת ההתנחלות, אם כי האהבה שלו לארץ ישראל נותרה איתנה ולכן הוא עובר לגור בנגב. הרצח של אביו, שמתואר כמתנחל היפי שוחר שלום, יצר את המשבר שהחל לקרב אותו חזרה לדת. המתקפה על ישראל, שהתרחשה זמן לא רב לאחר מכן, היא שעוררה בו את החזיונות הנבואיים. חזיונות אלה חברו לאידאולוגיה המשיחית של אחד מרבני ההתיישבות הבולטים, חברו מנוער, והוא הוביל את הצבא הישראלי החדש לניצחון.

כאשר אותו רב נהרג בקרבות (ודמו ניתז על המצביא, במעשה של משיחה שלאחר המוות) המצביא מקבל על עצמו את התפקיד הכפול של מלך וכוהן גדול. הוא מייסד את מדינת יהודה החדשה, מקים את המקדש ומחייה את עבודת הפולחן והקרבנות שאמורה לרצות את האל שיגן בזכותם על המדינה החדשה. הוא כופה את החוקים התנ"כיים על המדינה, ומחסל את החברה החילונית. התוצאה היא חברה דתית כמו-מקראית, שטופת מוח על ידי אמצעי התקשורת הממשלתיים (שהם היחידים הקיימים) המגויסת כולה למלחמת הקודש של המדינה החדשה.

שני אנשי הצבא האלה הם סיוטים מיליטריסטיים של חברה אזרחית, המשקפים את השינויים שעברו על החברה והצבא בישראל בשלושת העשורים שעברו בין כתיבת שני הספרים האלה. משתקפת בהם עליית הימין, ועליית המגמות המשיחיות בימין; משתקף בהם האימוץ (ושמא ניכוס) של האתוס הציוני על ידי קבוצות שונות בזמנים שונים; משתקף בהם השינוי הדמוגרפי שעבר על הקצונה בצה"ל. יותר מכל משתקף בהם השינוי באיום על החברה האזרחית בארץ כפי שחברה זו תופסת אותו, שאינו עוד צבאי גרידא אלא הוא נעוץ בשילוב מסוכן של צבא ואמונה.