הפוסט
הזה הוא עיבוד של ההרצאה שלי מכנס "מאורות" השנה שנושאו היה "קץ
הילדות". החלק הראשון הזה יעסוק בספרים חולית, משיח חולית וילדי חולית.
פול-מואד'יב
אטראידס
הקוראים
אינם מכירים את פול כילד. הם פוגשים אותו כנער, בן 15, ולמעשה בעיצומו של טקס התבגרות
חשוב מאין כמותו, מבחן גום ג'באר. ובכל זאת יש מעט אזכורים של ילדותו שמעידים על
כך שזו לא הייתה ילדות נורמלית. ה"אשמה" בכך שאין לפול ילדות נורמלית
היא בהוריו, וליתר דיוק בהכשרה שאלה מעניקים לו. פול הוא בנם של הדוכס לטו אטראידס
והגבירה ג'סיקה מבנות גשרית. הגבירה ג'סיקה מעניקה לפול את ההכשרה העמוקה בדרך
בנות גשרית, שכוללת אימונים גופניים מעמיקים מגיל צעיר ופיתוח מודעות חדה לעצמו
ולסביבה שלו. זו הכשרה שנוגדת את התפיסה המקובלת שלנו את הילדות כתקופה פטורה
מדאגות שבה המודעות העצמית שלנו פחותה.
לטו
מכשיר את פול לשלטון. הוא מכשיר את פול להיות דוכס אחריו, ואולי אף יותר מכך. משפט
אחד של האם גאיוס הלן מוהיאם לפול חושף משהו מן הכרוך בהכשרה זו ואת השפעתה. היא
אומרת לו "בנו של דוכס חייב להכיר רעלים". (חולית, ע' 15) הסיבה לכך היא
שבנו של דוכס הוא מטרה להתנקשות. כלומר, פול גדל בידיעה שיש אנשים שמעוניינים
לפגוע בו ולהרוג אותו, ומוכשר מגיל צעיר לזהות סימנים לכך ולהתמודד עם איום זה
(כפי שאפשר לראות, למשל, בתקרית הצייד המונחה לאחר הגעתו לאראקיס).
אבל אולי
הקטע הארוך ביותר המלמד על ילדותו של פול הוא הקטע המצוטט מתוך ספרה של הנסיכה
אירולן "תולדות מואד'דיב לילדים".
קראתם שלמואד'דיב לא
היו חברים למשחק מבני-גילו. הסכנות היו רבות מדי. אבל היו למואד'דיב מורים שהיו גם
בני-לויה נפלאים. היה גורני האלק, הלוחם-הטרובדור. עוד תשירו כמה משיריו של גורני
כשתמשיכו לקרוא בספר הזה. היה תופיר חוואט, המנטאט וראש המתנקשים הזקן, שהטיל פחד
אפילו בלב הקיסר הפדישאח. היו דונקן איידהו, הסייף מגינאז; דוקטור וולינגטון יואה,
ששמו מוכתם בבגידה אך צח בחכמה... (חולית, ע' 38)
האנשים
האלה, מבוגרים שחלקם נמנים על האנשים המסוכנים בקיסרות, אינם בדיוק בני לוויה
רגילים לילד.
ואם
ילדותו נגזלה מפול הרי שגם בחרותו אינה בדיוק סוגה בשושנים. בגיל 15, שבו אנו
פוגשים אותו, עוברים על פול הדברים הבאים: עמידה במבחן גום ג'באר; עקירה מביתו
לעולם חדש; תבוסת משפחתו בקרב מול בית הארקונן; מות אביו; גלות יחד עם אמו אל
הדררים; תחילת החזיונות שלו; פילוס דרכו בחברה החדשה והלא מוכרת; הריגת אדם
לראשונה בחייו; קבלת אחריות על משפחתו של האדם שאותו הרג; התמודדות עם מעמדו החדש
בקרב הדררים.
שנתיים
לאחר מכן פול הוביל את הדררים במרד מוצלח, ובגיל 17 הדיח את הקיסר שאדם הרביעי ועלה
לכס הקיסרות. בגיל זה פול הוא קיסר ונביא, קפיצת הדרך ומשיח שבשמו נערך הג'האד
ברחבי הקיסרות. הוא נתון במרכזה של רשת סבוכה של כוחות שחלקם מנסים להדיח אותו
מכהונתו, ואחרים לשלוט בו. אני חושב שאפשר לומר בביטחון שילדותו של פול ובחרותו
נגזלו ממנו.
עאלייה
אטראידס
בעוד
שלפול הייתה ילדות כלשהי, לעאלייה אחותו לא הייתה ילדות כלל.
כאשר פול
וג'סיקה נמלטו למדבר לאחר תבוסת צבאות אטראידס בקרב אראקין, ג'סיקה הייתה בהיריון
עם עאלייה. כחלק מהניסיון למצוא מקום בקרב הדררים ג'סיקה עוברת את "מסת
הסם" שהופכת אותה לאם נערצה. כחלק מתהליך זה ג'סיקה קולטת את זיכרונותיה של
האם הנערצה הקודמת (רומאלו) ואת הזיכרונות והאישיות של כל האמהות הנערצות שבאו
לפניה. מכיוון שג'סיקה הייתה בהיריון, עאלייה מתעוררת להכרה כחלק מתהליך זה וקולטת
גם היא את כל אותם זיכרונות ואותם חיים, וכל זה לפני שנולדה.
כאשר אנו
רואים מנקודת מבטה של ג'סיקה את חוויית התעוררות המודעות של עאלייה בקרבה, היא
מודעת לפתע לגרעין מודעות ש"אימה טהורה קרנה ממנו". (חולית, 427) כלומר,
זה הרגש הראשון שעאלייה חשה, עוד לפני הולדתה. כשהאם הנערצה הישישה, רומאלו, מבינה
שג'סיקה בהיריון (לאחר התחלת המסה) היא אומרת שלא ברור אם הילדה תוכל לשמור על
שפיותה אך "צרכי השבט קודמים".
אנו
מוצאים את תיאור החוויה הזו גם מנקודת המבט של עאלייה עצמה. היא אומרת, כאשר היא
בת 16, "הייתי חסרת צורה, עוד לא נולדתי, אך הפכתי לאישה זקנה שם ואז."
(משיח חולית, ע' 51) כעשר שנים מאוחר יותר אנחנו מוצאים תיאור מפורט יותר של
ילדותה והתבגרותה של עאלייה כאשר היא נושאת את כל החיים הללו בתוכה:
... היא נאבקה
באימתנים ביותר שבכל אבותיה, והשיגה לזמן מה ניצחון פירוס, שנמשך לאורך ילדותה.
היא גיבשה אישיות פרטית, אך לא נמצאה לה בזה חסינות מפני החדירה האקראית של מי
שחיו את חייהם כפי שאלה השתקפו דרכה.
[...]
הפחד הילך אימים על
ילדותה. הוא נמשך בגיל ההתבגרות. היא נאבקה בו, מעולם לא ביקשה עזרה. מי היה מבין
איזו עזרה נדרשה לה? (ילדי חולית, ע' 75)
ילדותה
ונעוריה של עאלייה עוברים בניסיון לשמור על זהות ואישיות בתוך המון החיים הגועשים
בתוכה, שחלקם מנסים להשתלט על תודעתה. ואין איש שמסוגל להבין אותה ולעזור לה.
אפילו החוויות של פול והחיזיון שלו שונים משלה. בהזדמנות אחת היא אומרת לקיסר שאדם
"אם לא נולדתי כמותך, לא אוכל לחשוב כמותך". (חולית, ע' 556) ואיש לא
נולד כמותה.
התוצאה
של אלה היא זרות וניכור שאין דומים להם, שעאלייה מודעת להם מרגע לידתה. את ההצהרה
שבפסקה הקודמת היא הצהירה כאשר הייתה בת 3.
אם לא די
בכך, הרי שהנסיבות החיצוניות של ילדותה ונעוריה גם הן אינן נורמליות. היא גדלה
כילדת דררים, על כל המשתמע מכך, בתקופת מרד שבה כוחות השלטון הופכים אותם לפליטים.
בגיל 3 היא הורגת, במודעות מלאה ובכוונה תחילה, את סבה, הברון הארקונן. בגיל 16
פול, אחיה והאדם האחד שאולי היה יכול להבין את חוויותיה, יוצא אל המדבר לאחר
שהתעוור, היא נישאת לע'ולה של דנקן איידהו והופכת להיות אפוטרופסית של אחייניה שזה
עתה נולדו ועוצרת הקיסרות.
לטו
וגאנימה, ילדיהם של פול וצ'אני, דומים לעאלייה בכך שגם הם התעוררו טרם לידתם, וגם
הם נושאים בקרבם חיי עבר רבים מספור. בניגוד לעאלייה, שהייתה בודדה לגמרי, הם
מבינים זה את זה ויכולים לחלוק את החוויה. אין לנו תיאור שיסביר את ההתעוררות שלהם
כפי שיש אצל עאלייה אלא רק השערות מעורפלות של פול. למרות היעדר תיאור של החוויה
שלהם ברחם אמם ובשעת ההתעוררות, כפי שיש אצל עאלייה, יש לנו כמה התייחסויות
שיכולות להבהיר את העובדה שגם הם לא נולדו כילדים, אלא כבוגרים (והרבה יותר מכך)
בגוף של ילדים.
התייחסות
אחת קשורה לחיזיון של פול. עוד לפני שצ'אני נכנסת להיריון, פול יודע שהילד שהיא
תלד יגרום למותה (בחיזיון שלו יש רק ילד אחד, לא תאומים). בהתחשב בידע המוחלט שיש
לתאומים את אביהם, משמעות הדבר היא שהם באים לעולם בידיעה שלידתם גרמה למות אמם.
גם בלי אותם חיים נוספים שבקרבם, די בידיעה כזו כדי לעוות כל ילדות.
אבל זה
לא תם שם. המעשה המודע הראשון של לטו, שעות ספורות לאחר לידתו, הוא לשמש עיניים
עבור אביו העיוור כדי שפול יוכל להרוג אדם. וכאשר מבטו של לטו/פול פונה לעבר
שותפתו לעריסה, הוא רואה שמתוך עיניה של גאנימה הציץ "ערב רב" של אנשים.
לאורך
רוב הספר "ילדי חולית" ניכרת דואליות בתאומים, הבדל בין הדרך שבה הם
נראים מבחוץ לאופי האמתי הפנימי שלהם. למעשה, דואליות זו היא שפותחת את הספר. הספר
נפתח בתיאור מתוק למדי של שני ילדים בני 9 ישנים, ודמות שמביטה בהם. ואז אנו
שומעים את מחשבותיה של הדמות (סטילגאר). הוא חושב "כל עוד הם חיים, מאוד'דיב
חי בתוכם, אף כי מת" ובכך מטיל על הילדים בני ה-9 את העול של אביהם – הקיסר,
הנביא, מי ששילח את הדררים ביקום והביא עליו את הג'האד. והוא ממשיך וחושב לעצמו: "אלה
לא היו סתם ילדים בני תשע; הם היו איתן טבע, גורמים המעוררים הערצה ופחד." (ילדי
חולית 7)
אופי
כפול זה ניכר לאורך כל הספר – הם משחקים משחקי ילדים, אך יושבים במועצה הקיסרית
וחורצים גורלות של מיליארדים.
הרברט
הביא את התיאור של ילדותה של עאלייה מנקודת מבטה רק בגיל מבוגר יחסית, אצל התאומים
אנחנו רואים את משמעות החיים האלה עוד בילדותם, בגיל 10-9 שבו מתרחש הספר. פול
אומר לג'סיקה, סבתו באחת מן השיחות ביניהם: "היא את במידה כזו שבחייך אין אף
לא סוד אחד מפניה, ממש עד לרגע שבו ילדת את אבינו. ואני! איזה קטלוג של הקלטות
גשמיות הנני!" (ילדי חולית, 122) ואת אבדן הזהות הזה שלו (ושל עאלייה לפניו)
הוא מבטא באופן מפורש הרבה יותר באוזני סטילגאר כאשר הוא אומר "אין לי שום
גוף ראשון יחיד". (שם, 154) מכיוון שלטו הוא הדמות הראשית בספר אנחנו רואים
את החוויה הזו בעיקר דרך עיניו, אבל אפשר למצוא גם מפי גאנימה ציטוטים כמו:
"וכי מדוע אפחד מן המוות? הרי הייתי שם – פעמים רבות." (שם, 178) ויש
לזכור – כל זה מפי ילדים בני 9.
תהליך
אחר ששולל מהתאומים את ילדותם, היא הקבלה שלהם אחריותם כבוגרים במסגרת המאורעות
ההיסטוריים, לא משהו שהיינו מצפים מילדים בגיל זה. עבור גאנימה זה אומר ראשית לקבל
את תפקידה בתכנית שנועדה לאפשר את שחרורם מהכוחות שמנסים לשלוט בחייהם. עבור זה
היא צריכה לבנות למעשה אישיות חדשה, שכוללת את הידיעה שהיא צפתה במותו של לטו.
לאחר שהתכנית שלהם מצליחה ולטו מגיע לעמדת שליטה, הזיכרונות המקוריים שלה מושבים
לה, ובשלב זה היא מקבלת על עצמה את תפקידה ההיסטורי הרחב יותר כמי שאמורה להנחיל
לדורות הבאים את הגנים של בני אטראידס, שהם חיוניים לשרידת הגזע.
עבור לטו
קבלה זו משמעותה היפרדות למעשה מן המין האנושי. הוא מקבל על עצמו את המטמורפוזה
שתהפוך אותו בסופו של דבר ליצור כלאיים שחציו אדם וחציו עקלתון, הקיסר-האל, שיחיה
וישלוט במשך 3,500 שנים ויתווה את גורלה של האנושות.
~~~~~~~~
לחלק השני של המאמר.
~~~~~~~~
לחלק השני של המאמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה