ראשון, 23.8
חדר הדילרים
כן, זה מה שאתם חושבים. שם נמצאים האנשים שימכרו לכם את כל מה שאתם
מכורים לו. באייקון אנחנו קוראים לזה "דוכנים". אפשר למצוא שם למשל את
לארי. לארי הוא לארי סמית, המקבילה של יואב, ובעל דוכן הספרים הגדול ביותר של
הכנס. יש דוכנים של קוספליי ואביזרים, בעיקרון מה שאנחנו רגילים לו מהכנסים שלנו.
כולל דוכן של ספרים נדירים שבו ראיתי עותק של המהדורה הראשונה של
"המוסד". חתום על ידי אסימוב. שביקשו עליו 1,000 דולר. שאותו החזרתי
למדף ב-ז-ה-י-ר-ו-ת והתרחקתי בהילוך אחורי בלי להסיר ממנו את העיניים עד שהייתי
בטוח שאני מספיק רחוק.
מה שיש שם ואין אצלנו היא
תערוכת יצירות אמנות ותחרות ליצירות הזוכות. ומיזוג.
הפאנל "שלי"
או איך נדחפתי למקום שאליו לא ממש הייתי שייך.
הכול התחיל בגלל האדם הנחמד ביותר בעולם, הלא הוא דריל גרגורי.
כשנרשמתי לכנס, סימנתי בטופס שאני רוצה להשתתף, ואז שלחתי מייל לדריל לשאול אותו
אם צריך להציק למארגנים בעניין. הוא אמר שלא כדאי, אבל ביקש ממני ביוגרפיה שהוא
יעביר למארגנים. הם לא חזרו אלי, ואם כי הצטערתי זה לא חרה לי יותר מדי. דריל לקח
את זה הרבה יותר קשה, מכיוון שלטענתו זה אמור להיות כנס "עולמי" והנה יש
נציג ממדינה לא כל מיוצגת וכו' וכו'. בערב הראשון שבו נפגשנו הוא הציג אותי בפני
ליזה טרומבי, העורכת הראשית של "לוקוס", וחזר על הטרוניה הזו. ליזה אמרה
שאחד מחברי פאנל שהיא אמורה להשתתף בו ביום ראשון לא יגיע, והיא תשאל את מנחה
הפאנל, אלבארו זינוס-אמארו, אם ירצה שאצרף אליהם. אלבארו, שהתגלה כאדם נחמד מאוד
בפני עצמו, הסכים.
וכך מצאתי את עצמי מוקדם יותר היום על הבמה עם אלבארו, ליזה ומבקר
אוסטרלי בשם אלאן סטיוארט, דן בתפקידו של המבקר. לא היו הרבה אנשים בקהל (אחרי
הכול זה היה יום ראשון, אחרי מסיבות ההוגו, באחת עשרה בבוקר, בנושא שאינו בדיוק
סקסי) אבל היה דיון ער ומהנה.
לאחר מכן הייתי צריך לומר שלום לספוקן (שבאי הכנס התחילו לכנות Smokane בגלל העשן הרב) ולשים את פעמיי לשדה התעופה.
שבו הטייס הסביר לנו שאם אנחנו מריחים עשן לא לדאוג, לא המטוס הוא שעולה באש אלא
המדינה שלמטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה