אני אוהב נובלטות
בדרך כלל. זה אורך טוב לסיפורים שמאפשר מחד לפתח נושאים ודמויות יותר מכפי שאפשר
לעשות בסיפורים קצרים, ומאידך מונע מהסופרים ללכת לאיבוד כפי שקורה בנובלות. אולי
זו הסיבה שסבלי כאן היה קטן מכפי שהיה כאשר קראתי את הנובלות. סבלתי, כמובן, הגנים
היהודיים לא אפשרו שלא לסבול, והסיפורים תרמו לכך, אבל זה היה קצת פחות גרוע
מהנובלות.
“Ashes
to Ashes, Dust to Dust, Earth to Alluvium”, Gray Rinehart (Orson
Scott Card’s InterGalactic Medicine Show, 05-2014)
הייתה לי הרגשה במהלך
הקריאה שהסיפור הזה נכתב עבור המוציא לאור של כתב העת, אורסון סקוט קארד, ואסביר מיד
למה.
עלילת הסיפור: בני
האדם התיישבו על עולם כלשהו, אחרי זמן לא רב באו חייזרים דמויי לטאות מרושעים
שניצחו אותם ושיעבדו את בני המושבה. זה לא שיעבוד קשה, אבל למשל החייזרים לא
מאפשרים לבני האדם להשתמש במיכון מתקדם, כמו זה שלו הם זקוקים כדי לתחזק את
הננובוטים שלהם. בני האדם צריכים את הננובוטים כדי להגן על עצמם מפני תנאי הסביבה.
ניסיונות להשתחרר מעוּלם נכשלו.
ועכשיו לקטע של
אס"ק. הסיפור מתרחש כעשרים שנים לאחר הכיבוש הזה, והגיבור שלו, על ידי
התבוננות מדוקדקת והבנת הפסיכולוגיה של החייזרים, הצליח אולי למצוא דרך להילחם
בהם. הידד לתואם אנדר! בסיפור זה לא מדובר בילד צעיר אלא בגבר מזדקן וגוסס, והוא
רק מצא אולי את המפתח לניצחון ואנחנו לא רואים את הניצחון עצמו, אבל הדמיון קיים.
מה אין בסיפור? נשים. כלומר, יש שתיים. אחת מתה, והאחרת היא רופאה ודמות שולית
למדי.
הכתיבה סבירה, יש
אפילו דמויות שמפגינות רגש כלשהו, אם כי הן לא ממש מפותחות. מכיוון שזה לא באמת
סיפור עלילה, העובדה שהדמויות אינן מפותחות דיין מחלישה את הסיפור מאוד.
“Championship
B’tok”, Edward M. Lerner (Analog, 09-2014)
מזימות בין גזעיות
בחלל! הסיפור מתרחש על אורנוס, עשרים שנה אחרי שבני האדם הצליחו להביס פלישה של
כוח חייזרים (המכונים "ציידים") שמי ששרדו מהם מוחזקים במחנה שבויים/עיר
מבודדת על אורנוס. החייזרים האלה הם אלופים באסטרטגיות ותחבולות, והסיפור מלא בהן.
והן משעממות.
הסיבה היא שזה לא
סיפור, זה חלק מסיפור ארוך יותר. חלק קודם שלו התפרסם בעבר, וברור מהסוף שלו
שההמשך אמור לבוא. כמו כן, הסיפור נפתח בדמות כלשהי שלא מוזכרת יותר שוב ולא ברור
מה היא עושה שם, וניתן רק להסיק שהיא תחזור מתישהו. אולי. ואולי היא שריד לסיפור
הקודם?
התשובה לשאלת הדמות
המסתורית לא ממש מעניינת, כי הדמויות כולן לא ממש מעניינות. וגם לא העלילה. והכתיבה
עלובה למדי. לרנר לעולם לא יבקש מן הקורא להבין לבדו מה הדמות חשה וחושבת – הוא
יספר לו את זה. בפירוט. (עם משפטי הבהרה בסוגריים, למקרה שהקורא לא הבין.) ולכל
הדמויות האלה יש עומק ממוצע של צלחת פלסטיק חד-פעמית ובערך אותה יכולת להבעת רגש.
הנובלטה הזו מצריכה
הערה מיוחדת בכל מה שקשור למגוון וייצוג, אחד הנושאים שסביבם סוערות הרוחות בנוגע
להוגו. יש לי הרגשה שזה אמור היה להיות סיפור "תראו אנחנו לא כאלה מפגרים כמו
שאתם חושבים" של הכלבלבים. יש בו מישהי שנשואה לאישה! אנחנו יודעים את זה כי
הגיבור הגבר של הסיפור שואל אותה לשלום אשתה, ורק כך אנחנו יודעים את זה. אם זו
הכוונה, זה לא עובד. זה הזכיר לי את אחת העונות של "חוק וסדר" שבה רגע
אחרי שפיטרו את אחת מעוזרות התובע המחוזי ורגע לפני שהיא עזבה את הסדרה היא שאלה
"אתה מפטר אותי בגלל שאני לסבית?". זה לא נקרא הכללה של דמויות
להט"ביות ביצירה. אבל אולי זה המקסימום שהכלבלבים מסוגלים לו.
“The Journeyman: In
the Stone House”, Michael F. Flynn (Analog, 06-2014)
גם זה חלק מסיפור
ארוך יותר שהגיבורים שלו הוצגו בסיפור קודם. כלומר, גם זו חתיכה מסיפור ארוך יותר,
ולכן לא מעניינת במיוחד.
הגיבור הנאה, הלוחם
המעולה, העשוי ללא חת והשנון ועוזרו השתקן (אבל השנון לא פחות, וגם הוא ללא חת
וכו') מסתובבים בעולם ונכנסים לצרות. העולם הוא ימי ביניימי בערך, הגיבור הוא יליד
הערבות, עוזרו הוא יליד ההרים, וההרפתקה הנוכחית שלהם היא בטירה. הם נלכדים
ונכלאים וזוממים מזימה להשתחרר (טוב, הגיבור זומם, אחרי הכול בשביל זה הוא הגיבור)
ומצליחים, ואז הסיפור נגמר. וזה חסר משמעות, כי זה חלק מסיפור גדול יותר והפרשה
הספציפית הזו כשלעצמה לא ממש מעניינת. ברקע אנחנו לומדים שזה עולם שעליו התיישבו
בני אדם שהגיעו מן החלל וככל הנראה יש פדרציה כלשהי של כוכבים מיושבים. העולם
הגדול יותר הזה יכול היה להיות מעניין, לו רק היינו יודעים עליו משהו.
הכתיבה הזכירה לי יותר
מכול את הרפתקאות וינטו ויד הנפץ שקראתי כנער, רק בלי העומק. דמויות שטוחות,
מניעים פשוטים (אם הם קיימים בכלל) ותיאורים שנועדו בעיקר להזיז את ההרפתקה. יש
טובים, יש רעים ויש בחורה בשריון (אם כי לא ביקיני).
“The
Triple Sun: A Golden Age Tale”, Rajnar Vajra (Analog,
07/08-2014)
סיירי החלל האמיצים
מצילים את היום! הם מבריקים! הם אמיצים! הם מתוגברים טכנולוגית! הם מצליחים במקום
שבו כולם נכשלו!
זה סיפור של היינליין.
אני רציני, זה סיפור שהיה יכול להשתלב יופי בעלילות "צוערי החלל" של
היינליין, רק כתוב בפחות מיומנות מזו של היינליין. הוא מסופר מפיה של אחת מהצוערות
של חיל סיירים כלשהו של כדור הארץ. הסיפור מתחיל בכך שהיא ושני חבריה לחוליה (אחד
מנוגה, האחר ממאדים) מסתבכים בקטטה בבר, וכעונש נשלחים לעזור לפרק מוצב אנושי
בעולם שבו יש חיים חיזריים תבוניים שאיש לא הצליח לתקשר אתם. הם יצליחו, כמובן.
חיבבתי את ספרי הנוער
של היינליין כשהייתי נער, אבל הם לא מה שהייתי קורא מופת ספרותי. אבל היי, לפחות
הקריאה חביבה. והגיבורה היא אישה וכך גם מפקדת בית הספר לסיירים (אם כי שוב, אפיון
הדמויות כה קלוש שזה לא ממש משנה).
“The
Day the World Turned Upside Down”, Thomas Olde
Heuvelt, Lia Belt translator (Lightspeed, 04-2014)
זו הנובלטה האחרונה
שקראתי, והיחידה שלא הגיעה מאחת מהרשימות של הכלבלבים או שתיהן, וזה ניכר היטב.
אין פה חייזרים, אין פה חלל אבל יש פה רגש, ובענק.
יום אחרי שחברתו של
גיבור הסיפור, אהבת חייו, זרקה אותו לאנחות ועולמו התהפך, התהפך גם העולם האמתי.
מסיבה לא ידועה וכמובן לא מוסברת כיוון הכבידה התהפך, וכל העולם התחיל ליפול לשמים
ומהם ולחלל. רגע אחרי שזה קרה, ורגע לפני שהרשת הסלולרית קרסה סופית, החברה לשעבר
ניסתה להתקשר אל הגיבור. כעת הוא מנסה לפלס את דרכו אליה, כשהוא עובר מצמרת עץ אחת
לבאה אחריה, מעליית גג למרזב.
לא נחטא לאמת אם נאמר
שזה סיפור שבו האלגוריה עבה כמסטודון, והאובלט לא מנסה להסתיר את זה. הסיפור מסופר
בגוף ראשון מנקודת מבטו של הגיבור, שכמויות הדרמה שלו מזכירות את גיבורי הרומאנים
הוויקטוריאניים (אם כי הוא לא מגיע לרמות של ויקטור פרנקנשטיין). זה ניכר גם ביחס
האובססיבי שלו לחברה שלו, כפי שהוא מתאר יחס זה בתקופה שבה היו יחד. אבל זה גם
אומר שזו דמות מאופיינת בצורה ברורה, שאפשר להגיב אליה רגשית, לחיוב או לשלילה.
וזה משהו נדיר עד כדי חוסר קיום בין הנובלטות המועמדות השנה.
~~~~~~~~~~~~~~
כל סיפורי הכלבלבים
כאן מאמתים בעיניי את הטענה שלהם שהם מתגעגעים למדע הבדיוני "הישן
והטוב". הבעיה היא שזה המדע הבדיוני שאהבנו בגיל 12, שהוא כידוע the golden age of science fiction.
אנחנו כבר לא בני 12, וממרום שנותינו לא קשה לראות את הפגמים הקשים של המדע
הבדיוני הזה.
האם יש כאן משהו ראוי
להוגו? הסיפורים של לרנר ופלין בקושי עומדים בזכות עצמם ולא צריכים להיות זכאים
למועמדות כלל בעיניי. הסיפור של וג'רה הוא, כפי שאמרתי כבר, היינליין לנוער (בלי
השנינות של היינליין) ואין לו מקום כאן. הסיפור של רינהרט כמעט עובר את הסף. קלושות
ככל שהן, בכל זאת יש בו דמויות שיש להן רגשות, אבל זה סיפור בינוני למדי. האובלט,
ובכן, אני יכול להעריך אותו כספרות. זה לא סיפור גדול, קראתי טובים ממנו השנה,
והיחס של הגיבור לחברה שלו בעייתי, אבל לפחות יחס זה עולה מהאופי שלו ולא נכפה
עליו, ויש בסיפור רעיון מקורי. זה סיפור שלא ארגיש יותר מדי אי-נוחות להצביע לו (אם אחליט להצביע לו בסופו של דבר).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה