מעולמות חיצוניים לעולמות פנימיים (2)

ברשומה של השבוע שעבר הצגתי את המהפכה של הגל החדש במדע הבדיוני, והתחלתי להדגים אותה מתוך סיפור ב"חזיונות מסוכנים". ברשומה זו אמשיך ואדון בשימוש החדש שעשו סופרים אלה בכתיבה על חייזרים ועל מסע בזמן.

חייזרים

·         מבחן להרס / קית' לאומר

המפגש עם חייזרים הוא אחד הנושאים הקלאסיים של המדע הבדיוני, החל מלוקאינוס מסמוסאטה במאה השנייה לספירה. במדע הבדיוני של תור הזהב, המפגש מתואר בדרך כלל כאשר החייזרים רבי-עוצמה הרבה יותר מאשר בני האדם. סמית באופרת החלל שלו מציג גזעים של ציביליזציות-על המסוגלים למעשים עצומים, אבל כל גזע המצליח לחצות את שנות האור המפרידות בין הכוכבים ולהגיע לכדור הארץ הוא בהכרח רב-עוצמה. לאומר לוקח את העלילה הבסיסית הזו, משנה חלק מהנחות היסוד שלה ועושה בה שימוש חדש.

סיפורו של לאומר מתרחש במדינה שבה שולט דיקטטור, והוא מתחיל בעימות בין אותו דיקטטור לבין מנהיג המורדים המתכוננים לנסות ולהדיח אותו. הדיקטטור חוקר את המורד באמצעות עינוי פסיכולוגי כלשהו בניסיון לשבור אותו ולגלות את תכניות המרד. באותו הזמן בדיוק מגיעים חייזרים לכדור הארץ, וחוקרים את עולמנו באמצעות ניסיון לחקור את מוחו של אדם אחד, שהוא במקרה אותו מנהיג מורדים. מסיבות כלשהן (אין כל טעם לנסות להבין אותן) הגישוש של החייזרים במוחו של המורד בדיוק כאשר הוא נחקר בעינוי הפסיכולוגי גורם לכך שהם הופכים משועבדים לרצונו. בגיבויים של החייזרים, המורד מצליח להפיל את שלטונו של הדיקטטור והופך למנהיג המדינה.

כבר בתוצאת המפגש של החייזרים והאנושות (המיוצגת על ידי מנהיג המורדים), יש היפוך של יחסי הכוחות המסורתיים בין חייזרים ובני אדם. האדם הוא בעל העוצמה ביחסים האלה, הוא זה שמכפיף את החייזרים לרצונו והם, לכאורה בעלי העוצמה, הופכים להיות עושי דברו. לאומר גם מכניס קריצה הומוריסטית ליחסים אלה, כאשר הוא מתאר את ספינת החייזרים ומציין שאורכה רק שמונה-עשר אינצ'ים (כארבעים וחמישה סנטימטרים). החייזרים הם אולי רבי-עוצמה, כוחם הוא שמאפשר למורד להפוך לשליט, אבל הם בכל זאת כפופים לרצון האדם.

אבל זהו רק פן אחד של הסיפור שבו לאומר מחדש לעומת מסורת תור הזהב. המאפיין האמתי של הגל החדש הניכר בסיפור הוא במטרה שלשמה מפגיש לאומר את בני האדם והחייזרים. הסיפור כולו, כפי שנרמז משמו, נועד לבחון את בני האדם. הסיפור מציב סימן שאלה לאחר הקביעה המפורסמת של הלורד אקטון, ושואל – האם כוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת? לאומר לוקח אדם, מנהיג המורדים, המחויב לכאורה לחירות ולשוויון, ומעניק לו כוח והשפעה. המטרה שלו היא לבדוק אם אותו אדם יוכל לדבוק בעקרונותיו גם במצב זה. סופרי תור הזהב השתמשו במפגש עם חייזרים כדי לבחון את יכולתו של האדם להתמודד עם כוחות גדולים ממנו, לאומר משתמש בהם כדי לעמת את האדם עם עצמו. זהו שימוש אופייני מאוד לגל החדש.

מסע בזמן (ועוד)

המסע בזמן הוא עוד אחד מאותם נושאים קלאסיים של המדע הבדיוני, שאפשר למצוא אותו כבר אצל וולס עוד בשלב ה"פרוטו ז'אנר". סופרי תור הזהב השתמשו בו בדרך כלל לחקור תרבויות שאבדו בערפילי ההיסטוריה ולשחק ב"מה אם" של קווי זמן מקבילים. (או כדי להשתעשע בפרדוקסים כפי שעשה היינליין ב"אתם המתים החיים".) אני אתייחס כאן לשני סיפורים מתוך "חזיונות מסוכנים", קשורים זה לזה, שעושים שימוש במסע בזמן.

·         צעצוע לז'ולייט / רוברט בלוך

ההבדל בין אנשי הגל החדש לאנשי תור הזהב ביחס למסע בזמן ניכר כבר בתיאור האמצעי למסע בזמן המתואר בסיפור של בלוך. בעוד שחלק מסופרי תור הזהב, אמונים על שיטתו של קמבל, מנסים להסביר את המדע שמאחורי המסע בזמן שלהם, לבלוך אין שום יומרות כאלה. למכשיר המשמש למסע בזמן אצלו יש "יכולת להגיע לתדירות רעידות ששחררה אותו מכבילתו לזמן". (ע' 129) זו, כמובן, אמירה חסרת משמעות. אבל זה בסדר, כי המכניקה או הלוגיקה של המסע בזמן כלל לא מעניינות את בלוך.

בלוך והנוסע בזמן שלו אינם מתעניינים בשינוי ההיסטוריה או בחקירת תרבויות אבודות. הנוסע בזמן של בלוך, המכונה "סבא" על ידי ז'ולייט (שמנקודת מבטה הסיפור מסופר), משתמש ביכולת שלו כדי לחטוף אנשים מתוך הזמן. את האנשים האלה הוא מביא לז'ולייט כדי שיהיו הצעצועים שלה, שבהם היא תמצא פורקן לדחפים הסדיסטיים שלה. הטעות הטרגית של "סבא", המניעה את הסיפור, היא שהוא חוטף את האדם הלא נכון מן הזמן, ומביא לז'ולייט מישהו שתאוותיו והרצחנות שלו משתוות לאלה שלה – את ג'ק המרטש.

וזו מטרת המסע בזמן של בלוך – להפגיש את שתי המפלצות האלה. סיפור מסע בזמן כזה כנראה מעולם לא היה עולה על דעתם של סופרי תור הזהב. יש לי הרגשה שהרעיון של שימוש במסע בזמן כדרך לספק את הנטיות המיניות של הגיבורים (סדיזם במקרה של ז'ולייט, מציצנות במקרה של "סבא") היה בגדר כפירה לחלק מהם. והשימוש של בלוך במסע בזמן כדי לחשוף את הצפונות של נפש הגיבורים שלו, כדי לבחון אותה, הוא אופייני מאוד לאנשי הגל החדש, ומאוד לא אופייני לאנשי תור הזהב.

·         האורב בעיר שבקצה העולם / הרלן אליסון

כפי שאליסון כומר יותר מפעם אחת בספר, הוא כה התלהב מהסיפור של בלוך, שהוא ביקש (וקיבל) רשות לכתוב סיפור באותו עולם. כאן נכנס ה"ועוד" מהכותרת של חלק זה.

כמעט כל הסיפור של בלוך מתרחש בחדר השינה של ז'ולייט, ובמהלכו ג'ק המרטש הורג את ז'ולייט. אליסון מוציא את ג'ק מחדר השינה שלה אל העיר שבה ז'ולייט מתגוררת. העיר הזו היא קלישאה של הערים מהמדע הבדיוני הפאלפי הקלאסי – רחובות רחבים, שקטים ומכובדים; אנשים שלווים לבושים גלימות לבנות; כל הקלישאות המוכרות. אל הסביבה העתידנית הזו אליסון משליך את ג'ק המרטש, האדם ששוטט בקיץ 1888 ברחובות המזוהמים של ווייטצ'אפל בלונדון והרג חמש זונות, ביתר אותן ואכל חלקים מהן. אבל בניגוד לעלילותיו של ג'ק בלונדון כאן הוא הקרבן, ותושבי העיר (שאמורים להיות מתקדמים לא רק טכנולוגית אלא גם רוחנית) מתעללים בו בדרכים מעודנות. המפלצת המושלמת פוגשת באנשים המושלמים כדי להטיח בהם את ההאשמה "אתם הנכם המפלצות".

בחלקים אחרים של הסיפור אליסון מחזיר את ג'ק ללונדון שממנה הוא בא. חזרה זו לא נועדה לתאר את מעשי הזוועה של ג'ק או לנסות למנוע אותם, אלא כדי שג'ק יוכל לנסות לעמוד על המניעים שלו, להבין את עצמו. שוב אנחנו חוזרים לנושא הקבוע של אנשי הגל החדש, הניסיון של האדם לפענח את עצמו, באמצעות המסע בזמן, הכלי הספרותי הקלאסי של תור הזהב.

צמד הסיפורים הזה מעניק לנושא הוותיק מבט חדש. אנשי תור הזהב השתמשו במסע בדמן כדי לבחון מערכות גדולות של היסטוריה. אנשי הגל החדש כמו בלוך ואליסון, משתמשים בו כדי לבחון את מעמקי הנפש האנושית, ובמקרה זה באופן מיוחד את תהומות הרשעות שאליהם יכולים להגיע בני אדם.
~~~~~~~~~~~~~
החלק השלישי
החלק הרביעי (והאחרון) 

מעולמות חיצוניים לעולמות פנימיים (1)

זהו עיבוד של ההרצאה שהעברתי בכנס "עולמות" האחרון. מכיוון שהוא ארוך, אפרסם אותו בחלקים אחדים.

חזיונות מסוכנים והמהפכה של "הגל החדש"

המדע הבדיוני כפי שאנו מכירים אותו כיום עוצב, במידה רבה, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, תקופה המכונה "תור הזהב" של המדע הבדיוני. העורך המיתולוגי ג'ון וו' קמבל הבן גידל ב"אורווה" שלו שורה של סופרים מרכזיים בתחום, והנחיל להם ולאחרים עקרונות יסוד שעדיין עומדים בבסיס הכתיבה בז'אנר. הדרישה שלו מהסופרים, שהמדע כמו גם הסיפורים שלהם יהיו מבוססים, היה בגדר מהפכה במדע הבדיוני. בראשית שנות השישים של המאה שעברה חלה מהפכה שנייה במדע הבדיוני, שנבעה בעיקר מכניסה של קבוצות חדשות של סופרים לתחום. מהפכה זו של שנות השישים כונתה "הגל החדש" במדע הבדיוני

בניגוד לסופרים של תור הזהב, שרבים מהם הגיעו מרקע של המדעים המדויקים וההנדסה, רבים מן הסופרים של הגל החדש היו אנשים שהרקע האקדמי שלהם היה במדעי הרוח ומדעי החברה, ואנשים שהרקע הספרותי שלהם היה עשיר הרבה יותר. חשוב לא פחות, בשנים אלה הקול הנשי קיבל ביטוי בולט במדע הבדיוני. נשים כתבו מדע בדיוני גם קודם, אבל בשנות השישים הן הפסיקו לנסות להישמע כמו הסופרים הגברים (ולהסתתר במקרים אחדים מאחורי שמות עט גבריים) והחדירו לתחום כתיבה חדשה. תיאור מצוין של המהפכה הזו אפשר למצוא אצל אייזק אסימוב, אחד הסופרים שלעד יהיו מזוהים עם תור הזהב: "המדע נסוג, וטכניקות סיפורת מודרנית התקדמו לחזית... כעת נושאים הסופרים החדשים את תווי המשורר והאמן..." (ע' xix. כל הציטוטים הם מתוך המהדורה העברית של "חזיונות מסוכנים".)

מהפכה אחרת של הגל החדש היא זו שאליה מתייחס שם ההרצאה והרשומות האלה. השם "מעולמות חיצוניים לעולמות פנימיים" מתבסס על דברים שאמר ג'יי ג'י בלארד (אחד הסופרים המזוהים ביותר עם הגל החדש), שעם הופעת הגל החדש היה מעבר של דגש בסיפורים From outer space to inner space. הכוונה של בלארד הייתה שבעוד שיצירות תור הזהב הסתכלו החוצה (לחלל, באופן המובהק ביותר, אך באופן כללי יותר מן האדם והחוצה אל היקום), יצירות הגל החדש פונות פנימה ומנסות להבין את האדם עצמו.

כדי לנסות להראות את המעבר הזה התמקדתי בסיפורים אחדים מתוך האסופה "חזיונות מסוכנים" שערך הארלן אליסון בשנת 1967 – אחד הספרים המזוהים ביותר עם הגל החדש, ואחד הספרים החשובים ביותר בהיסטוריה של המדע הבדיוני. בניגוד לאסופות קודמות, אליסון לא בחר את הסיפורים שלו מתוך דברים שכבר התפרסמו אלא פנה לסופרים וביקש מהם סיפורים "מסוכנים", כאלה שלדעתם לא יראו אור בכתבי העת של הזמן מכיוון שהיו נועזים או מהפכניים מדי. הספר כולל לכן גם סיפורים של סופרים המזוהים דווקא עם תור הזהב, אבל כאלה שאליסון חשב שהם "מסוכנים" דיים. ראוי גם לציין כאן שאליסון התעלם למדי מהפן הנשי של מהפכת הגל החדש, ומתוך 33 סיפורים בספר רק שלושה נכתבו על ידי נשים.

אם מאמינים לאליסון ביחס למהותו של הספר, אז "מה שאתם מחזיקים בידכם הוא יותר מספר. אם אנחנו בני-מזל, הוא מהפכה". (ע' xxv) כך הוא פותח את המבוא שלו לספר. והוא ממשיך בנימה זו ומדבר על אסופה ש"הורכבה על פי קווים ברורים של מהפכנות" (ע' xxix) ועל כך שהספר הזה הוא הראשון שבו נאמר לסופרים הספקולטיביים שמותר להם, ואפילו מבקשים מהם, לפרוץ את כל הגבולות והמגבלות. זה לא נכון. "חזיונות מסוכנים" הוא לא ראשיתה של המהפכה, היא החלה עוד לפניו. אבל הספר הזה הוא בהחלט אחד המייצגים הבולטים של המהפכה של הגל החדש, לכן הוא כלי נוח לבדוק באמצעותו את השינוי הזה. אעשה זאת בכך שאציג נושאים אחדים שבהם עוסקים סיפורים בספר, ואראה איך סופרי הגל החדש עושים בהם שימוש בצורה שונה לגמרי מזו של אנשי תור הזהב.

כוחות-על / תפיסה על-חושית

·         לורד רנדי, בני שלי / ג'ו ל' הנסלי.

לפני שאגע בסיפור עצמו אני רוצה להתעכב מעט על השאלה מדוע כוחות-על הם בכלל חלק מהמדע הבדיוני. התשובה האבסורדית לשאלה זו היא שקמבל האמין בטלפתיה. כה רבה הייתה ההשפעה שלו, שהנושא התקבע כחלק מהמדע הבדיוני. ההופעה הברורה ביותר של כוחות-על במדע הבדיוני של תור הזהב היא בקרב גיבורי-על, אבל אפשר למצוא אותם גם במקומות אחרים. אחת הדוגמאות המובהקות של כוות-על בספרות של תור הזהב הם "נושאי העדשה" של א"א סמית, מאבות אופרת החלל, שהעדשה מעניקה להם כוחות תפיסה על-חושית שונים.

הסיפור "לורד רנדי, בני שלי" מסופר מנקודת מבטו של אב, שאשתו נפטרה והוא עצמו עומד למות מסרטן. "לורד רנדי" הוא בנו רנדל, שניחן בכוחות-על. רנדל מסוגל לתקשר עם בעלי חיים, לחוש ברגשות ומחשבות של בני אדם ויש לו כוחות טלקינטיים מסוימים. אבל זהו כמעט כל המגע שלו עם העולם החיצוני, כי רנדל גם ממוקם איפה שהוא על הספקטרום האוטיסטי. הוא אינו מתקשר כמעט עם אנשים אחרים ועם הסביבה שלו, ועל כן אפילו אביו לא מודע לכוחות-העל האלה שלו. הדרך של רנדל לתקשר עם העולם, לפיכך, היא באמצעות כוחות-העל האלה. הוא גורם לעץ שמת להניב פירות, מתקשר עם כלבי השכונה ומעניש בריונים המציקים לילדים.

השימוש הזה בכוחות-על ככלי להבעת רגשות, הוא חידוש של הנסלי. במדע הבדיוני של תור הזהב כוחות-על משמשים ככלי פעולה, כאמצעי להשפעה על העולם ולעיצובו. הרעיון לשימוש בכוחות-על כדי להביע רגשות, כדי לתווך אל העולם החיצוני את הנפש של אדם שאינו מסוגל לתקשר בדרך אחרת, הוא חידוש שלא היה עולה בדעתם של אנשי תור הזהב. בכתיבה של הגל החדש, השימוש בכוחות-על כדי לחשוף את נפשו של בעל אותם כוחות הוא מתבקש.

אבל "לורד רנדי, בני שלי" חדשני ומבשר את העתיד לבוא גם בדרכים אחרות. עצם העיסוק של הסיפור בילד בעל צרכים מיוחדים, ילד שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, הוא חידוש במדע הבדיוני. בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות, המכונות לעתים "עידן הקשת בענן של המדע הבדיוני", אנו רואים הופעה משמעותית יותר ויותר של הנושא הזה (למעשה, באתר SF Signal מתפרסם טור קבוע שכותרתו special needs in strange worlds), אבל הסיפור של הנסלי הוא אחת ההופעות המפורשות הראשונות של נושא זה.

הנסלי גם מתייחס (בקצרה) לסוגיות אחרות שעולות בשנים האחרונות לפני השטח של המדע הבדיוני באופן גלוי ובולט. סוגיות כמו יחסי גזע, היחסים בין העולם האירופוצנטרי לבין מדינות העולם השלישי, צדק חברתי, תקשורת המונים וכן הלאה. ההתייחסות היא קצרה מאוד, אבל היא מעידה על רוח התקופה ועל מגמות מתפתחות.
 ~~~~~~~~
החלק השני
החלק השלישי
החלק הרביעי (והאחרון)

City of the Future under Siege

One of the most enduring images of early science fiction, which is also one of its most well-known clichés, is the futuristic city. It is a clean, well ordered metropolis of quiet broad avenues in which slick teardrop shaped cars move in silence and wise peaceful people walk, dressed in white and golden robes. The people themselves, by the way, are usually white and golden. Every SF fan knows these images.

This futuristic city is, to some extent, the quintessential expression of the utopian aspect of early SF. It represents a new and better world. This is a clean, quiet, efficient world. It is a world serving its inhabitants, who themselves embody the finer sides of mankind, having forsaken the brutish, bestial side of Man. The futuristic city aims to represent, to some degree, the next step in human evolution.

In this post I want to discuss the way two SF stories, from two different eras, deal with the futuristic city, and show how each reflects the time it was written in. The earlier is Harlan Ellison's "The Prowler in the City at the Edge of the World", which was published in 1967 as part of the Dangerous Visions anthology and represents the New Wave in SF. The other is William Gibson's "The Gernsback Continuum" (1981) – one of Gibson's first SF stories, which is a Cyberpunk story. The way each story deals with the futuristic city stems from the movement or sub-genre to which it belongs, and from the way these view historic early SF, which first gave rise to this city.

"The Prowler in the City at the Edge of the World" is a story about Jack the Ripper, who was brought by means of time travel to a futuristic city, which Ellison takes care to describe in some detail. The inhabitants of this city, which is technologically very advanced, torture Jack in refined and evil ways. Jack spends parts of the story in this city, and in other parts Ellison sends him back to London in the summer of 1888, the year he committed his atrocities.

By juxtaposing the two times and places, and by putting Jack face to face with the inhabitants of the futuristic city, Ellison undermines the usual image of the futuristic city. When he brings Jack together with the city's inhabitants, and of course when they torture him, Ellison portrays the inhabitants as monsters, and by association the city as a monstrous place. Jack even says it outright at a certain point and accuses the inhabitants "you are the monsters". By doing this Ellison exposes the alleged perfection of the futuristic city's inhabitants as a thin veneer of so-called culture, covering base human urges.

By going back and forth between the futuristic city and Victorian London, a clear parallel between these cities is created. If in the inhabitant's behavior Ellison exposes their underlying savagery, by drawing a parallel between the two cities he makes it clear that the futuristic city is a direct descendant of its Victorian predecessor. Thus it is not really a new creature, not a revolution in human social organization, but a mirror image of the Victorian city. It is no wonder, therefore, that its inhabitants can be monsters just like Jack the Ripper.

Gibson deals with the futuristic city in a completely different way. "The Gernsback Continuum" tells the story of a photographer, tasked with documenting the "futuristic" buildings that were built in the US, mostly in California, which were inspired by the SF visions, and are now abandoned and are decaying. These building represent a future that never was, a promise never fulfilled.

Slowly the protagonist starts having hallucinations of this perfect future; the vehicles and structures, as well as the perfect people occupying them, invade his daily life. This "Americana that never was" which he was sent to shoot, "the children of the lost 1980s" as the protagonist calls them, as imagined by the pioneers of SF, appear unbid and without warning in the photographer's dreary 1980s, which are Gibson's dreary 1980s. This is the starting point of the story, and most of it deals with the protagonist's attempt to get rid of the hallucinations that invaded his world. Unlike Jack the Ripper he has no real interaction with these figures – he sees them, but they are not aware of his existence.

This different way of dealing with the futuristic city stems from the different ways The New Wave and Cyberpunk relate to the past of SF.

The New Wave is essentially a movement that rebelled against the SF that came before it, and you can't rebel against something without acknowledging it in some way. New Wave writers demanded to recreate the SF they grew up on, and give it new meaning and a new, deeper, character. This is exactly what Ellison does in his story – he accepts the futuristic city of early SF as is, but reveals new layers of the city and its inhabitants. To a large extent, this is a reworking of old topics in a new style.

Cyberpunk's approach to the past of SF was more radical than that of the New Wave. This movement's writers claimed that the SF's validity stems from its connection to the world in which it is created, and that the writers of the generation before them lost that connection. This gave rise to their demand to reconnect the genre to the "here and now" of their time, the 1980s. This nature, and the time that passed since the early days of SF, enabled the Cyberpunk writers to put aside classic SF altogether.

Unlike Ellison, Gibson did not feel the need to rework the futuristic city. When he deals with it, it appears as a hallucination forcing itself on his reality. For him the futuristic city has lost its substance, and in order to write SF of the here and now one has to get rid of the remnants of illusions it casts on the present.

This, of course, is not the only reason for the different way these two stories deal with the futuristic city. The writers' natures must have a huge impact on their writing, and we must not forget that Ellison's story was written in a world created by Robert Bloch in another story in that anthology so some of its roots are there. And yet I maintain that the nature of these movements and the way they saw the past of SF explain to a certain degree the way they relate to the Futuristic city.

--------

I'd like to thank Joshua Weintein for copy editing this post. Any mistakes in it are all mine.