Pages

11.4.2015

זומבים וערפדים – אבולוציה (ספרותית) מתכנסת



Following the Hebrew, Is an English version of this short post.

נתקלתי בטור הזה של דנה דימנט, שמדברת על הסדרה In the Flesh ועושה בו הקבלה ברורה בין הזומבים בסדרה וההשתלבות שלהם בעולם לבין אנשים הרצף האוטיסטי ושילובם בקהילה. הטור עורר אותי לחשוב, שוב, על הזומבים המודרניים.

שני דברים קורים לזומבים בכתיבה של השנים האחרונות. האחד הוא שהם אינם עוד גוררי רגליים רפי שכל שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא לאכול מוחות (ושאר חלקים) של בני אדם שעדיין אינם זומבים. האחר הוא שהם חיים לצד בני האדם ומתקשרים אתם. במילים אחרות, הם נשארים בני אדם ורק סובלים מתסמונות מסוימות. לעתים זה נעשה על ידי שליטה בתופעות הגרועות ביותר של הזומביות באמצעות טיפול תרופתי או תזונה (כמו בסדרה שהוזכרה לעיל או בספר The Shambling Guide to New York City) ולעתים התופעות האלה הן חולפות, או שלא כל הזומבים סובלים מהן (כמו בספרים Raising Stony Mayhall ו-The Girl with all the Gifts).

הסיבה העיקרית להתפתחות זו היא שסיפורי הזומבים הישנים הם משעממים. אלה סיפורי אימה של מפלצות המאיימות על האנשים הרגילים, ובשלב מסוים הם ממצים את עצמם. (אני עצמי מאז ומעולם חשבתי שהם משעממים.) לכן לא הייתה בררה אלא לתת לזומבים אישיות ודרך לתקשר עם בני האדם בצורה משמעותית הרגילים.

אבל המחשבה שעורר בי הטור הייתה שיש גם גורם אפשרי נוסף לשינוי זה בדמות הזומבים המודרניים. אחת התופעות שאנחנו עדים לה בשנים האחרונות היא שהזומבים מחליפים את הערפדים כמפלצות המועדפות ביצירות בידור, או לפחות מתחרים בהם. ערפדים אנושיים, ערפדים כבני אדם, הם תופעה ותיקה, לפחות מאז אן רייס אם לא הרבה קודם. אם הזומבים רוצים "להתחרות" בערפדים בזירת הבידור, לא היה מנוס מלהעניק להם מאפיינים דומים, מהפיכתם לאנושיים יותר.

במידה ידועה ההתפתחות הזו מעודדת, לדעתי. היא מראה שדרישות השוק והקוראים יכולות להשפיע ולהוליד גם מתוך נושאים עבשים ומשעממים למדי יצירות ראויות.

Zombies & Vampires – Convergent (Literary) Evolution

I came across a column by Dana Diment (in Hebrew) talking about "In the flesh", and drawing a clear equivalent between the zombies in the series and their place in the society, and people on the autistic spectrum and their acceptance in society. This column led me, again, to think about modern zombies.

Two things are happening to zombies in the works of the past few years. One is that they are no longer merely idle-minded shambling creatures that are only interested in eating brains (and other body parts) of people who are not yet zombies. The other is that the live alongside humans and communicate with them. In other words – they remain people, but are suffering from certain syndromes. This is sometimes achieved by controlling the worst effects of zombiness with medications or diet (like in In the Flesh or in The Shambling Guide to New York City) and sometimes the typical zombie behavior is a temporary phenomenon or do not affect all zombies (such as in Raising Stony Mayhall or The Girl with all the Gifts).

The main reason for this development is that the old zombie stories are boring. These are basically stories about monsters chasing people, and at a certain point they have nowhere to go. (Personally I never found them interesting.) So there was no other choice but to give zombies a personality and means to interact meaningfully with "regular" people.

But the thought the afore mentioned column sparked in me is that there is another possible reason for this change in modern zombies. One of the things we have seen in recent years is that zombies are replacing vampires as the monsters of choice in popular entertainment, or at least competing with them for this role. Human vampires, vampires as people, are an old phenomenon, at least since Anne Rice if not much earlier. If the zombies are to compete with the vampires in the entertainment arena, there was no escape from giving them similar characteristics, from making them more human.

I think this is a good development. It shows that the demands of the markets and readers can influence, and give birth to worthwhile works even within rather stale and boring subjects.

4.4.2015

המועמדים להוגו התפרסמו

בתור התחלה - הרשימה.

במידה מרובה, הרשימה הזו היא התממשות של מגמה מכוערת שעליה הצביעו לא מעט אנשים בתחום בחודשים האחרונים. השנה ההתגייסות של מי שמכנים את עצמם Sad Puppies ואחיהם הלוחמניים המכנים את עצמם Rabid Puppies הייתה גדולה מבשנים קודמות, והיא הצליחה.

למי שלא מצוי בז'רגון, "הכלכלבים" היא קבוצת כותבים שחשה מקופחת על ידי מה שהם חושבים שהיא תקינות פוליטית שלא במקומה. הם מתיימרים לדבר בשם "ההמון הדומם" המושתק על ידי שומרי סף ממונים מטעם עצמם. אותם שמורי סף, לטענת הכלבלבים, מנותקים מהחובבים ה"אמתיים" ומקדמים דברים לא ראויים כמו נשים, הומוסקסואלים וסופרים שאינם לבנים. אם להסיר מהם את הרטוריקה המתחסדת (מה שלא מצריך הרבה מאמץ, אם קוראים אנשים כמו Vox Day) הם שמרנים פרנואידים במקרה הטוב וגזענים חשוכים במקרה הרע.

הכלבלבים פרסמו רשימות "מטעם" ועודדו את אנשיהם ללכת להצביע. התוצאה, כפי שמראה מייק גלייר, היא ניצחון סוחף. 61 מועמדים בקטגוריות השונות הופיעו באחת משתי הרשימות, ורק 24 מועמדים לא הופיעו באף אחת מהן. ג'ון סי רייט חביבם מועמד לשישה פרסים (שיא חדש), ושלוש מתוך חמש הנובלות המועמדות הן שלו.

השנה אני אהיה בוורלדקון ולכן אוכל להצביע. אני מאוד לא אוהב את התופעה הזו (בלשון המעטה) וכאשר קראתי את המועמדים להוגו בשנה שעברה, הדברים מתוך רשימת המומלצים שם היו בינוניים במקרה הטוב. ובכל זאת אני משתדל מאוד לא לשפוט מראש ואפרסם את הסקירות שלי כאשר אקרא את המועמדים.

עדכון:
לכו תקראו את פטריק נילסן היידן (קצר, אבל חשוב). שכחתי לגמרי את הקטע שבו הכלבלבים פנו לאנשי "גיימרגייט" שיעזרו להם להביא את "רצון החובבים המושתקים" לידי ביטוי.

עדכון 2: (מצטער, העסק מתגלגל ברשתות החברתיות בדקות אלה ממש)
מסמך גוגול דוקס עם סימון בצבע של המועמדים מן הרשימות. אין בו משהו חדש, אבל זו הדגמה יפה.

עדכון 3:
צ'רלי ג'יין אנדרס - בהוגו תמיד הייתה פוליטיקה, השנה ההוגו עוסק רק בפוליטיקה.

אני לא אוסיף עוד עדכונים. אם זה מעניין אתכם, אני בטוח שתוכלו למצוא עוד תגובות.

ובכל זאת עדכון אחרון... גלייר ריכז בבלוג שלו תגובות מרחבי הרשת. באופן כללי אם אתם מחפשים מקום להתעדכן במה שקורה בעולם של חובבי המדע הבדיוני, "תיק 707" שלו הוא מקום מצוין.