ספר לשבוע הספר, מהדורת 2014

עשיתי לעצמי את זה בשנה שעברה, אז למה לא גם השנה? אני אשתדל להעלות בכל אחד מעשרת הימים של שבוע הספר המלצה על ספר מדע בדיוני ופנטסיה. ובמסורת השנה שעברה, מכיוון שהחמצתי את היום הראשון אמליץ על שניים היום. כדי לעשות לעצמי חיים קלים, אני ממליץ על שני ספרים שלא ממש זקוקים להמלצה.

1984 / ג'ורג' אורוול

את הספר הזה גיליתי מחדש לפני כמה שנים. קראתי אותו כנער והוא לא השאיר עלי רושם מיוחד, ואז לפני שנים אחדות כאשר העברתי הרצאה על מהפכות קומוניסטיות וסוציאליסטיות במדע הבדיוני (כאן תוכלו לקרוא את התוצאה), קראתי אותו מחדש וגיליתי כמה הוא מצוין.

הבעיה של 1984 היא שהוא הפך לשם דבר. הוא הפך לסמל פוליטי ומושגים מתוכו השתרשו עמוק בתרבות הפופולרית. ככזה, מה שהלך לאיבוד היא העובדה שזו ספרות במיטבה. אורוול מצליח לצייר בצורה נפלאה דמויות ואת היחסים ביניהן. וינסטון וג'וליה הן דמויות נהדרות ומערכת היחסים ביניהם משכנעת וכובשת את הקורא. אבל בסופו של דבר, 1984 הוא סיפור של עולם, והכוח האמתי של הספר הוא בשילוב הדמויות בעולם.

מה שאורוול מצליח לעשות בצורה מופלאה הוא לבנות את הדמויות בעולמן. לא רק וינסטון וג'וליה אלא כל הדמויות – ראשיות ומשניות, טובות ורעות – פועלות מתוך העולם שלהן. העולם שבו הן חיות מעצב אותן, והטרגדיה של הספר נובעת ישירות מאופי הדמויות ומההתנהלות שלהן בעולם הזה. למרות התקווה שלנו, בסופו של דבר וינסטון חייב לאהוב את האח הגדול.

ג'ונתן סטריינג' ומר נורל / סוזנה קלארק

אם מדברים על בניית עולם...

סטריינג' ונורל הוא ספר בשביל ללכת לאיבוד בו. קלארק עושה את מה שכותבי הפנטסיה האפית רוצים לעשות, ורק מעטים מצליחים, ובונה עולם שלם. והיא עושה את זה בעדינות ששובה את לבי. קלארק לא נזקקת לממלכות דמויות ימי ביניים ולקרבות אפיים של אלפי לוחמים (טוב, יש שם קרבות אפיים של אלפי לוחמים, אבל בדרך אחרת). הקסם של הספר הוא בטשטוש הגבולות, בחדירה של הקסם אל העולם המוכר.

קלארק מצליחה להפוך את העולם הוויקטוריאני הקסום שלה לטבעי ומובן מאליו. היא לא מנסה לשכנע אותנו באותות ובמופתים גדולים שהקסם קיים, אלא פשוט מתייחסת אליו ככזה, ולכן קל לנו כל כך להשתכנע בכך. המעבר מהעמדה הספקנית-טכנוקרטית כלפי הקסם שבה פותח הספר לעמדה המקבלת את קיומו מכיוון שהוא פושט עובד ונוכח בעולם, מסייעת לקורא לעבור את אותו מהלך בלי להרגיש.

הערה על הערות השוליים. נתקלתי ברבים שמסתייגים מהערות השוליים הארוכות והמרובות של קלארק, ואני רוצה לגעת בשני אספקטים שלהן. התפקיד הברור שלהן הוא לאפשר לה לתאר את עולם הקסם של בריטניה וההיסטוריה שלו בלי לקטוע את העלילה. אבל לעובדה שההיסטוריה הזו מובאת בהערות שוליים השפעה נוספת – היא מגניבה את העומק של עולם הקסם בדלת האחורית. קלארק כאילו אומרת, זה לא באמת חשוב בשביל הסיפור, אבל רק שתדעו לכם שזה קיים. טכניקה זו מקלה על השכנוע העדין של הקורא שעולם הקסם מובן מאליו, אחרת בטח היינו כותבים איזה סילמריליון מפורש כדי לתאר את ההיסטוריה שלו.

וכמובן, נראה אתכם לא הולכים שבי אחרי הדמויות הוויקטוריאניות הכי נהדרות אי-פעם.