Pages

10.5.2014

המועמדים להוגו – הסיפורים הקצרים



אזהרת ספוילר חמורה – אני הולך לספיילר בענק את הסיפור של רייצ'ל סווירסקי "לו היית דינוזאור, אהובי", ולכן אדון בו אחרון. זהו סיפור קצרצר (כאלף מילים) ולכן זה אולי הספוילר פחות נורא, אבל ראו הוזהרתם.
יש השנה רק ארבעה סיפורים מועמדים, כי על פי כללי ההוגו יש צורך בלפחות 5% מקולות המציעים בשלב הראשון כדי להעלות סיפור למועמדות. (משתתפי וורלדקון של השנה הקודמת זכאים להציע עד 5 יצירות בכל קטגוריה שיהיו מועמדות לפרס.) שימו לב – בהתחשב בכך שהיו 865 מציעים בקטגוריה זו, זה אומר שלא נמצאו חמישה סיפורים שאותם הציעו יותר מארבעים וחמישה אנשים. עובדה מדהימה למדי לדעתי. אני חושב שזו עדות בעיקר לריבוי הבמות לפרסום הקיימות היום, שבזכותן יש מספר גדול של מועמדים, שמאפשר לאנשים להציע סיפורים רבים ממקומות רבים. אנחנו יכולים רק לחלום על מצב כזה בישראל.

הסיפורים
The Ink Readers of Doi Saket” by Thomas Olde Heuvelt
(Tor.com, 04-2013)
על-פי המנהג בתאילנד, מדי שנה אנשים משיטים פתקים ועליהם משאלותיהם במורד נהר Mae Ping עד שהמשאלות מגיעות לכפר דוי סאקט, ושם אלת הנהר קוראת אותן, ומגשימה חלק מהן. הסיפור מתרחש בכפר במהלך שלושת הימים שבהם מגיעים הפתקים ומערב שלל תשוקות ותקוות אנוש עם שמץ של קסם ופנטסיה. הבעיה של הסיפור הזה היא שהוא מנסה להיות הכול בעת ובעונה אחת – משעשע ורציני, אירוני ומלא רגש, מציאותי וקסום – ולא ממש מצליח. התפרים גסים מדי, המאמץ בולט מדי, ההומור מאולץ מדי. זה לא סיפור רע, אבל הוא מרושל לטעמי.
יכול להיות שיש פה עדות לבעיה שדיברתי עליה בכנס "עולמות". במהלך הכנס השתתפתי בפאנל עם דידי חנוך וגלי גולן בנושא העשור האהוב עלינו במדע הבדיוני. דידי דיבר על העשור הנוכחי שהוא "עידן הקשת בענן" של המדע הבדיוני – עשור של ריבוי תרבויות וכותבים, ריבוי שגם לדעתי הוא מצוין. הבעיה שלי עם העשור הזה, כפי שאמרתי, היא שלעתים חלק מהדברים סובלים ממחסור בעריכה מתוך היקסמות מאותה קשת בענן. יכול להיות שהסיפור הזה הוא דוגמה לכך. אין מחסור בעורכים טובים בהוצאת TOR שבאתר שלה התפרסם הסיפור, ואת הסיפור הזה הביאה אליהם אן ואנדר מיר, שהיא עורכת משובחת בזכות עצמה. ובכל זאת נראה לי שאיפה שהוא בין ה"אקזוטיות" הסופר ההולנדי והעובדה שהסיפור מתרחש בתאילנד ומתבסס על מיתולוגיה תאית, נשכחה העריכה שלו.

Selkie Stories Are for Losers” by Sofia Samatar
(Strange Horizons, Jan-2013)
עוד סיפור המתבסס על מיתולוגיה מקומית, הפעם אירית-סקוטית ושל איי פארו, עוד סיפור שבו הפנטסיה מתגנבת כמעט בחשאי. אבל הסיפור הזה הרבה יותר טוב מ"קוראי הדיו", בעיקר בגלל שהוא ממוקד הרבה יותר. סיפור בגוף ראשון מפיה של נערה בראשית שנות ה-20 לחייה, שעוסק בניסיון האנושי כל כך למצוא מקום בעולם, ובאבדן, געגועים ואשמה.
סופיה סמטר משרטטת את הדמות של הגיבורה שלה ושל אנשים אחרים בחיי הגיבורה, נוכחים ונעדרים, בעדינות ובבטחה. העדינות והביטחון ניכרים גם בדרך שבה סמטר מכניסה את הפנטסטי לתוך העולם המוכר שלנו שבו מתרחש הסיפור. מסוג הסיפורים שנשארים עם הקורא אחרי שגומרים לקרוא אותם.

(Tor.com, 02-2013)
הרעיון הספקולטיבי של הסיפור הזה מעניין – העולם מגיב לתוכן הרגשי של ההצהרות שאנו מבטאים. ברגע שמישהו משקר, למשל, יורדים עליו מים משום מקום. לא משנה אם הוא בבית או בחוץ, במדבר או בים, פתאום יֵרדו עליו מים. קרים. העולם מגיב גם להצהרות אחרות על פי תוכנן (פרדוקסים, אמתות וכן הלאה). התופעה חדשה יחסית בעת התרחשות הסיפור, רק בת כמה שנים.
צ'ו כותב לא רע, והסיפור שהוא מספר בעולם הזה די טוב, אבל הוא אינו מאוד מיוחד. זהו סיפור בגוף ראשון של אמריקאי ממוצא סיני, הומוסקסואל שלא גילה את נטייתו למשפחתו (אף-על-פי שהוא חי עם גבר והרושם הוא שבסביבתו הקרובה כולם יודעים), הנוסע הביתה לחג המולד עם אהובו. הסיפור סביר, אבל לא היה בו משהו מיוחד שלכד את תשומת לבי. ההתרחשויות בו צפויות למדי, וצ'ו משתמש באלמנט הפנטסטי בעיקר להדגיש את המצבים הרגשיים של הדמויות, דבר שלא היה קשה להשיג בלי אותו אלמנט פנטסטי. אם היה שימוש נרחב יותר באלמנט הזה, תיאור של השפעה רחבה יותר שלו על העולם, זה היה מוסיף רבות לסיפור.

********** אני מזהיר שוב – ספוילרים.

If You Were a Dinosaur, My Love” by Rachel Swirsky
(Apex Magazine, Mar-2013)

זה סיפור שאם מישהי שאינה מזוהה כסופרת מדע בדיוני הייתה כותבת אותו, יש סיכוי שהוא לא היה מוצג כלל למועמדות. אין בו שום דבר פנטסטי. אישה היושבת ליד מיטת ארוסה, המאושפז בבית החולים לאחר שנקלע לתגרה בבר ונפצע קשה רוקמת פנטסיית נקמה. אין לפנטסיית הנקמה שום קשר לעולם הממשי, כל הסיפור כולו מתרחש בדמיונה של המספרת, והיא מודעת לזה. אני אשאיר את הפרטים למי שכן ירצה לקרוא.
סקרתי סיפורים של סווירסקי בעבר, ומעולם לא התלהבתי מהם יותר מדי. "לו היית דינוזאור, אהובי" לא שונה במובן זה. המון רגש, עם תוכן סיפורי די דל שהפעם כולו תלוי על התפנית בסוף הסיפור. הכתיבה סבירה, אבל אני לא מת על סיפורי פואנטה. לפחות הוא קצרצר (פחות מאלף מילים).


********** סוף ספוילרים.

~~~~

הזכרתי בפתיחה את ריבוי הבמות לפרסום, ובמהלך הדיון דיברתי על "עידן הקשת בענן" של המדע הבדיוני, ואני חושב שהסיפורים המועמדים השנה הם דוגמה טובה לתופעות אלה. כולם פורסמו ברשת, שניים באתר של הוצאת המדע הבדיוני הגדולה ביותר בעולם (TOR), אחד באתר של כתב העת Apex (שעבר תהפוכות הלוך ושוב בין דפוס לרשת בהתאם לשינויים בטכנולוגיה) ואחד באתר Strange Horizons. הם שואבים ממיתולוגיות מדרום-מזרח אסיה ומצפון-מערב אירופה. הסופרים כוללים שני גברים ושתי נשים – הולנדי, אמריקאית ממוצא מצרי, אמריקאי ממוצא סיני ואמריקאית "ותיקה" יותר ממוצא אירופי. הריבוי והגיוון האלה נהדרים, אבל לפחות באחד מהם השאיפה לגיוון באה לדעתי על חשבון האיכות.
אם הייתי זכאי לבחור, הייתי מצביע בעד הסיפור של סופיה סמטר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה