ניאלה הקדֵשה

"בז  וניאלה" של מרגרט אטווד הוא טקסט מיתולוגי כמעט. זו תוכחה מודרנית, שכוללת כמה נושאים נפוצים במיתוסים – בריאה, השמדה, חטא ומין. לא פלא לכן שמבין שלוש הדמויות הראשיות בספר, שתי הדמויות שעל שמן הוא נקרא הן כמעט ארכיטיפים. זה נכון במיוחד לניאלה, שכמעט לא קיימת כדמות, אלא היא קרובה להיות ארכיטיפ טהור. ארכיטיפ אינו צריך להיות דמות מלאה או אפילו אדם, הוא התגלמות מוחשית של רעיון, מושג או אפילו רגש או צורת התנהגות. אחת העדויות הכי טובות לכך שניאלה היא ארכיטיפ ניכרת בעובדה שאין לה שם. היא ידועה רק בכינוי "ניאלה" (Oryx במקור האנגלי, סוג של אנטילופה), כינוי שלקוח מהמשחק "הכחדתון" שבו משחקים ג'ימי וגלן. גם מעבר לחסרון השם כמעט אין לניאלה מאפיינים אישיים, אלא רק בהקשר של תפקידה בסיפור. אבל זהו ארכיטיפ מורכב מאוד שבמידה מסוימת מגלם לא מעט מהטיפול של אטווד במין בספר הזה.

למעשה, יש שתי "ניאלה" בספר. מחד הדמות האמתית לכאורה, האישה המכונה ניאלה כפי שהיא מוצגת לנו ומציגה את עצמה שכמעט אינה קיימת כאישיות, ומאידך הדמות המלאה יותר שג'ימי מנסה לבנות סביבה. זה ניכר למשל בהבדל באינטראקציות של ג'ימי עם ניאלה בשתי תקופות שונות. הפעם הראשונה שבה ג'ימי וגלן נתקלים בניאלה (עוד לפני שהם הפכו לאיש השלג ובז) היא כאשר הם רואים אותה כילדה-זונה בסרט פורנו, וזה המידע היחיד שיש להם עליה. כאשר גי'מי פוגש אותה במציאות הוא נחוש להוציא ממנה את סיפור חייה ולגשר על הפערים שבין הילדה שראה לפני שנים לאישה שהוא הכיר מאוחר יותר. אך בעוד שג'ימי משוכנע שהילדה שראה בסרט היא ניאלה, היא מכחישה זאת. הניגוד הזה חוזר לאורך כל הספר, מכיוון שניאלה מעולם לא מאשרת את ההנחות שג'ימי בונה סביב שלד הסיפור שהיא מספרת לו.

בלב הניגוד הזה שוכן טיבה המיני של ניאלה. היא מעולם לא מודה שהיה אספקט מיני כלשהו בגלגולים שעברו עליה מאז ילדותה בכפר בארץ שזהותה לא ברורה לגמרי בדרום-מזרח אסיה ועד בגרותה בארצות-הברית של התאגידים, גם אם האספקט המיני הזה ברור לגמרי לקוראים ולג'ימי.

המתח הזה שוכן בעצם טבעו של הארכיטיפ שניאלה מגלמת. מחד היא תמימה לחלוטין בכל מה שקשור למין, ומאידך היא יצור שכולו מיניות. במובן זה היא חווה שלפני החטא והפיתוי ("הנפילה" כפי שהפרשה מכונה בנצרות), אחד הארכיטיפים הקדומים ביותר. גלגול נוסף של ארכיטיפ זה אפשר לראות בדמותה של מריה אם ישו, שלכאורה נכנסת להיריון בלי לקיים יחסי מין. ביטוי ממוסד של ארכיטיפ זה אפשר לראות בכל רחבי העולם בקדֵשות ובקדֵשים, זונות המקדש משני המינים, שהם אנשים שהמין הוא מרכז חייהם, אך לכאורה זהו מין "תמים" שנעדר הקשרים רחבים יותר והרבה פעמים בעייתיים יותר במבנה החיים החברתי – הוא נעדר את הקישור של מין לחטא בהקשרים דתיים, את המשמעויות החברתיות של הזכות לקיים יחסי מין וכל המשתמע ממנה בקשר בעלות ואדנות כלפי אנשים, ואפילו את ההקשרים הרומנטיים של המין וה"תסבוכות" שבאות עמם. בתרבות הפופולרית היום אפשר לראות גרסה מסוימת של ארכיטיפ זה בדמות הזונה בעלת לב הזהב (שהיא הרבה פעמים סטרילית להפליא) החל מדמותה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" וכלה באינארה של ג'וס ווידון.

אותו מתח נשמר לאורך כל עיצוב דמותה של ניאלה. מנקודת מבטה של ניאלה, היא אינה הילדה שעברה ניצול והתעללות מינית, שהוכרחה לעסוק בזנות והגיעה לארצות הברית כשפחת מין. יכול להיות שהיא מכחישה זהות זו מכיוון שחוויות אלה, שהן במידה רבה משתמעות כמשויכות לה ולא נאמר במפורש שהן עברו עליה, אכן לא קרו לה או מכיוון שהיא הדחיקה אותן והתכחשה להן. אך בכל מקרה לא ניכרות בניאלה הבוגרת ההשלכות הנפשיות והפיזיות של מאורעות אלה שהיינו מצפים למצוא בה, ולא דבקים בה מטעים של אשמה וחטא במונחים דתיים. עיצוב זה מאפשר לה להציג ילדות "נורמלית" מהבחינה הזו וחוויות העוני והניצול שבהן היא מודה הן "לא מזיקות": היא הייתה מוכרת פרחים; היא הייתה פיתיון במלכודת סחיטה לתיירים שמעולם לא פגעו בה; היא הייתה עוזרת בית. האמונה שלה בכך, משמעה שגם הקורא יכול להתיר מקום מסוים לאמונה בילדות זו. את האפשרות שזו אשליה ושהיא אכן נושאת צלקות נוראות ומשלמת מחיר נורא, הקורא מקבל מג'ימי.

גם עיצוב המיניות הבוגרת של ניאלה מתאים לארכיטיפ הקדשה. מבחינתה, היא היא עוברת ממיטתו של גלן/בז למיטתו של גי'מי ללא כל רגשי אשמה, לבטי מצפון, התייחסות למוסכמות חברתיות או התקשרויות רומנטיות. וזאת בהנחה שהקשר שלה עם בז הוא אכן מיני, דבר שנרמז אך אינני בטוח שנאמר במפורש. כארכיטיפ, היא יכולה לעשות את זה, כאישה אמתית זה היה הרבה יותר בעייתי. כמו בנושא ילדותה, גם כאן המשמעויות החברתיות ה"סטנדרטיות" של התקשרות מינית כזו (אהבה, קנאה כו') מוצגות דרך ג'ימי, ודרכו הן משפיעות על העלילה. בכך ניאלה היא גם התגשמות אידאל המיניות של בז. אידאלית, בז היה רוצה לבטל את היצר המיני. מכיוון שהוא אינו מסוגל לעשות את זה, הוא שואף לבטל את ההשפעות וההקשרים החברתיים של המין. הוא מנסה את זה בטיפול החדש שהוא מפתח עבור האנושות, וכאשר הוא יוצר את הגזע החדש ("הבזאים" או "ילדי בז"), הוא מעניק להם דפוסים מיניים שאולים מעולם בעלי החיים, שאמורים לא להיות להם הקשרים חברתיים או מוסריים. גם ביצירת הבזאים אפשר לראות את ניאלה משקפת את הארכיטיפ של חווה כאשר היא אחראית לחינוכם כל עוד הם נמצאים בתוך מתחם הפרויקט, "גד-עדן".

אטווד הצליחה ליצור בניאלה "לא דמות" מורכבת להפליא. ניאלה היא ארכיטיפ מרתק, שמגלמת באישיותה ובביוגרפיה שלה את המתח העיקרי שנוגע למין שבו אטווד מטפלת בספר זה.