Pages

25.6.2011

הדמויות של דריל גרגורי

אזהרה: פוסט זה מוקדש לדריל גרגורי. יש אנשים שטוענים שאני נוטה להזיל ריר כשאני מדבר עליו.
אני לא יודע אם חובבי מדע בדיוני בארץ יסכימו אתי, או עד כמה הם מודעים לכך, אבל צאתו לאור בעברית החודש של "פנדמוניום", ספרו הראשון של דריל גרגורי, הוא לדעתי אחד המאורעות החשובים ביותר שאירעו במדע הבדיוני בארץ בשנים האחרונות.
היצירה הראשונה של גרגורי שקראתי הייתה הסיפור "דמשק", ואני עדיין זוכר את התחושה של "ככה צריך לכתוב מדע בדיוני!" שהסיפור הזה עורר בי. גרגורי מממש בסיפור הזה את הפונטציאל האמתי של המדע הבדיוני – לוקח רעיון מדעי (במקרה זה מחלות פריוניות והשפעותיהן) ובודק אילו השפעות יכולות להיות לו על העולם. באותו סיפור גרגורי לוקח גרעין של סיפור דתי, סיפור ההתגלות לשאול התרסי, הלא הוא פאולוס, מעניק לו זווית חדשה ומשלב אותו בעלילת הסיפור עם הבסיס המדעי לסיפור שלו, ויוצר סיפור מיוחד כפליים. (תיאורים של ההתגלות לפאולוס אפשר למצוא בספר "מעשי השליחים" בברית החדשה, בפרקים ט, כ"ב ו-כ"ו). הקישור הזה, שאליו רומז שם הסיפור, מעניק עומק ורוחב נוספים לסיפור. אם לא די בכך, הוא עושה את זה בכתיבה נהדרת. מאז התחלתי לצוד כמיטב יכולתי את מה שהוא כתב. ככל שהמשכתי לקרוא אותו הבנתי שעם כל היכולת הנפלאה של גרגורי בבניית עולמות ובעריכת קישורים מרתקים, נקודת העוצמה המרשימה ביותר שלו היא בכתיבת דמויות.
ב"דמשק" וב"גוף שני, הווה" גרגורי משתמש בהסברים מדעיים קיימים ומבוססים כדי לשער מהם השפעות על היחיד ועל העולם, וזה תמיד עוזר להקניית אמינות לעולם הסיפורי. אבל במקומות אחרים הוא לא "טורח" לעשות את זה – והסיפורים עדיין מעולים ועומדים. כך למשל ב"פנדמוניום" ההסבר להופעת השדים הוא חלקי ולא שלם, וב"אלפבית השטן" (הספר השני של גרגורי) ההסבר המדעי של המחלה שפוגעת בעיירה ו"מניעה" את העלילה קלוש במקרה הטוב. אבל זה לא משנה, כי ההסברים האלה מניחים את דעת הדמויות בספרים ומאפשרים להן לתפקד בעולם באופן "חלק" וטבעי, והסיפור האמתי הוא סיפורן של הדמויות. אפילו בסיפור כמו "הביוגרפיה המאוירת של הלורד גרים", המתרחש בעולם שבו מלחמה המנוהלת באמצעות חיילים דמויי איירון-מן ושאר גיבורי על (שהם תוצרי הנדסה) ורובוטי ענק, גרגורי מצליח לבנות את העולם ואת הדמויות כך שלמופרכות העולם אין כל משמעות. העולמות שלו נכונים לדמויות, והדמויות שלו פועלות באופן טבעי ומובן מאליו בעולם שלהן וזה מה שמשכנע את הקורא להשעות את חוסר האמונה באופן מוחלט כמעט בקשר לעולם. יתר על כן, הדמויות כה מתאימות לעולמות וכה אמינות שאני לא חושב שנתקלתי אי-פעם במקום שגרם לי לחשוב שהסופר אילץ דמות לעשות משהו שחורג מאופיה.
במובן מסוים, גרגורי מגלה נאמנות קנאית לדמויות שלו. לא במובן של רצון להגן עליהן, אלא דווקא להפך, בכך שהוא מתעלל בהן (או שהן מתעללות בעצמן) במקומות שסופרים פחותים היו מוכנים לוותר להן קצת. פאקס, הגיבור של "אלפבית השטן", הוא אחת הדמויות המובהקות ביותר במובן זה. (אני אתאר להלן את הדברים רק באופן כללי ולא אכנס לפרטים כדי לחסוך מכם ספוילרים.) פאקס עובר חוויות שאותן אוהבים לכנות באמריקאית (ובפסיכולוגית) "חוויות משנות חיים" – גרגורי מעמת אותו מול התהומות העמוקים ביותר של נפשו והשפל הנמוך ביותר של ההתנהגות שלו. אלה חוויות מהסוג שאחריהן אפשר לסלוח לסופרים אם הם מחליטים להיות "נחמדים" אל הדמויות שלהן. אפשר היה להבין אם גרגורי היה מחליט להעניק לפאקס מעט נחמה והקלה בסוף הספר בכך שהיה מתאר שינוי בהתנהגותו, וזה אפילו לא היה נראה מעושה. אבל גרגורי לא הולך בדרך הקלה והצפויה הזו, הוא מכריח את פאקס להבין שמקורן של הבעיות שלו במאפיינים היסודיים של אופיו, ועליו למצוא דרך לחיות אתן, יהא המחיר אשר יהא. אותו דבר נכון גם לגיבורה של "דמשק", פולה, שמגיעה להכרה בסבל שהיא גרמה בפעולותיה ובמחיר של פעולות אלה לא רק לה, אלא לחברה כולה. אפשר היה לצפות מגרגורי שיהיה רחום קצת אליה ולקוראים, אבל זה אינו המצב. מבחינה סיפורית, כעלילה, אין צורך בסצנה האחרונה של הסיפור, בטח לא בדרך שבה היא כתובה. אבל גרגורי משתמש בה כדי לעמת את פולה ואת הקוראים פעם נוספת עם תוצאות מעשיה, הפעם ברמה האישית ביותר ולא ברמת החברה או העולם.
הקסם של גרגורי לגבי, הכוח שבכתיבה שלו, טמון ביכולת שלו לספר סיפורים אישיים מובהקים המאירים עולמות שלמים. זה ניכר כבר בסיפור הראשון שלו, In the Wheels (1990), שבו הוא משתמש בסיפור מערכת היחסים בין המספר וחברו הטוב, ומערכת היחסים של אותו חבר עם אביו, כדי לברוא עולם מרתק ומקורי.
במובנים אחדים, גרגורי מזכיר לי את טד צ'יאנג. שניהם כותבים מעט (בעשרים ואחת השנים האחרונות גרגורי פרסם חמישה עשר סיפורים ושני ספרים; ספרו השלישי עומד לצאת ב-28 בחודש), שניהם יכולים להיות מקוריים להפליא בטיפול שלהם בנושאים מוכרים ושניהם מפליאים לבנות עולמות. אבל אני חושב שגרגורי מצליח באופן עקבי יותר לבנות דמויות טובות ומלאות יותר. צ'יאנג, על כל כישרונו, יכול להיות לעתים קר ומנותק בעוד שגרגורי מצליח לשאוב אותי אל הדמויות שלו בכל פעם מחדש, אפילו בסיפור נטול עלילה כמעט לחלוטין כמו "צלילי זכוכית נשברת". אני מקווה שבקרוב מאוד גרגורי יזכה להכרה שהוא כה ראוי לה.
ב-28 בחודש אמור לצאת ספרו החדש של גרגורי, Raising Stony Mayhall. ברגע שזה נודע לי הזמנתי את הספר הבזמנה מוקדמת מאמזון, בלי לקרוא עליו ולו מילה אחת, ואני מחכה בשקיקה שהוא יגיע לקינדל שלי בעוד ימים אחדים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה