ביקורתו של נדב אלמוג על "היֹה יהיה 2010" התפרסמה באתר The Portal.
Pages
▼
29.4.2011
28.4.2011
ג'ואנה ראס מאושפזת במצב קשה
ג'ואנה ראס מאושפזת בהוספיס לאחר שעברה מספר אירועי שבץ בימים האחרונים, ומצבה חמור מאוד.
ראס היא סופרת ואקדמאית, פעילה פמיניסטית שעשתה רבות לקידום הכתיבה הנשית במדע הבדיוני הן בכתיבה הספרותית שלה והן בכתיבתה העיונית. היא זכתה בפרסי הוגו, נבולה וטיפטרי. סיפורה "נשמות" שזכה בהוגו ובנבולה בשנת 1983 התפרסם בעברית ב"מבחר סיפורי המדע הבדיוני" שיצא בהוצאת כתר (1985), וסיפורים אחדים שלה התפרסמו ב"פנטסיה 2000".
הערה. לא מצאתי דיווח רשמי על כך, אבל נתקלתי בידיעה במספר מקורות והיא חלחלה אפילו לערך וויקיפדיה העוסק בה.
הערה. לא מצאתי דיווח רשמי על כך, אבל נתקלתי בידיעה במספר מקורות והיא חלחלה אפילו לערך וויקיפדיה העוסק בה.
~~~~
עדכון (29.4)
ראס נפטרה הבוקר (על פי שעון ארצות הברית) בהוספיס בטוסון שבו הייתה מאושפזת. ידיעה ראשונית מאתר TOR, אני מניח שהספדים יתחילו לעלות בימים הקרובים.
25.4.2011
הוכרזו מועמדי ההוגו
למי שטרם נתקל ברשימה ברחבי האינטרנט הקרוב לביתו, הוכרזו המועמדים להוגו 2011. אצל SF Signal אפשר למצוא את הרשימה עם הכי הרבה קישורים למה שהתפרסם בחינם. על חלק מהמועמדים בפורמט הקצר (סיפורים, נובלטות, נובלות) שהיו מועמדים גם לנבולה כבר כתבתי (כאן וכאן), את האחרים אני מקווה לקרוא ולכתוב עליהם בשבועות הקרובים, בתקווה שכולם יעלו לרשת. לכמה חוות דעת ראשוניות: אביגיל נוסבאום; דידי חנוך.
זוכי פרס המד"ב הבריטי
מתוך SF Award Watch. זוכי BSFA:
Novel: The Dervish House, Ian McDonald (Gollancz)
Short Fiction: – “The Shipmaker”, Aliette de Bodard (Interzone 231, TTA Press)
Art: The cover of Zoo City, Joey Hi-Fi (Angry Robot)
Non Fiction: “Blogging the Hugos: Decline”, Paul Kincaid (Big Other)
מאוד אהבתי את הנובלטה של דה בובארד המועמדת לנבולה ("בית היגואר, בצללים"). "בונה הספינות" שלה ממתין לי לקריאה, וקיבל קידום ברשימה ברגעים אלה (אפשר למצוא אותו וסיפורים אחרים שלה באתר שלה).
22.4.2011
תחייתם של עולמות חדשים
בעת השהייתי ב"עולמות" התפרסמה בקבוצת הדיון Fictionmags שאני חבר בה הודעה של דיוויד פרינגל (עורך אינטרזון לשעבר) על תחייתו של כתב-העת הבריטי New Worlds (הנוסח להלן). "עולמות חדשים" יצא לאור בין 1946 ל-1971 ונחשב לאחד מכתבי-העת הבריטיים החשובים ביותר בז'אנר, אם לא החשוב שבהם. באמצע 1964 מייק מורקוק הפך לעורך שלו, ו"עולמות חדשים" החל לפרסם כמה מהסופרים והסיפורים החשובים ביותר בגל החדש הבריטי (בעיקר) ותרם תרומה מכרעת להתפתחות תת-הז'אנר הזה בפרט והמדע הבדיוני בכלל.
הגיליון הראשון של כתב-העת בגלגולו החדש אמור לצאת בספטמבר-אוקטובר 2011, ואיסוף החומר כבר החל. האתר שלו יעלה לאוויר בסביבות יוני. על פי הפרסום, הגלגול החדש של כתב-העת מתפרסם באישורו של מורקוק ובשיתוף פעולה עמו, ויהיו לו גרסה מודפסת וגרסה מקוונת.
נוסח ההודעה:
_New Worlds_ reborn -- yet again?
I've just seen this, from Dave Hodson in London...
It is, in part, a kind of tribute to the late Gamma (Paul Gamble), who died, aged 61, on what would have been J. G. Ballard's 80th birthday, 15th November 2010.
Dave H and friends wanted to call themselves the Unlimited Dream Company (the name Gamma used for book-trading), but couldn't get clearance for that; so they're now the "Daves Dream Company."
-- David P.
_Michael Moorcock’s New Worlds Magazine_
The Directors of the Daves Dream Company – Dick Jude, David Hodson, David Tamlyn, Roger Gray and Felix Jude- West – have reached an agreement with Michael Moorcock to revive the seminal science fiction magazine New Worlds. Michael has kindly agreed to lend his name to the masthead of the magazine and to contribute editorial pieces. The magazine will appear in both electronic and traditional print on paper formats and be backed up by an extensive website that will feature exclusive editorial features free to all interested readers.
It is anticipated that the new incarnation of the magazine will debut in September/October 2011, initially on a quarterly publishing schedule. Subscribers will receive both the electronic and printed versions of the
magazine. Subscription rates and details will appear on www.newworlds.co.uk when the website goes live in June/July 2011. The website will be hosted by colleagues from Storm Books, a specialist electronic publications publisher, owned and managed by Phil Ryan, one of the founders of The Big Issue. It is also
anticipated that the title will represented to specialist bookshops for retail sale.
Our agreement with Michael Moorcock includes the proviso that the electronic version of the magazine should strive to incorporate cutting edge technologies to present fiction and editorial pieces to their maximum impact and that authors and artists should benefit from an innovative editorial approach. It is our hope that we can attain these wishes as they would also provide a fitting legacy to Paul Gamble. We may not be able to fulfil this promise immediately, we have to find the right people to provide and, hopefully, teach us the skills as we go
along, but we’re already on the look-out for people and technologies that will make the magazine unique.
We are now actively seeking contributions of all kinds from writers and artists. Until the website is active we ask that any potential contributors contact David Hodson via email on hodson798@... .
16.4.2011
כמה מילים על Inception
כשיצאתי מהסרט Inception (אני מעדיף לא להתייחס אליו בשם העברי האומלל שנתנו לו) אחרי שראיתי אותו בקולנוע חשבתי שהוא בינוני למדי, רדוד למדי, וארוך מדי בכחצי שעה. השבוע ראיתי אותו שוב, ולצערי הצפייה השנייה לא גרמה לי לשנות את דעתי.
סרט הוא מכלול, שילוב של כתיבה, משחק, מוזיקה וחזותיות, וככזה ההתרשמות שלי מ-Inception היא שהוא ארוך מדי. כן, האפקטים יפים והאקשן סוחף, אבל מהחלק השני שלו (החל מהירידה לרובד השני, במלון) אפשר היה לגלח חצי שעה בלי לפגוע בסרט. החיתוכים למכונית הנופלת מהגשר, למשל, מיותרים לגמרי. מספיק פעמים נאמר קודם שיש הקבלה בין רובדי החלום ושהזמן בהם נע במהירויות שונות. החזרה שוב ושוב לנפילה בהילוך אטי במיוחד מייגעת ואינה תורמת דבר לסרט. כך גם קטעים אחרים באותו חלק שבהם נולאן, בפי הדמויות שלו, טוחן בפנינו דברים מובנים מאליהם כדי שלא נחמיץ אותם. אני להלן אנסה לפרוט קצת יותר לפרוטות את האמירה הראשונית שלי.
המשחק סביר, אבל חוץ מהדמות של אימס (שמשחק טום הארדי), האתנחתה הקומית של הסרט, אף אחד מהשחקנים לא נחרט בזיכרון. לא באמת ציפיתי ליותר מסרט שנשען על לאונרדו דקפריו, שחקן שלדעתי אפשר היה לשים את תמונתו במילון תחת הערך "פרוֶוה", אבל זה חלק מתחושת הבינוניות של הסרט ככלל. אכזבה זו מהמשחק הולכת יד ביד עם כתיבה שאינה מצטיינת בדיאלוגים יוצאי דופן או משפטים שנונים, מעניינים או חשובים. חורי העלילה לא מגיעים לרמה של "היום השלישי" (טוב, מעט סרטים מגיעים לרמה זו), אבל הם ניכרים שוב ושוב. נשאר אם כן מותחן אקשן פסיכולוגי עשוי על ידי במאי מיומן (עוד על כך מאוחר יותר) שאמור להישען על התוכן הפסיכולוגיסטי שלו כדי לייחד אותו ממותחנים דומים. זה לא ממש קורה.
הבעיה היא שהעומק של Inception הוא עומק לכאורה, ולא מצאתי בו שום אמירה מורכבת באמת או כזו שמצריכה מהצופה לשקוע בפענונח שלה או של הדמויות. במרכז הדיון הפסיכולוגי עומדות שאלות היחסים בין המודע לתת-מודע וכוחו של החלום לגלות לנו את המציאות. בהקשר זה נולאן מביא בסרט ייצוג של התפיסה הפופלרית של התאוריה של פרויד – המניעים האמתיים שלנו אינם אלה הגלויים, המצויים ברובד העליון, אלא הם קבורים עמוק בתת-מודע שלנו, ואליו אפשר להגיע באמצעות החלום. או במקרה של Inception בתת-תת-תת-מודע שלנו. (ולא זה המקום להיכנס לשאלה עד כמה פסיכולוגים כיום עדיין דבקים בפרויד.) נולאן מחיל אותה בעיקר על הדמויות הראשיות – קוב (שאותו משחק דקפריו) ורוברט פישר יורש האימפריה (בגילומו של קיליאן מרפי) – אבל גם על דמויות משניות. אצל קוב הסימבוליזם העיקרי של המשמש להמחשה של הרעיון הזה היא המעלית, שבה הוא יורד בשכבות התת-מודע שלו וחושף בפנינו את הזיכרונות שלו מאשתו אשתו שמתה, עד למרתף שבו הוא כלא את את הזיכרון שלו אותה, הזיכרון שממנו הוא אינו יכול להרפות (אותו "צל" כפי שהוא יכנה אותו מאוחר יותר) שמחלחל משם לכל רמות התודעה. זה סימבוליזם גס למדי שקשה להחמיץ אותו, אבל נולאן אינו מסתפק בו, וכדי לוודא שהצופה לא יצטרך לפענח את הדברים בעצמו הוא מצמיד לקוב פרשנות שוטפת בדמותה של אריאדנה. השם הזה, כמובן, לא נבחר באקראי והעובדה שהאדריכלית הצעירה והמוכשרת (בת דמותה הצעירה של אשתו של קוב) היא זו שאמורה להוביל אותו מחוץ למבוך שבו הוא לכוד עם המפלצת, ברורה לכל מי שמכיר את המיתוס של תזאוס.
הירידה לעומק רמות התת-מודע של פישר היא לבו של הסרט, חוט העלילה העיקרי שלו, ולכן הבוטות שלה מתבקשת יותר ומפריעה פחות. אבל גם כאן זה עשוי ביד כבדה למדי. הדחף העיקרי של רוברט פישר הוא למצוא נקודת חיבור עם אביו, מקום משותף שישמש לו בסיס לתהליך ההיבדלות ולבניית זהות עצמאית. במקום לתת לנו ללמוד את זה מההתרשויות, נולאן מבטא את הדברים בפירוש בפי "השותלים" כאשר הם מתכננים את התכניות שלהם. זה הופך את מציאת השבשבת בעמקי הווייתו של רוברט, בכספת שבחדר המוגן בלב המבצר שנמצא ברובד השלישי של תת-המודע שלו שאליו הם יורדים, צפויה למדי. מציאת חפץ כלשהו הקשור לתמונה שלו כילד עם אביו, שאותה הציב לצד מיטת האב הגוסס (והאב שבר אותה בהינף יד אקראי), היא כמעט מתבקשת מאליה במקרה זה.
מבחינת הדמויות הראשיות נראה שנולאן טוען שירידה כזו לעמקי תת-המודע תסתיים בקתרזיס ובהשלמה שיובילו לחיים מושלמים. למיטב הכרתי את התאוריה הפרוידיאנית (שאינה רבה, אני מודה) השאיפה שם היא לא כה אוטופית, אלא רק למציאת הסיבות להפרעות כדי לנסות לאפשר לאדם לחיות אתן. יכולים להיות כמה מקורות לאלמנט החיים המושלמים הזה של נולאן – בין אם זו תפיסת ה-Happy End הקלאסית של הוליווד או האתוס האמריקאי של ה-Self-made Man – אבל אני לא חושב שזה משנה במיוחד, העובדה היא שכך הוא מתאר את הדברים. עבור פישר קתרזיס זה מגיע בביטוי של האהבה והאמונה מפי אביו, ועבור קוב בוויתור על הניסיון לקבוע אם הוא חי בחלום או במציאות בתמורה ליכולת שלו לחזור לילדיו. בכל מקרה, גם כאן נולאן עושה עבור הצופים את העבודה ולא משאיר מקום לספק או להיסוס, וזה מאכזב.
האלמנט הפסיכולוגיסטי הבולט האחר של הסרט הזה הוא יחסי אבות וילדיהם (בעיקר יחסי אבות ובנים), והוא מתקשר לאותו קתרזיס. עבור קוב השלמות טמונה בילדיו, בזהותו כאב. הם ההוכחה שלו ל"מציאותיות" של המציאות שבה הוא חי, ועבור היכולת והתאחד אתם הוא מוותר על הצורך שלו, החוזר לאורך כל הסרט, לוודא שהוא בעולם ה"אמתי" ולא בחלום כלשהו. כאשר הוא שוקע בתת-חלום עם אשתו ומבלה בו עשרות שנים, הם העוגן שמקבע אותו במציאות ומאפשר לו לצאת מתוך עולם זה. אפשר להוסיף כאן גם את מערכת היחסים שלו עם חמיו (המתוארת בקצרה) ואת מערכת היחסים שלו עם אריאדנה, שביחסי החונך-חניכה שלהם יש אלמנט מסוים של יחסי אב-בת. רוברט פישר מבלה את הסרט כולו במעבר בין דמויות אב: מוריס, אביו האמתי המרוחק והמנוכר; "דוד" פיטר בראונינג שבנוסף להיותו יד ימינו של מוריס פישר הוא גם מחנך ומורה דרך של רוברט; אפילו את סאיטו, שיזם את המהלך שישחרר את רוברט ויאפשר לו להיות אדם בפני עצמו ומשגיח עליו כאשר הוא שוכב פצוע וחסר ישע, אפשר לפרש כדמות אב; ולבסוף מוריס-של-החלום, שהוא דמות האב שרוברט היה רוצה שתהיה לו. גם כאן הבוטות עומדת לרועץ לסרט לדעתי, כשתיאור מעודן ומורכב יותר של מערכות היחסים של הדמויות והחיפוש של רוברט אחר דמות אב היה מאפשר לצופה לשקוע עמוק יותר בסרט בניסיון לפענח את הדמויות והמניעים שלהן.
על צד החיוב, החלק שהכי הרשים אותי בסרט היה השימוש הנהדר של נולאן בוויזואליה כדי להפריד את רמות המציאות/חלום השונות. הוא הצליח להעניק לכל רובד מאפיינים חזותיים משלו, ולהראות יפה את המעבר ביניהם ואת הבו-זמניות של המאורעות (גם אם הוא הגזים לטעמי בחיתוכים הלוך ושוב בין רמות אלה בחלק השני). אולי אם דקפריו היה מסוגל ליותר מהבעת פנים אחת, אפשר היה לתרגם את הבידול הזה גם למשחק.
נראה שהנוסחה הזו של ויזואליה מרשימה ועומק לכאורה עובדת בקופות. יעידו על כך ההצלחות של סרטים כמו המטריקס, אוואטר (אם כי שם יש יותר צדקנות מחשיבה אמתית) ו-Inception עצמו. אבל אני מוצא את עצמי כל פעם מתוסכל מחדש מסרטים כאלה שלדעתי אינם מעמיקים באמת.
9.4.2011
פוסט קישורים - דברים שלי
הדבר הראשון שפרסמתי ברשת היה ביקורת על Teranesia של גרג איגן, באוקטובר 2001 ב"בלי פאניקה". בעשר השנים שעברו מאז דברים שכתבתי התפרסמו בעיקר בבלי פאניקה ובאתר האגודה (כמעט שווה בשווה) – בסך הכול 40 מאמרים וביקורות. כלומר משהו כל שלושה חודשים בממוצע. וזה בלי המאמרים והביקורות שהתפרסמו ב"מימד", דברים שפרסמתי כאן בבלוג ושניים-שלושה סיפורים קצרים. לא חשבתי שזה כל כך הרבה. זאת ההזדמנות להודות מעומק הלב לרמי שלהבת ולניר יניב שהסכימו לפרסם את ההגיגים שלי במהלך השנים האחרונות.
למען האגו ולמען הדורות הבאים – ריכוז של רשימת הדברים שהתפרסמו ברשת (הרשימות מסודרות מהחדשים ביותר לישנים).
ביקורת ומאמרים ב"בלי פאניקה"
חולית: המזרח התיכון בחלל – על הקשר בין "חולית" ואבן-ח'לדון.
משחקי הרעב / סוזן קולינס – ביקורת.
כתבי אייזק אסימוב, כרך 1 – ביקורת.
המסע אל ממלכת אורידור / מיכל אהרוני רגב – ביקורת.
אליעז, נסיך דנמרק – על הקשר בין "מחיה השפה העברית" של ניר יניב ו"המלט".
לויהי – ישראליות בין שתי מולדות – עיון בסיפור "לויהי" של אסף אשרי.
בנות הדרקון / מרית בן-ישראל – ביקורת.
יוצרי האלים / פרנק הרברט – ביקורת.
אם החיטה / מיקי בן-כנען – ביקורת.
כישופ / אנג'י סייג' – ביקורת.
ירח-צל ומסעותיה / שון מקמאלן – ביקורת.
חדר הדמים / אנג'לה קארטר – ביקורת.
אויבים / לי הוגן – ביקורת.
מִפתחים בחול / רוג'ר זילאזני – ביקורת.
שני פול מואד'דיב – על דמותו של פול ב"חולית" וב"משיח חולית".
פני מועדות לכוכבים / אלפרד בסטר – ביקורת.
Teranesia / Greg Egan – ביקורת.
ביקורות ומאמרים באתר האגודה
הרפתקאותבמזרח הפרוע – ביקורת על "ג'וליאן קומסטוק" של רוברט צ'רלס ווילסון.
התחלה לא רעה – ביקורת על "שם הרוח" של פטריק רותפוס.
אחים ל-WiFi – ביקורת על "האח הקטן" של קורי דוקטורוב.
חיפה, חיפה – עיר עם עתיד – מאמר על חיפה בסיפורים של לביא תדהר.
צעד חשוב – ביקורת על אסופת המאמרים "עם שתי הרגליים עמוק בעננים".
סופרים מתים – ביקורת על "רצח בדיוני" של ניר יניב ולביא תדהר.
הדרכים הידועות – ביקורת על "מסע אל שלושה עולמות" של קורדוויינר סמית.
מכונית העתיד – לעבר – מאמר על הקשר בין צורות תחבורה אצל היינליין ואסימוב ליחס התרבות האמריקאית לטכנולוגיה.
היקום כבדיחה קוסמית – ביקורת על "קוסמוקומיקס" של איטאלו קלווינו.
ביוגרפיה אלטרנטיבית של אמריקה – ביקורת על "הקנוניה נגד אמריקה" של פיליפ רות.
שאלות טובות – ביקורת על "מייפלאור" של קווין אודונל.
הגידו כן לזקן – ביקורת על "להט קדוש" של ברוס סטרלינג.
אגדות היהודים – על "הלב הקבור" של שמעון אדף ו"הלווייתן מבבל" של הגר ינאי.
לגדול בעולם פנטסטי – שני צעירים בעולמות פנטסטיים של גיימן: "קורליין" מול "אבק כוכבים".
האמת, כל האמת, ורק האמת – על "סיפורי אמת" של לוקיאנוס.
מפי הסוס – על הביקורת הפוליטית ב"35 במאי" של אריך קסטנר.
לשון ברוטב – ביקורת על "כתוֹב כשד משחת" של ניר יניב.
אתונות, מלכים ומשיחים – ביקורת על "למלך אין בית" של חגי דגן.
אבן דוממת בזרם – על האידאל המשפחתי האמריקאי ב"האבן המתגלגלת" של היינליין.
החברה מכה שנית – ביקורת על "קויוט השמים" של קייג' בייקר.
שונות
מסע בארץ הפלאות – ביקורת על "לואיס קרול ואליס: מסע בארץ הפלאות" של מיכל קירזנר-אפלבוים. התפרסמה ב"האייל הקורא".
"לא רק חייזרים ופיצוצים" – מאמר ב-Ynet. המאמר הזה הוא עיבוד של אחד המאמרים שפורסמו ב"בלי פאניקה", שעובד ונוסף לו חלק לקראת יציאת הכרך הראשון של "היֹה יהיה".
ביקורת על "עיר המלאכים הנופלים" של ג'ון ברנדט (לא ז'אנרי) שהתפרסמה בבלוג כלשהו של מישהי שניהלה קומונת ספרות שהייתי חבר בה אי-אז.
7.4.2011
אליסון ודוזייה בהיכל התהילה
הודעה בלוקוס על "מחזור 2011" של היכל התהילה של המדע הבדיוני. ביניהם הרלאן אליסון וגרדנר דוזייה.
[אני לא יכול שלא לתהות אם הנאום של אליסון יהיה דומה לנאום קבלת פרס נובל של עגנון, שאפשר היה במידה מסוימת לתמצת אותו ב"באמת הגיע הזמן, למה התעכבתם?"]
2.4.2011
סקירת הנובלטות והנובלות המועמדות לנבולה (חלקית)
בהמשך לסקירת הסיפורים הקצרים המועמדים, להלן סקירה של הנובלטות והנובלות. זו סקירה חלקית בלבד, מכיוון שרק חלק מהיצירות זמינות ברשת ורק את אלה קראתי.
נובלטות
דה בובארד מתארת עולם שבו האימפריה האצטקית שרדה ועלתה כפורחת, והיא הכוח החשוב בחצי הכדור המערבי. האימפריה הזו מוצגת דרך מערכת היחסים של שלוש נשים, כולן אבירות השייכות ל"בית היגואר", אחד מכמה "בתים" שהם מרכזי הכוח של האימפריה. דה בודארד עושה עבודה נהדרת בתיאור העולם, מביאה את המידע הדרוש לקורא ומשאירה מספיק מקום לדמיין את חלקי העולם שאינם מתוארים במפורש. ויחד עם זה היא מתארת בצורה יפה את מערכת היחסים בין הדמויות העיקריות בסיפור. בנוסף לכך היא מצליחה לערב את הקורא בדילמה הפוליטית והמוסרית שהגיבורות שלה ניצבות בפניה, ובמחיר שכל אחת משלמת על בחירתה.
זו הטובה מבין הנובלטות שקראתי, אם כי קלי (להלן) מתחרה בה בכבוד. צריך לחפש עוד דברים שהיא כתבה.
‘‘The Jaguar House, in Shadow’’, Aliette de Bodard (Asimov’s Science Fiction Magazine 7/10)
~~~
הרפתקן הולנדי לא חכם במיוחד אך טוב לב (כפי שמתגלה במהלך הסיפור) פוגש עבד כושי אצילי בברזיל הקולוניאלית. יחד הם יוצאים לצוד חיות אגדיות ביערות ברזיל הבתוליים (אם כי הציד לא מתואר), ומענישים את הרעים בהזדמנות זו. עוד סיפור על אשמת האדם הלבן ואצילותו של הפרא הלא מובן ובעל הידע העדיף. סיפור לא ממש מעניין שסובל מנטייה להפריז בתיאורים ללא שום הצדקה והאלמנט הפנטסטי שבו שולי למדי. וזה בנוסף למטיפנות הטבועה בו.
‘‘The Fortuitous Meeting of Gerard van Oost and Oludara’’, Christopher Kastensmidt (Realms of Fantasy 4/10)
~~~
העלילה של הסיפור של קלי מוכרת למדי: חללית הנקלעת לצרה, במקרה זה חללית משא קטנה ורעועה. אבל העלילה היא רק השלד שעליו קלי בונה את הסיפור האמתי, שהוא סיפורה של הגיבורה והיחסים שלה עם האנשים בחייה, חברי הצוות האחרים בחללית כמו גם אנשים אחרים. את מערכות היחסים האלה הוא מתאר בצורה נהדרת. קלי מצליח לאזן היטב בין התקדמות הסיפור לבין התפתחות הרגשות של הדמות, והגיבורה שלו אנושית ואמתית מאוד.
ברוב הדברים של קלי שקראתי הוא הצליח לאזן היטב בין בניית עולם ובניית דמויות, והסיפור הזה לא יוצא מכלל זה. היתרון של דה בובארד עליו הוא בתחום המקוריות של העולם.
‘‘Plus or Minus’’, James Patrick Kelly (Asimov’s Science Fiction Magazine 12/10)
~~~
נובלות
"מחזור החיים של עצמי תוכנה" הוא סיפורם של גבר ואישה, שבתחילת הנובלה עובדים בחברת היי-טק שכותבת דנ"א של יצורי מחמד ממוחשבים, בניסיון ליצור ישויות וירטואליות לומדות ומתפתחות. היא מטפלת בגן חיות שעשתה הסבת מקצוע והוא אנימטור. צ'יאנג מתאר היטב את הדמויות שלו – אנושיות וממוחשבות – ואת מערכות היחסים שלהן עם דמויות אחרות ועם העולם, ככל שאלה מתפתחים ומשתנים. כמו לא מעט מהדברים שהוא כותב, זו יצירה אטית שמצריכה סבלנות ואני לא בטוח לגמרי שהיא משתלמת. הסיום של הסיפור מצוין, אבל קשה לי להחליט אם כל הדרך הארוכה אליו מוצדקת. חסרה ב"מחזור החיים" קצת תחושת ה"וואו" שהייתה ב-Exhalation שלו, למשל, שהיה מועמד להוגו באחת השנים האחרונות. בכל זאת מהנובלות שקראתי היא זו הראויה לפרס לדעתי.
‘‘The Lifecycle of Software Objects’’, Ted Chiang (Subterranean)
~~~
מדענית ועוזרה / בן לווייתה / בן זוגה לרגע בעבר, מוזמנים להתארח בערים המעופפות של נוגה, אצל האדם העשיר במערכת השמש שהוא במקרה ילד בן 12. הם נקלעים לסבך של תככים פוליטיים, אישיים וכלכליים. יותר מכול הנובלה של לאנדיס הוא נובלה של בניית עולם, והעולם שהוא בורא בנוגה אכן מעניין. אבל חסר בו קצת תוכן בכל מה שקשור לדמויות. המדענית, כפי שהיא מצטיירת בעיני הגיבור שהוא המספר, היא דמות כל כך קלושה (ולעתים תלושה) שלא באמת ברור מה הוא מוצא בה, ולעתים נראה שהתפקיד העיקרי של הדמויות האחרות בסיפור הוא להרצות לגיבור על העולם ומבנהו. סיפור לא רע, אבל לא הרבה יותר מזה.
‘‘The Sultan of the Clouds’’, Geoffrey A. Landis (Asimov’s Science Fiction Magazine 9/10)
~~~
גיבור הסיפור הוא סופר ופרופסור לספרות המתחקה אחר תעלומה החוזרת ומופיעה במפתיע בכתבים של אבותיו מצד אמו ומצד אביו כאחד. תוך כדי קריאה נראה לי שפארק (והגיבור שלו) מנצל את הנובלה בעיקר כדי להפגין את היכולת הטכנית שלו ככותב: תראו, אני מסוגל לכתוב טקסטים שנראו כאילו הם נכתבו בכל תקופה בין המאה ה-17 למאה ה-21; תראו, הנה דמות מרכזית וחשובה בחיים שלי (המספר), אבל למעשה לא, היא פיקציה ספרותית. השיא שהוא מוליך אליו בסופו של דבר הוא מאכזב ולא מוגדר היטב ובשום פנים אופן לא מצדיק את מה שבא לפניו.
‘‘Ghosts Doing the Orange Dance’’, Paul Park (The Magazine of Fantasy and Science Fiction 1-2/10)
~~~
את הנובלטה של סבירסקי שהייתה מועמדת להוגו בשנה שעברה לא גמרתי לקרוא, כי בשלב מסוים נמאס לי מיצירה שבה התיאורים (הרגשיים בעיקר) הטביעו לחלוטין את העלילה. בנובלה זו זה לא קורה מכיוון שהיא אפיזודיאלית יותר. הגיבורה המספרת היא קוסמת, בת חסות ומאהבת לעתים של המלכה בממלכה שבה נשים שולטות, הגברים מכונים "תולעים" ויש מעמד של נשים שייעודן להיות מולידות. היא נבגדת ונשמתה נכלאת בלא-מוות לנצח. לאורך השנים, המאות והאלפים, מפעם לפעם מזמנים אותה והיא זוכה לכמה ימים או חודשים של חיים. למרבה הפלא העולם משתנה לנגד עיניה והערכים שעליהם גדלה מועמדים במבחן. הגיבורה של סבירסקי נוקשה ולא מתפשרת, ובי לפחות היא לא עוררה הזדהות כלשהי, ודמויות המשנה שסביבה קיימות בעיקר כדי לשרת את הסיפור ולא בזכות עצמן. את הסיום של הנובלה הזו ממש לא אהבתי.
‘‘The Lady Who Plucked Red Flowers beneath the Queen’s Window’’, Rachel Swirsky (Subterranean Magazine Summer ’10)
~~~
אביגיל נוסבאום טענה פעם שנובלטות הן הצורה המתאימה ביותר ליצירות מדע בדיוני קצרות – הן ארוכות מספיק כדי לפתח עולם ורעיון, אך לא ארוכות מדי בשביל ללכת לאיבוד. אני מסכים אתה בנושא הנובלות, הרבה מדי נובלות שקראתי בשנים האחרונות איבדו את המומנטום ונקלעו לפלפולים והתחכמויות או שקעו בתיאורים שהיו מיותרים לחלוטין, והיצירות המועמדות לנבולה השנה לא שונות מאוד במובן זה. אני עדיין אוהב מאוד סיפורים קצרים, אני חושב שהיכולת לברוא עולם במגבלות האלה היא אחת היכולות המרשימות ביותר של סופרים, אבל בעינה עומדת העובדה שבאמת אהבתי רק שניים משבעת הסיפורים הקצרים המועמדים, לעומת שתיים משלוש הנובלטות שקראתי. מבין הנובלות, רק זו של צ'יאנג מצדיקה איכשהו את האורך שלה.